לאן האמנות צריכה ללכת?

כולם אמנים. כולם אומרים שירה. וכולם מתוסכלים שאף אחד לא מכיר ביצירת המופת שלהם. יוסי בבליקי מציע פורמט חדשני, קווים לדמותה של האמנות החדשה, כזו שתצא מבית הכלא של השיגעון הפרטי, ותציע מרפא להמונים
לאן האמנות צריכה ללכת?

בעולם שבו 100 גרם בוטנים עולים יותר מספר השירה הענוג ביותר, בעולם שבו ספר השירה הענוג ביותר מכוסה בעשרות מאות ואלפים של ספרי שירה ענוגים יותר ופחות, בעולם של פתיחות נוצצות והופעות בכורה שאין אחריהן כלום, בעולם ממוסך ברעשים בלתי פוסקים שמנסים למכור משהו שאף אחד לא מעוניין יותר לקנות, לאן אמנות יכולה ללכת?

כי היא צריכה ללכת לאיזשהו מקום.

כולם רוצים במה. להראות. להשמע. לקבל הכרה. אבל לא נשאר באמת ממי. העולם נחלק (אמנם לא חצי בחצי, אבל נחלק) ליוצרים שמבקשים להתבטא ולקהל שמבקש לשמוע את עצמו מתבטא על רקע בידור זול ואוטומטי. הג'וקים ניצחו את הפיות, הפופ אכל את עצמו, השיטה פורמטה במלואה, הטכנולוגיה פוזרה ברבים והמכשף קם בבוקר ומצא את אבקת הפלאים שלו נשפכת חופשי חופשי במרק של המתנ"ס השכונתי.

מה שאומר שצריך ללכת ללמוד מקצוע.

כולם אמנים. כולם אומרים שירה. כולם מוציאים דיסקים (דיסקים???). בתי הספר לכתיבה יוצרת, למוסיקה, מפוצצים. אלפי ורבבות אנשים צעירים ומבוגרים, שחורים ולבנים, גברים ונשים, ואפילו רובוט אחד בחולון, מסתובבים ממש הערב מתוסכלים עד לציפורניים כי אף אחד לא קורא, מקשיב, צופה, או מכיר, ביצירת המופת שלהם. בפסגת חייהם.

ובכל זאת לאן אמנות יכולה ללכת?

כי אנחנו צריכים את החשיבה האמנותית. את הטיול המשותף בלא נודע, בתת מודע, בעל מודע, בשדות היופי הסגולים. אנחנו כלום בלי עשרה בטלניות ובטלנים שכותבים, או מלחינים, או מציירים את הכלום, למען כלום, ובלי לדעת כלום. אנחנו צריכים זרימה שוטפת של נתונים שעדיין אין להם שם וצורה מוסכמת. השירה, או השיחה הזו, ממילא זורמת לנו בגוף, ובין גוף לגוף. השאלה מה עושים איתה, כי ברגע שהשיחה הכמוסה הזו מתרגמת לאמנות של העולם הישן (אני עומד על במה ואתם מקשיבים), משהו בה מתעקר.

יתכן שהמצב חשוך כעת דווקא בגלל שאמנות נמצאת לפנות השחר, או בעיצומו של שכלול נפלא שבו החשיבה האמנותית תהפוך לשיחה ציבורית פתוחה. כוורות כוורות עובדות יחדיו על אותו השיר, אבל המטרה לא תהיה השיר אלא השיחה שיוצרת אותו. אני מדבר על זינוק אנושי מרהיב שנקרא: חלימה משותפת. אזורים שלמים של תודעה יוצרת שישתחררו מהכלא של  "שיגעון פרטי", "מוזה", "השראה חד פעמית" וישטפו לתוך החיים.

רוצה לומר שלטעמי האמן הבא הוא רופא, מלמד, או מטפל. מישהו שהחשיבה האמנותית הפתוחה שלו תדע לשוחח עם מקומות סגורים אצל הפציינט. התלמיד. בן השיחה.

שזה אותו הדבר בעצם.

ובעברית פשוטה, אנחנו הולכים כנראה לעולם שבו שיר יצטרך לדעת לעזור להציל חיים. ממש להציל. לא בביטוי ומליצה. לדבר עם מעיים דלוקות. או אלצהיימר דוהר. ולמצוא את הקו הדק ונעלם שהתרופף או התכופף, או החליט שהוא יותר לא חבר. לדבר עם כל מה שלא מדבר זו הרי תמיד הייתה העבודה שלנו, האמנים.

הצוואר

פרשת כי תשא מתמקדת, כך נראה לי, בשיחה או בזרימה שבין הראש לגוף. "כי תשא את ראש בני ישראל… " נפתחת הפרשה. מי נושא את הראש? הצוואר. המקום הגבוה ביותר בגוף שהוא גם באותה הזדמנות הכן והבסיס לראש. לפיכך בית המקדש, המקום הכי קרוב שאליו מהדהד הרצון האלוקי, הראש, נקרא צוואר בשיר השירים: "צווארך כמגדל השן".

ואכן, פרשת כי תשא נפתחת בציווי "לשאת את ראש", כלומר, לקבל את המניין והתצורה של בני ישראל, על ידי תרומת מחצית השקל כסף. תרומה שתותך לאדנים, בסיסי הכסף הטהור, שעליהם יוקם המשכן.

הצוואר הוא גם הבית של מיתרי הקול. הזרימה המושלמת בין מחשבה, תחושה, כוונה וצליל. בהמשך הפרשה, הזרימה הזו בין ראש לגוף, נפרמת לרגע כשמשה עולה להר סיני והעם, שרואה שהראש בושש לחזור (או, מזווית אחרת, הצוואר נעלם…), עושה את עגל הזהב. "לך רד" מצווה הקדוש ברוך הוא למשה לחזור אל הגוף הסורר של עם ישראל, "כי שחת העם אשר העלית".

אחד הביטויים המסקרנים שהפרשה מעלה הוא: "קשה עורף". כך מתאר השם את העם שנפל בעגל הזהב. עם קשה עורף. יתכן שגם כאן מדובר בקשיים בזרימה בין הראש לגוף. כלומר: העם בשלב הזה הוא גוף קשה הבנה. לא מצליח להפנים את מה שהראש מנסה להנחיל לו.

בעורף גם נמצא השריר שאחראי על הרמת והורדת הראש. על הגמישות של מתי לשאת את הראש ומתי להרכין. כל חכמת הגוף, המנגינה שלו, נמצאת ותלויה בגמישות. במקרה של העורף, זרימת הנתונים היא מלמטה למעלה, מהגוף לראש. העורף משפיע על הראש.

הפשט של "קשה עורף" מתייחס אל השור, שמקשה את העורף מלקבל עליו את העול. סוג של גוף שלא עושה חשבון. כך או כך, הצוואר, כחוט או צינור שמעביר את זרימת הנתונים שבין הראש לגוף, בין החשיבה לרצון, בין הרציו לתחושה, נוכח מאוד בפרשה. הרי, בסופו של דבר, המטרה היא שהדברים הנפלאים שאני לומד וכבר יודע בראש, יהפכו להיות אני. שכל הגוף ידע, או שלפחות תתפתח שיחה ערה. שתהיה השפעה, הכרה ומודעות בין החלקים שמרכיבים אותי.

כנראה שזה לא סתם שמיתרי הקול מונחים להם בדיוק בתחנת הממסר של הצוואר, כי בעצם כל האדם עובר שם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *