אנחנו ממשיכים לעסוק בתיקון מידת הזהירות שלנו עפ"י הרמח"ל.
בפרק הקודם הסברנו למה אנחנו נמנעים מלהיות זהירים והסברנו את המעכבים. לצערנו, יש בנו נטייה להיות עצלים. אנחנו לא אוהבים להתאמץ, ועבודת הנפש דורשת מאמץ.
איך בכל זאת נמצא בעצמנו את המוטיבציה לתקן את המידות שלנו?
הרמח"ל מציע שתי דרכים, אחת מדברת אל המקומות הנמוכים בנפש ואחת אל המקומות הגבוהים:
הדרך הגבוהה יותר גורסת: האדם בטיבו רוצה להיות טוב. להיות אדם אמין, רגיש, קשוב, איש משפחה. נכון שבפועל רובנו לא באמת מצליחים להיות מה שאנחנו רוצים, אבל זה בגלל פיתויים ומניעות היצר. הרצון הטבעי והבסיסי הוא לטוב. אחת הראיות לכך שהיא שבשעת אמת, כשאדם חושב: "מה הייתי רוצה שיאמרו עלי בהספד?", רוב האנשים לא היו רוצים שיאמרו עליהם "הוא היה איש עשיר", "הוא ידע להנות מהחיים", "היה לו טעם טוב בגדים", אלא שידברו על התכונות הטובות שלהם: "הוא היה איש נדיב, נאמן, איש חסד, הוא עזר לכולם". המחשבה על הרצון האמיתי שלנו, בכוחה לתת לנו תמריץ.
הדרך הנמוכה נותנת לנו מוטיבציה אחרת: גם אתה לא מוצא בעצמך את הכח להיות טוב כדי לעמוד בסטנדרטים של עצמך, תעשה זאת מתוך מקום תחרותי. בגלל שאתה לא רוצה להיות פחות מאחרים. לא כי המעלה עצמה מעניינת אותנו, אלא מטעמי קנאה. כמו שבענייני קריירה, ספורט ומסחר אנשים לא רוצים להישאר מאחור ולא מסתפקים בבינוניות, כך גם בעבודה עצמית.
אומרים חז"ל, שבעולם הנשמות "כל אדם ניכווה מחופתו של חברו". אנשים יראו היכן החברים שלהם ממוקמים, מהי המעלה אליה חבריהם הגיעו, לעומתם, ויתמלאו קנאה. שנינו יצאנו מאותה נקודה, אבל כל אחד הגיע למקום אחר.
השילוב של שתי הגישות, הנמוכה והגבוהה, בכוחו לייצר תמריץ שיעזור לנו להתפקס על עצמנו, להפסיק לדחות, ולהתחיל לצעוד בדרך הנכונה.
