בשבוע האחרון נתקלתי בצמד יצירות בעלות גישה שונה, אך תוצאה דומה. אותו דמיון מתמקד ברגע היקר ביותר במציאות, שכולנו, בדרך זו או אחרת, מבקשים להגיע אליו: הרגע בו ההלל כלפי המציאות מאפיל על כל שאר הדברים, הרגע בו ההווה משתיק את התרוצצות התודעה ואנחנו נוכחים. הלל, בעיני, היא מילה טובה ונכונה יותר מהמילה אושר, בהיותה קשורה אך ורק לדבר הזה, ליכולת להיות נוכח. באותה שניה, המציאות כולה, על המלוכלך והיפה, הטמא והטהור, זוכה לאותה תחושת משמעות ודיוק שאנחנו מכנים השלמה.
זה התחיל עם המסה הפיוטית והאישית של אלבר קאמי "השיבה לטיפזה", שקראתי בתוך ספר "מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים", שראה אור בהוצאת "עם עובד" לפני שנים. קאמי היה סופר, מחזאי ופילוסוף, שהחקירה שהוא ביקש לעשות, הייתה קודם כל מוסרית. ומהו מוסר? לטעמי השאלה המוסרית היא שאלת ההתרחקות מההווה, אבדן הנוכחות לטובת האגו והתאווה. חישבו על כל הקודקסים המוסריים, הם תמיד מעוגנים במעשים, לא מדובר באידיאות מופשטות אלא בפעולה מול מקרה בודד. קאמי חזר במהלך אותה מסה לאלג'ריה, כמנסה לשוב לעבר התמימות, לאותו רגע שבו ההווה פורץ מתוך הכבלים, הרגע שבו אתה מתמסר לעולם, כפי שהוא מולך, ללא המאבק הבלתי נפסק בתודעה שמחזיקה צמד מילים בידיים מבוהלות, חרדה ואושר, וכמה שהיא נמלטת מהאחד היא אינה מגיע לשני. הוא מנסה דרכה לנצח את החיים הבוגרים, אלו שבהם ההווה אינו אלא הליכה בדרך למשהו אחר.
שיאה של היצירה הזו, בעבורי, נעוץ ברגע בו קאמי נעצר ומתאר רק את הנוף שמולו: עצי זית, עננים קלים, דשא. המסה כתובה בסגנון צפוף וקדחתני, צבעוני מאוד, אבל רדוף באותה מידה, ובאותן שורות משהו נרגע בכתיבה ובכותב, הקצב מאט מעט, ונראה שלרגע, רק לרגע, הוא נוכח בהווה במלואו, לרגע התודעה הסמיכה שלו נרגעת. הוא מתאר כיצד הנוף הזה מופיע מולו לפתע, ואם תאמר שהרי היה שם תמיד, אז לא, הנוף אינו נמצא תמיד מולנו, להפך, רוב הזמן הוא איננו, אלא קיים רק כרקע בדרך הלאה. קאמי, באותו רגע מממש את מה שהמסה כולה מנסה לעשות, הוא "שב לטיפזה". הוא עושה את זה דווקא דרך צמצום, דרך הסבת פניו מהמחשבות, מהמאבק בין אירופה לאפריקה, בין המקום ממנו הוא בא למקום אליו הוא מבקש ללכת. הנוף העצום והמחשבתי מומר בנוף בודד, פשוט, שמתואר לפרטי פרטים, אבל כתמונה בודדת ומופרדת שהיא העולם כרגע. "כל שושנה היא אי של השלום המובטח, השלום הנצחי" כפי שכתבה זלדה.
המקום השני שאותה חוויה פגשה אותי היה באלבום החדש של אביתר בנאי, ובעיקר בשיר אחד שנקרא, כשם האלבום, "לשונות של אש" (אם כי אותה חוויה מופיעה גם בשיר "אדם נזרק"). השיר הזה הוא שיר קטלוגי, כלומר, אביתר רושם בזה אחר זה תמונות חיים: ילדים על נדנדה, נערה כותבת, תערוכה במתנ"ס, אמבולנס בדרך ללידה, חתולה ממליטה, ובסוף כל רשימה כזו הוא חוזר על המילים " שירה קדושה". המבנה הזה מופיע בית אחרי בית.
זו דרך אחרת להגיע להלל, כלומר להווה. מול השקט של קאמי, מול ההתמסרות לרגע בודד, מול ההתפשטות מכל מלבושי המילים, מול ההתרוקנות, אפשר לעבוד דרך ההתמלאות, התמלאות של הרגע לבדו, או של אוסף רגעים שונים. הקטלוג הבלתי נפסק של מעשי האדם, הנצברים עוד ועוד, עד שהם מכריעים את העין הרואה וגורמים לה להיעצם מרוב יש, מרוב נוכחות, ולחזור על המילים "שירה קדושה". הרשימה הבלתי נפסקת, אותן תמונות החיים, הן מה שגורם לעין להביט לא לעבר המרחק אלא לצדדים, לא קדימה ואחורה אלא לבית השכן, לחברים למשחק, לשאר המשפחות בגן השעשועים ולמי שעובר ברחוב. זהו המעבר בין המבט להווה למבט לעתיד. העין מבקשת עוד ועוד מזה וחדלה מהעצבנות הבלתי נפסקת של המבט הלאה. היא מביטה לצדדים, היא מאטה, היא עוצרת.
אני רוצה להגיד במאמר מוסגר מילה על האלבום החדש של אביתר "לשונות של אש", שהוא אלבום מרתק בהתפתחות שלו. האלבום הזה, לטעמי, הוא שיפור יוצא דופן בכתיבה של אביתר, אבל ירידה מבחינה מוזיקלית. ולטעמי, יש פה דווקא היגיון, או מן צדק אמנותי ונפשי. לפעמים כדי להתפתח במקום אחד צריך ללכת מעט אחורה באגף אחר. משהו במוזיקה נטולת השיאים של האלבום מעניקה לכתוב מעמד משמעותי יותר, ואולי יש פה תובנה לא מודעת של אביתר, כי המילים באלבום הזה מסכמות את המהפך המדהים שאביתר מציג: מההתרכזות בעצמי של האלבום הראשון, השיטוט של האלבום השני, הבלבול של האלבום השלישי, ואחריו השלמה של האלבומים הבאים, שהיה בתוכם בעיקר הודיה עצמית ואישית על החזרה בתשובה, כעת הוא מופיע בקצה הדרך, מסוגל להביט לצדדים ולראות את הסביבה כולה. המציאות על פרטי פרטיה מופיעה באלבום הזה בעצמה בלתי רגילה. עוד ועוד תמונות מציאות קטנות גורמות לאלבום הזה להיות השלם ביותר, המוסרי ביותר, בדומה למה שכתבתי קודם, של אביתר.
וחזרה לאושר, כלומר לנוכחות. צמד הדרכים הללו של קאמי ושל אביתר הם צדדים שונים לאותו רצון אחד. המשותף להם, כך אני חש, היא היציאה החוצה, לעבר המרחב, לעבר הטבע, זה האורבני וזה הפתוח. גם אצל קאמי וגם אצל אביתר, מה שגורם לאותה נוכחות היא היציאה החוצה, או נכון יותר, השיטוט. כבר כתבתי פה פעם על השיטוט, אותה תנועה שהיא לא הליכה, שיש בה איכות ברורה יותר של מטרה אלא תנועה לכאן ולשם, ללא מטרה מוגדרת וללא נקודת סיום מוגדרת, ללא סיבה. לא למען משהו, אלא בעבור הדבר עצמו: התבוננות במציאות, ומתוך ההתבוננות, בדממה או דווקא בריבוי, פורץ אותו הלל, אותה מלאות שבה ההווה מתנפח ומכסה אותנו, גורם לנו להכיר בכך שיש פה, למרות כל הפירודים- השפות, המראה, הזיכרונות, הסיפורים, הצבעים- משהו שעשוי מקשה אחת, זכוכית צבעונית מלאת גוונים שעומדת כדבר אחד מולנו. לא חרדה ולא אושר, אלא מציאות כפי שהיא בשלמותה הקטועה לתמונות, רגעים ופנים.
צילום: שחר רצנברג
