איך מתחילים מחדש?

כי תשא התשע"ז: אחרי ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני, משה רבנו יורד עם הלוחות אל העם, רק כדי לגלות שהם חוגגים סביב עגל הזהב. סיון רהב מאיר על שלשה מאפיינים לחטא המביך ביותר של העם היהודי, ושלושה מאפיינים לסליחה הגדולה שבאה בעקבותיו. את כולם, כנראה, תזהו גם היום

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

השיעור הנוכחי, או לפחות חלק ממנו, נמסר הבוקר בכלא איילון לאסירים פליליים, כחלק מתהליך השיקום. זה מעניין שדווקא הפרשה הזו, שעוסקת לעומק במושגים של חטא, כפרה והתחלה מחדש, נמסרה למול אנשים שהמושגים הללו לא רעיונות מופשטים עבורם, אלא חלק מהותי מהעבר ומההווה שלהם.

אם צריך לתאר את הפרשה שלנו, פרשת כי תשא, צריך להשתמש בביטוי המודרני "מסך מפוצל". בעולם התקשורת אוהבים לחלק את המסך, כאשר מכל צד מצוי מרואיין אחר, ולתת להם להתווכח. בפרשה שלנו המסך חצוי בין הלמעלה ובין הלמטה: בחלק העליון משה לומד תורה, על מנת להעבירה לעם, ומצוי בפסגות רוחניות,  בחלק התחתון העם לוקח תכשיטים, מכין מהם עגל זהב, רוקד סביבו ואומר: אלה אלוהיך ישראל.

את מה שקורה אחר כך כולנו יודעים: משה יורד, רואה את העגל ושובר את הלוחות. לאחר האקט הזה נמצאים ימים ארוכים של נתק בין משה לעם, בין משה לאלוקים, בין העם לאלוקים. רש"י אפילו כותב שאלוקים אומר למשה: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?", מי יקרב אותם, הציבור צריך הארת פנים, מאור פנים, חיוך, ואז מופיע מעמד היסטורי של פיוס ומחילה, קבלת הלוחות השניים ועימם קבלת י"ג מידות של רחמים. אחרי רגעים שבהם חשבנו שזהו, הקב"ה מבקש למחות ולכלות את בני ישראל ולהתחיל עם חדש  ממשה רבנו, שהפרויקט שרק התחיל מסתיים – פתאום יש שמחה גדולה, יש סליחה ומחילה. ביום הכיפורים – יום שהופך ליום מחילה לדורות – משה רבנו יורד אל העם עם לוחות חדשים, ואנחנו הולכים עם לוחות ושברי לוחות בארון לאורך כל הדרך, עם ישראל נושא עימו לנצח גם את הכישלון וגם את הפיוס.

אפשר לומר שזו הפרשה העצובה ביותר והשמחה ביותר גם יחד, ושהחלק העצוב והחלק השמח בה מלווים אותנו עד היום. נביא שני פרשנים שנותנים לנו קריאת כיוון לפני שנצלול אל תוך השיעור:

רש"י:

"ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

הרב וולבה:

"כל המחילות לדורות נכללות בברית זו, שמעכשיו נסלח לכל מי שיחזור בתשובה".

מצד אחד, העוון הזה פתח לנו חשבון לנצח. מצד שני, כל הסליחות שיבואו, מתקיימות מתוך אותה סליחה שסלח הקב"ה לעם ישראל. זה מול זה.

אגב, הביטוי עגל הזהב מלווה אותנו כל הזמן, ולא בטוח שבמשמעות האמיתית שלו. עשיתי ניסוי בגוגל ניוז, ובחנתי היכן הביטוי הזה מופיע באזכורים החדשותיים:

הקנאביס הוא עגל הזהב החדש של חקלאי ישראל (דה מרקר)

פסל של נתניהו מוזהב הוצב בכיכר רבין והופל על ידי ההמון, בוז'י הרצוג: זה מזכיר לי את עגל הזהב

מאמר של ח"כ לשעבר יוני שטבון באתר ערוץ 7 נגד החגיגות סביב מטוס ה-F-35 שהגיע לחיל האוויר: עגל הזהב

יו"ר הלובי החקלאי בכנסת ח"כ איתן ברושי בכנס תנועת המושבים: במציאות שאנו נותנים לרמי לוי להדליק משואה, זו ממשלה ששחטה את כל הפרות הקדושות ונשארנו רק עם עגל הזהב.

תלמידים נגד קמפיין חמש יחידות של נפתלי בנט: זה עגל הזהב

בוגי יעלון בהתבטאות פוליטית ראשונה: מנהיגות אמיתית לא סוגדת לעגל הזהב

פרשן אתר ספורט חמש: הופכים את ערן זהבי לעגל הזהב

סמאח סלימה כותבת בעמוד הדעות של הארץ: לא נסגוד לעגל הזהב הציוני שלכם, תתמודדו

אז עם כל הכבוד לביטוי השכיח, הנפוץ, אנחנו נדבר על על עגל הזהב המקורי, האמיתי, עגל הזהב שהוא עגל הזהב כפשוטו.

הפרשנים שמים דגש על מאפיינים חשובים של חטא ושל פיוס שמלווים אותנו עד היום. הפרשה לא רק שמחה ולא רק עצובה אלא גם מאוד מרתקת ומלאת פרטים, נבחר – והיה קשה לבחור – רק כמה זוויות שהפרשנים מאירים, ונציג שישה מנגנונים אנושיים מאוד סביב חטא ומחילה: שלושה מאפיינים של החטא ושלושה מאפיינים של הפיוס – מאפיינים שעונים לנו על השאלות הגדולות: למה בעצם הם חטאו? למה משה שבר את הלוחות? מה קרה שם בטרגדיה הזו? למה הקב"ה מחל? ואיך כל זה מלווה אותנו היום, וקורה בעצם גם עכשיו?

נפתח במאפיין מדהים שלא שמתי לב אליו עד השבוע:

  1. "משה רבנו מאחר"

שימו לב, לא מדובר בעניין טכני אלא עניין מהותי בואו נקרא את הסיפור עצמו:

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

 וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

ממה הכל מתחיל? הרב יעקב גלינסקי, דרשן ניצול שואה שנפטר לפני מספר שנים,המצוטט אצל הרב האמריקאי דב בערל ויין, מסביר שזו טענה שנשמעת רבות כלפי היהדות, תמיד "משה מאחר". משה, כנציג היהדות, מבושש, מאחר, יראי אלוקים לנצח לא עומדים במבחן הזמן. לדעת המבקרים האלה, היהודים הם אנשים מהזמן הישן, הלא מעודכן, האולד פשן, לא מבינים בכלל את העכשוויות, ולכן אותם מבקרים חותרים בכל דור ליצור להם עגל זהב משלהם, שיתאים לרוחם ושיפתור להם כאן ועכשיו את כל בעיות הזמן והמקום. אבל זה שמשה מתעכב ולא פנוי להגיב הרגע בטוויטר, זה לא אומר שהשתנה הכלל של משה אמת ותורתו אמת, הם כאילו מבטיחים: משה מאחר – אבל "חג לה' מחר", רק תאמצו את הרעיון שלנו ומחר הכל יהיה מושלם נפתור הכל, שלום, שלווה, אושר, שוויון, צדק, כלכלה, נשמע טוב, אבל בעצם מעורבב ב"וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". בסופו של דבר הכל לעג, הכל ציני, אין פה אמת.

הרב גלינסקי טוען שהעגל הכי יפה, שמשך אליו חלק אדיר מיהודי מזרח אירופה וגם צאצאים שלהם בארץ ישראל, היה מרקס. על המזבח הקומוניזם רבים הקריבו את עצמם, בולשביקים, בונדיסטים, סוציאליסטים, רוסיה, סין, מזרח אירופה, ובתוכם מאות אלפי יהודים. הייתה זו נהייה אחרי קסם מדומה שהובילה אסון.

מעניין לדעת כי שני הסבים של מרקס, משני הצדדים, היו רבנים. הוא עצמו בחר להתקדם, ללכת בדרך אחרת. גם אם כיום הדוגמא הזו נראית לנו ישנה ולא רלוונטית, צריך לזכור שעד לפני כמה עשרות שנים, התורה שלו הייתה ממש כאן, בארץ, סוג של עגל זהב רציני מאד. הנה דוגמה קטנה משנת 1953, מפ"ם, מפלגה חזקה בת 19 מנדטים (שלימים תעניק למר"צ את המ'), מפרסמת את מודעת האבל הבאה:

שימו לב למילים המהללות:

"מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסאיונוביץ סטאלין

אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבנייה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם, פעליו ההיסטוריים הכבירים ידריכו דורות במיצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל"

היום יודעים שהוא היה אחד מגדולי העריצים במאה העשרים, שחיסל מתנגדים ומי שנחשדו כמתנגדים, ערך טיהורים, שלח לכליאה במחנות עבודה וכפייה, דרש פולחן אישיות מטורף, בצע פעולות של דיכוי, הרעבה המונית, הגליות למזרח, לסיביר ועוד. יש מחלוקת היסטוריונים כמה מיליונים הרג, ההערכות נעות בין 8 ל-20 מיליון קרבנות. אלו הפרופורציות. ועדיין, במודעה, "כל האנושות המתקדמת נחרדה" לשמע אסון מותו.

זה מתחיל מיהודים שהיהדות האותנטית לא מספיקה להם והם מחפשים תיקוני עולם חדשים, יצירי כפיהם. נכון, הכי קל ונוח, זמין ונגיש, להמציא לך את תיקון העולם שלך, ולא לחכות למשה רבנו. אבל זה מסוכן.

  1. "עם קשה עורף"

וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.

הביטוי "עם קשה עורף" טומן בחובו את הטענה שהתלונה נגד עם ישראל הייתה לא רק על החטא עצמו, אלא על המידות הרעות. לא רק המעשים נשפטים, אלא מה שהוביל אליהם. עם קשה עורף – עם עקשן, מדי עצמאי, מרדני. אלו אנשים שהולכים ברשות עצמם, שלא יכולים לקבל מרות.

הרב שמחה זיסל זיו, הסבא מקלם, כותב במכתב לבנו:

"המקרא אומר אחר כך 'ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא'. נתבונן בינה כי לא זכר את עצם החטא הגדול הזה, אבל זכר אלא רק כי עם קשה עורף הוא. הרי כי מידת שינוי הטבע קשה מהחטא הגדול של העגל. היש דרוש יותר גדול וארוך מזה, לראות כמה צריך האדם להיות מוכן להתלמד לשנות טבעו?" (חכמה ומוסר)

אבל יש פה דבר מדהים – כשמשה מבקש מחילה, הוא משתמש באותן מילים, לכאורה צריך לא להשתמש שוב בביטוי הזה, זה ביטוי רע, עדיף ללכת על טקטיקה אחרת אבל לא:

וַיְמַהֵר, מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

אומר משה: תמשיך את הברית איתם ותראה שהם עם קשה עורף, אבל העיקשות שלהם עוד תהיה לטובה.

ואכן, אלפיים שנים צלחנו כעם קשה עורף מול כל הפיתויים, העולם יפתה בכל האמונות והערכים האלטרנטיביים שברשותו, אבל נעמוד במבחן, באופן חיובי. תכונות נפש, ברובן, הן לא "טובות" או "רעות" באופן מובהק, הן יכולות להפוך משליליות לחיוביות, צריך לבחון את ההקשר. וכך עקשנות על עבודה זרה, מחלוקת, כעס ומידות רעות – יכולה להפוך לעקשנות על מוסר, ערכים, תורה, אמת והלכה.

  1. אבדן הבושה

תדמיינו את הסיטואציה הבאה: משה, ויהושע שצמוד אליו ברגעים הקריטים הללו, יורדים מההר אל העם אחרי שהם יודעים שמשהו רע מחכה להם למטה, ומנסים לזהות קולות:

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. 

רש"י:

"אין הקול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים ווי! קול ענות אנוכי שומע. קול חירופין וגידופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין"

למשה יש אוזן רגישה, והוא מאבחן ומדייק את הגדרת הקולות שהוא שומע. פרשן של התלמוד הירושלמי, בשם "קרבן העדה", אומר כאן:

"כי משה בהיותו אב בחכמה הכיר בניגוני הקולות"

לא הכל זה שחור לבן יש גוונים של קולות.

הבן שלי שאל אותי: מה ההיפך של סגול? אבל לסגול אין היפך. לא לכל דבר יש "היפך". לא הכל מוחלט.

נעמי שמר במלחמת יום כיפור מבקשת לכתוב שיר שיעודד את העם, לאחר המשבר הגדול, והיא משתמשת בדיוק בביטוי הזה:

מה קול ענות אני שומע
קול שופר וקול תופים
כל שנבקש לו יהי
לו תישמע בתוך כל אלה
גם תפילה אחת מפי
כל שנבקש לו יהי

קול ענות משמעו אנרכיה, בלגן, עם מסוכסך, שלא בדיוק יודע מה הוא רוצה, כל עגל מלך. וכאן אנו עוברים משמיעה לראייה:

וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.

משה מגיע ורואה מציאות שבה אין שום טעם במה שכתוב בלוחות. אין טעם בספר חוקים אם אף אחד לא מקיים מה שכתוב בו. אז הוא שובר את הלוחות. יש פרשנים שמדמים זאת לאדם שקורע את הכתובה.

איזה חטא יותר חמור מהחטא עצמו? אבדן הבושה. לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות לא בגלל העגל, אלא בגלל המחולות והשמחה שראה סביב העגל. משה לא רק ראה שהעם במצב גרוע, הוא ראה גם שהעם שמח בעגל ולא חש בכלל בושה או סלידה מהחטא. החטא פשוט הפך לחלק מהם.

רבי עובדיה ספורנו כותב: היו שמחים בקלקול שעשו!

אם אנחנו חוטאים ומצטערים, אפשר לתקן, אבל אם אנחנו חוטאים ולא מתביישים, אנחנו גאים בחטא, שמחים בו כאן מדובר במצב שהוא כמעט חסר תקנה. העם לא רק במצב גרוע, הוא אפילו לא חש שהוא במצב גרוע. זוהי הסתרה שבתוך ההסתרה.

ה-DNA של עם ישראל הוא "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים". אבל כאן המאפיינים הללו נעלמו פתאום. בימינו, אגב, תרבות הריאלטי מובילה את אבדן הבושה. להפך, נראה שככל שמדובר במצבים יותר מביכים, יותר פרטיים, יותר אישיים, דווקא שם המצלמות רוצות להיות. אולי בגלל זה כל כך שמחתי לשמוע על פורמט הכרויות טלוויזיוני חדש, שיובא מארה"ב והתפוצץ בצילומים בישראל, לאחר שהזוגות הבינו שהתוכנית מנסה לחתן אותם עם מועמד שלא פגשו מעולם, על סמך אבחון פסיכולוגי. היה אופטימי לגלות שהנה, יש משתתפי תוכניות מציאות שמבינים שיש גבולות גם לריאלטי.

עד כאן דברנו על שלושה מאפיינים של החטא. עד לנקודה זו ירדנו וירדנו, מכאן – עלייה. מה קורה בפיוס? מה קיבלנו?

  1. רעיון סליחה

הדבר הראשון שקבלנו, הוא רעיון הסליחה עצמו. זה רעיון אדיר וחדשני. הפסוקים המופלאים הללו יצרו מהפכה בעולם. איך אפשר למחוק את הזמן? איך אפשר למחוק חטא שעשינו? אנחו כל הזמן רגילים שהזמן הולך קדימה, אבל במעשה הסליחה, השעון חוזר לאחור. אפשר לתקן:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ

הרבי מלובביץ אומר על הפסוקים הללו: "ירידה לצורך עלייה". הקב"ה הרחיק אותם כדי לקרב. ואם כך בחטא כל כך גדול, למעשה אנחנו יכולים להתעלות מכל חטא קטן ופרטי שלנו, אם נעשה עליו תשובה אמיתית. זה רעיון מורכב שנותן תקווה לכולנו, יותר מכך, הוא מצטט את מסכת עבודה זרה:

"לא עשו ישראל את העגל אלא לתת פתחון פה לבעלי תשובה" (מסכת עבודה זרה, דף ד, עמוד ב)

נראה שכל האירוע הזה נעשה "בכוונה", לכתחילה, כדי שיהיה לנו מודל לתשובה. זה רעיון מהפכני לחלוטין.

אחרי שהקב"ה מבשר את בשורת הסליחה, שזו באמת מהפכה תפיסתית אדירה, הוא אומר עוד משהו:

  1. קשר יותר משמעותי אחרי המריבה

איפה הקשר יותר משמעותי – בחופה, או אחרי 10 שנים של בניית זוגיות, שנים שכוללות גם לא מעט מריבות ופיוסים?

קשר הופך למשמעותי יותר, ומעמיק, לאחר שהוא צולח משברים.

על פי המדרש הלוחות הראשונים היו אבן יציבה והלחות השניים – כללו גם תורה שבעל פה,

שמעתי מהרבנית ימימה –  בלוחות ראשונים ה' נתן "רק" את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, ואילו בלוחות שניים קיבלו גם את המשנה, את הגמרא, את המדרש, את המוסר, החסידות והקבלה. מה שיבוא לך אחרי שנשברת ונפלת, לא רק שלא יתבטל, אלא יהיה פי אלף יותר טוב. הלוחות השניים הם לא רק לא לוח אבן אלא יצירה שמתמשכת עד היום. "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן, מִן הָרִאשׁוֹן". (חגי)

זו בעיניה הבשורה הטובה של הפרשה הכל-כך קשה, הכל-כך מצערת הזו:
לוחות שניים הם לא סתם פרק ב' – הם "ונהפוך הוא". מדובר בפרק א' משודרג, נפלא ומלא רחמים.

אבל איך נכון לכרות ברית מחדש? נראה בסעיף הבא

  1. בשורת הצניעות והפנימיות

וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר; וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר.  ג וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר; גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ, אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא  ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, ה' 

הכל בלשון יחיד. בניגוד למעמד הר סיני שהיה המוני, כאן מדובר על מפגש של אדם מול אלוקיו באופן הכי פרטי שיש.

אומר רש"י: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין הרע. אין לך יפה מן הצניעות.

מעמד הר סיני, האמיתי, נראה כך. אנחנו זקוקים למעמד הרב סיני המוני וגדול. פרשנים רבים (הכוזרי ועוד) מבססים הוכחות לתורה על בסיס האירוע הזה, אותו ראו 600 אלף איש (מיליונים כולל נשים וילדים) והעבירו הלאה מאב לבנו ומאם לבתה, אבל בסוף כל אחד צריך את מעמד הר סיני הפרטי שלו, קבלת תורה פרטית, בלי שואו ורייטינג וצלצולים. אלא באופן נסתר ולא נגלה. אין לך יפה מן הצניעות – דווקא בעולם המוחצן והשיתופי של ימינו, חשוב לבנות עולם פנימי שהוא רק שלך, לפעמים צריך אפליקציה שהיא יומן סודי, שיהיה לנו גם "יומני היקר" ולא רק "קבוצת הווטסאפ היקרה שלי של כל הכיתה".

נסכם – אחרי שמשה איחר, ואחרי שהיינו עם קשה עורף, ואחרי שאיבדנו את הבושה והיו אפילו ריקודים ושמחה סביב העגל – הכול התהפך וקיבלנו גם את עצם הסליחה והפיוס והמחילה (פתחון פה לבעלי תשובה), את התורה שבעל פה כלומר קשר יותר עמוק עם יותר מעורבות, ואת בשורת הצניעות, ההצנע לכת, ההסתרה, ואלה הלוחות שמחזיקים עד היום.

בכל חטא שלנו ובכל מחילה, בכל ירידה ובכל עלייה, המנגנונים האלה ממשיכים ללוות אותנו. בשבוע הבא פרשת ויקהל-פקודי, מסיימים את ספר שמות. היו עימנו.

***

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *