לחלום בגדול, ללכת בקטן

ההחלטה להתחייב לדרך מסוימת איננה ההגעה אל היעד, אלא רק הצעד ראשון במסע. כעת, עם כל פסיעה ומול כל התרחשות שמזדמנת בדרכנו, צריך לעמוד כל פעם מחדש, לבחון את הבחירה שעשינו ולראות מה הדיוק המתבקש
לחלום בגדול, ללכת בקטן

אני הולכת להיות אמא במשרה מלאה! זה מה שנכון לי. זה מה שנכון לבית. לילדות. לזוגיות. יהיה מהמם. אחיה כמו שאני מאמינה שצריך; אגדל את שלושתם בנחת ובשמחה, אבשל, אשחק, אתן לתאומים עוד קצת זמן אמא לפני כל המסגרות. העולם שבחוץ יכול לחכות! נכון, העבודה חשובה לי והעשייה החברתית משמעותית, אבל יש כאן תינוקות רכים וילדה בת ארבע שייחסך ממנה צהרון! אני נדרשת ואני מתייצבת.

ככה נשמעתי לפני קצת יותר מחצי שנה. הדיבור הפנימי שלי נבע מהבנה חדשה, נפילת אסימון מהדהדת, מן נעשה ונשמע פרטי שכזה – שהנחה את ההחלטה שלי (האמיצה! כך אומרות כולן) לקחת חל״ת ולהתמסר במלואי למשפחה.

הרגשתי אז שנגעתי באמת פנימית עמוקה. ברצון אמיתי, מבורר, נקי וטוב. וכך זה היה. אבל החיים, כדרכם, לא נשמעים מיד להחלטות שלנו לעשות. יש בורות קטנים וגדולים שרק מחכים שנמעד לתוכם. והנפילה אכן הגיעה, ודי מהר. ברגע שנתקלתי בקושי, בעומס, כשהכל נראה פתאום מבולגן מדי, וכולם בכו יותר מדי – נשברתי. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? מצאתי את עצמי מטילה ספק גדול ביכולתי לעשות את זה, להיות אמא שמחזיקה את הבית, רגשית וגם פיזית. הסברתי לעצמי למה אין לי שום סיכוי להצליח. חטאתי לעצמי, לאמת שהתגלתה לי, ולא נתתי אמון. כגובה ההסתערות הנלהבת, כך עומק הנפילה.

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

משה איחר לרדת מההר, ואחרי ההתגלות האדירה במעמד הר סיני והנעשה ונשמע הנלהב של בני ישראל, מגיעה נפילת הנפילות בדמות חטא העגל.

כנראה שאי אפשר להשתנות ברגע אחד, במיוחד כשהשינוי כל כך דרמטי. האמת היא שההחלטה להתחייב לדרך מסוימת איננה ההגעה אל היעד, אלא רק ההתחלה – צעד ראשון במסע. עכשיו, עם כל פסיעה, מול כל התרחשות שמזדמנת בדרכי, צריך לעמוד כל פעם מחדש. לבחון את הבחירה שעשינו ולראות מה הדיוק המתבקש. ברוח הלימוד של ימימה אביטל זצ״ל, במקום גישה של ״הכל או כלום״, כדאי לאמץ את סוד ההדרגתיות. להתקדם בתיאום עם היכולת ולגלות, תוך כדי תנועה, איך זה ללכת ״מהקל אל הקל״.

יש משפט יפה של הרב קוק שאומר:

״השאיפה לדברים גדולים דווקא, ליצירות גדולות, למדעים גדולים, למדרגות גדולות, היא מרוקנת את האדם מתוכיותו, שהיא הולכת ומתכוננת דווקא מזרזיפים תדיריים הבאים בלי הרף, קמעא קמעא״.

למרות שראוי לשאוף לדברים הגדולים, כדאי להבין שאם נרצה הכל הכי גדול, הכי חזק, הכי מהר –  הרצון יפיל אותנו. כדי להגיע גבוה יותר צריך לעלות אט אט במדרגות, בהתמדה, ולהתייצב בכל שלב. עם הפנים למעלה.

כך גם בפירושו המנחם של רבי נחמן ל״נעשה ונשמע״: נעשה – מה שמתאפשר לי לעשות כבר עכשיו, ונשמע – המדרגות שמעבר ליכולתי כרגע. אבל אליהן אני שואפת, בתקווה שיהפכו גם הן ל״נעשה״ בהמשך הדרך.

״נַעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת נִגְלוֹת – הַיְנוּ הַמִּצְווֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְכָל אֶחָד לְקַיֵּם לְפִי מַדְרֵגָתוֹ וְנִשְׁמָע הִיא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת – מַה שֶּׁהוּא גָבוֹהַּ וְנִסְתָּר מִמֶּנּוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה בָּזֶה. כָּל אָדָם לְפִי מַדְרֵגָתוֹ יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״.

רבי נחמן לוקח את מה שעלול לייאש אותי ולגרום לי לנטוש, מה שעלול להפוך לנפילה, ומרים אותי בהושטת יד בוטחת. הוא הופך את המשא הכבד למשהו שמתחיל להיראות אפשרי, כי לכל אחד יש מדרגה. קבלה של המקום בו אני נמצאת, התמקדות בעשייה שכן מתאפשרת ולא במה שלא, כמו גם השתוקקות להמשיך בדרך – מהם יוולדו הרצון והתנועה מדרגה לדרגה.

ומה עם הירידות הבלתי נמנעות? תכליתן לעזור לנו לעלות.

״אַךְ כְּשֶׁרוֹצִים לָצֵאת מִמַּדְרֵגַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע זֶה לְמַדְרֵגַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יְרִידָה קדֶם הָעֲלִיָּה כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה".

כשנקבל את הירידה כחלק מהדרך, ולא כסימן לסגת, נוכל להתמודד עם מה שמפריע לנו ואז לעלות משם בחזרה אל המסלול. במילותיה של ימימה: ״קבלת הירידות מפני שזו תנועה תמידית של חיים בכוחם. הירידה באה ללמד אותך כדי להעלות אותך״.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. תודה יעל

    נעמה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *