מחשבה על אור וזהב
יושב לו אדון זית בראש האילן ומתחמם. אין צל. אין מועקה. אין אפילו פחד מהציפורים, כי השמש כל כך מסנוורת שקשה לראות אותן. ככה אתה למעלה והכל זהב. כשבאה הרוח אתה לכאן, וכשהיא הולכת, אתה הולך איתה לשם. אבל ה"לכאן" וה"לשם" הוא רך. משחק של ילדים. דגדוג ברגליים. מחבואים בחצר.
הזכייה הגדולה, ההוליווד של הזיתים, הוא להיות בראש האילן. להתחמם על השמש שאנן. טובל בזהב.
טובל בזהב
זהו. זה בדיוק הביטוי שחיפשתי. טובל בזהב. לכל אחד כנראה ניתן רגע או אולי שני רגעים שבהם נדמה לו שהוא טובל בזהב. כמו העובר ברחם אימו. כמו הזית המתחמם בראש האילן.
זה רגע מכונן. רגע בו האור נופל עליך נכון ואתה מקבל את כל האנרגיה שאתה צריך. זה גם רגע מרגיע, כי מי שמקבל בדיוק מה שהוא צריך, פתאום כבר לא צריך. זה פשוט מדהים עד כמה שכל מה שחסר לי בעולם נובע מצריכה לא מדויקת, ממיקום לא נכון.
אוכל רע מרעיב. שינה רעה מעייפת. אהבה מזויפת יוצרת דיסוננס לחיים.
החיים
חורף אחד קצר וסוער, הרצתי מסיבות במסעדה בנחלת בנימין תל אביב. היו שם הרבה אלכוהול, בשר ומוסיקה. ערב אחד קיבלתי, דרך אבא של חבר, צנצנת ענקית של זיתים משכם. פשוט זיתים ושום דבר חוץ מזה, אבל גם שום דבר שמפריע לזה להיות בדיוק זה. מדהים. בהתחלה חשבתי שזה רק אני שעומד נפעם מול הפלא של לתת לאמא אדמה, לחיים, לבריאה את זכות הדיבור. כמה אנרגיה טהורה ובראשיתית יש בזית פשוט. בשביל לבדוק אם רק אני הלא נורמלי, הנחתי על כל שולחן צלוחית עם זיתי הפלא.
באותו הערב צריכת האלכוהול בבר ירדה לפחות לחצי אם לא יותר. האנשים פשוט עלו להיי מטורף מהזיתים המדויקים הללו.
מזהב לזהב
הזית המרוצה שבראש האילן הוא גיבור הפסקה שפותחת את פרשת תצוה ומדברת במעשה המנורה ובציווי להדליק אותה בשמן זית זך דווקא. כלומר, שמן ללא שמרים. איפה מוצאים כזה שמן? מהזיתים המקדימים להבשיל שנלקטים מצמרת האילן. כן כן, בדיוק הזיתים המאושרים הללו שאף אחד לא עשה עליהם צל. שכל קיומם מואר ומחומם בלי שמץ של חושך ודאגה, מהם ודווקא מהם מתאפשר להפיק שמן זית זך ללא שמרים, אותו שמן שממנו מדליקים את נר התמיד.
אז השמש נותנת לזיתים אור שלם, והם נותנים שמן שלם למנורה, שמאירה פנימה אל עבר השלמות הפנימית החבויה. כלומר, הזיתים שקיבלו אש אידיאלית, נותנים לאש של המנורה שמן ובערה אידיאלית.
מכאן צריך לשאול: מה מדליק את האש הפנימית שלך? תדליק בפגום תמצא פגום. תדליק בספק תמצא שדות של ספק. או מוטב שתדליק בזית שמתחמם בשמש, בברבור שטובל בזהב. כלומר, ברגע שבו היית ולו לרגע, להרף עין, מלא ומאושר.
פעמוני זהב
פרשת תצוה פותחת במנורת הזהב ומסיימת במזבח הזהב שבמשכן. בין לבין, מלבישים את הכהן הגדול בבגדי קודש שחוט של זהב עובר בתוכם. לפרקים נדמה, שהרעיון הוא באמת להביא את המשרת בקודש לתודעה היקרה הזו של "טובל בזהב", כמו הזית שבראש האילן, כמו נער מאוהב בשמש. הרי ברור שאי אפשר להעביר שלמות, והכהן הוא צינור מעביר בין עולמות ותודעות, בלי להיות בתודעה של שלמות.
אבל יש עוד משהו מושך ומטריד בבגדי הכהן הגדול ובעניין הזהב. מהמעיל של הכהן משתלשלים "רימוני" צמר צבעוניים ופעמוני זהב, שבהתהלכו פוגעים אלו באלו ומצלצלים. יש משהו טיפה מטריד בזה שאדם הולך ומצלצל. קצת דומה לבהמה שקושרים לה פעמון, או לסלולרי שמתקשרים אליו בכל פעם שהוא הולך לאיבוד. סוג של תזכורן.
יותר מזה, הכתוב מגלה שהפעמונים הללו היו משמיעים את קולו של הכהן הגדול בהכנסו אל הקודש ומונעים ממנו מיתה. "קולו", נכתב, ולא קולם של הפעמונים. מהו קולו של הכהן הגדול שנשמע בצלצול הפעמונים? מה זה התזכורן הזה? וממתי ומדוע האל הכל יכול צריך תזכורת?
אבל אולי, בעצם, זה ידידינו הכהן הגדול שזקוק לתזכורן. שהרי יש משהו בשפעת הצבעים שמרומם. שמוציא מהדיוק. אמרנו שהיו שם "פעמונים" – לשון התפעמות. ו"רימונים" – לשון רוממות. לכן זהו פעמון הזהב שמשמיע את קולו האמיתי של הכהן, את ההתפעמות ולא הרוממות, את קולו של הזית המרוצה.
קול ההתפעמות של הכהן הגדול, הוא קול יקר מאוד. זה קול שמציל מגאווה וממיתה. קול שמדייק את המציאות. הרגע שמפסיקים להתפעם מכל האור והזהב, מנתק אותו מידית מהמשמעות המקורית שלו – הקשר וההדהוד (קדושה) בין כל חלקי המציאות, ולכן צריך להשמיעו שוב ושוב.
