לחוד וביחד

פרשת ויקהל-פקודי התשע"ז: הקהלת העם, שבת והמשכן, לכאורה שלושה נושאים נפרדים, אבל כשיורדים לעומק הרעיון הגלום בתוכם, מבינים שלא רק שהמהות שלהם מתכתבת האחת עם השניה, אלא שהיא ממשיכה להתכתב עם חיינו עד היום

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

פרשות ויקהל-פקודי חותמות את ספר שמות, שמכונה ספר הגאולה. התחלנו אותו משועבדים במצרים ואנחנו מסיימים אותו בני חורין, אחרי יציאת מצרים, קריעת ים סוף וקבלת התורה, אבל גם אחרי חטא העגל וקבלת הלוחות השניים. עכשיו אנחנו נמצאים בהקמתו הסופית של המשכן, מקום של קדושה ואחדות, ומלאים בתחושה חגיגית.

אם מסתכלים על שתי הפרשות האלה שיקראו בשבת בבוקר בבתי הכנסת אפשר לראות שהן מתמקדות בשלושה נושאים, גם הפרשנים עוסקים בעיקר בשלושתם. בשיעור הנוכחי נדון בהם, ונראה כיצד הם משפיעים זה על זה, וכיצד הם נוכחים גם בחיינו כיום:

ויקהל – הקהלת העם כולו יחד

שבת – ההוראה לשבות מעשייה

בניית המשכן, כליו ובגדי הכהן הגדול

ויקהל – התקהלות

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם.

יש רגעים פרטיים ויש ציבוריים. הפרשה שלנו נפתחת במצוות "ויקהל", בהמשך בספר דברים נקבל מצווה מיוחדת בשם "הקהל" המתקיימת במוצאי שנת השמיטה, כאשר בסוכות מלך ישראל מקהיל את העם בירושלים ומקריא בפניהם את התורה. התורה מצווה אותנו ללמוד בציבור, להתכנס, אנחנו יודעים שגם מצווה להתפלל בציבור, במניין, אבל למה צריך ציבור? מסתבר כי נוכחות אנשים לידינו – גורמת לנו להתנהג אחרת. עיניים זרות, בכוחן לשנות את הפרט.

אחת הדוגמאות העתיקות והמרגשות לכך מופיעה במסכת ברכות:

"אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם"

ר' יוחנן בן זכאי נפרד מן העולם, ותלמידיו מגיעים אליו ומבקשים שיברך אותם. ברכתו אליהם, שימו לב, שיהיה מורא שמיים עליהם כמורא בשר ודם. זה הכל? הם שואלים. עונה להם: הלוואי שתגיעו לדרגה הזו, שלא תעברו עברה כי תחשבו "רק שלא יתפסו אותי". הוא מנסה להכניס אותם לתודעה בה מורא בשר ודם יהיה אמיתי עליהם.

היום, עם ההתפתחות הטכנולוגית, אנחנו יותר ויותר נמצאים בתודעה של "הקהל". כשאדם מדבר באופן פרטי, הוא בעצם מדבר לתקשורת. כל מידע פרטי, הופך לציבורי. אמרת משפט והיו נוכחים בחדר כמה אנשים? מהר מאד זה יצא החוצה (דוגמאות קטנות מהשבוע האחרון: ביבי והגן המזרחי, הדרשה של הרב לוינשטיין).

בהדלפה החדשה של ויקיליקס, הודלפו בין היתר מסמכים אותנטיים של ה-CIA, אחת הכותרות שהייתה בעניין:8,761"  מסמכי ה-CIA שהודלפו מבהירים: הפרטיות לא קיימת בעולם האלקטרוני".

הכל פריץ. לכל דבר אפשר לחדור. יצחק בן ישראל, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת ת"א, אמר, בהקשר להדלפה האחרונה, בצורה פשוטה: "אני יודע שכל מה שאני כותב כאן, כל אחד בעולם יכול לשבת ולקרוא". זאת הנחת היסוד של ראש מרכז הסייבר. כולם רואים הכל.

הרב שטיינמן לומד מזה לקח: כמו שאפשר להקליט למטה, כך הכול מוקלט גם למעלה. עבורו התודעה מוסרית הזו, היא גם תודעה פרקטית. הרב יצחק רוזנגרטן והנכד שלו ליוו את הרב שטניימן שיצא למסע בחו"ל. הנכד שם לב שהסבא שם מכשיר הקלטה כל המסע ושאל אם הרב יודע, הסבא ענה לו: "שאלתי אותו פעם והוא לא הבין למה אני שואל, הרי אני אחראי על כל מילה ומילה שיוצאת מפי, יודע שאתן דין וחשבון לקב"ה, חי בתודעה של עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בסתר נכתבים, מבחינתי אני מוקלט כל הזמן, מה אכפת לי שתקליט גם אתה".

גישה מדהימה – מה זה משנה אם מדובר בעולם הזה או העולם הבא, אתה מוקלט.

אבל יש פה עוד נקודה. זה לא רק שהציבור שומר עלינו – זה לא עניין של פיקוח חברתי, יש פה גם תיקון. שמעתי הרב הסופר יוסף אליהו: כשם שיש כוח לציבור להרע, יש כוח לציבור להיטיב. בפרשה הקודמת משה עלה לבד להר סיני לקבל את התורה, ונוצרה התחושה כאילו התורה היא ליחידים מתבודדים, נזירים רוחניקים כאלה. בציבור יישאר הרושם שחווית הביחד מביאה לתוצאות שלילית, שמה שמסעיר, סוחף ומאחד זה העגל, ותורה מתאימה לאווירה קיומית ופלספנית של לבד. לכן מעמד "ויקהל" מתקן את מעמד "ויקהל" הקודם, שהרי גם אז נאמר:

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

זהו ביטוי יחידאי בתורה! ההיקהלות הראשונה בתולדות העם, בה הפכו אנשים יחידים ל'קהל' רב-עצמה – היתה, לצערנו, לִדבר-עבירה. בניתוח פסיכולוגי-חברתי ניתן לומר יותר מזו: שהחומרה הקשה בחטא העגל היא, שהביטוי "וַיִּקָּהֵל", החוויה הראשונית בנפש העם של צירוף בודדים לִקבוצה בה כל איש תומך ואומר לרעהו 'חזק' – היתה לעניין שלילי… הכל יודעים, שלא קל למחוק רושם ילדות, "גירסא דינקותא"; ומי יודע אם לא ירשנו זאת עד היום, ש"היקהלות" המונים גורפת וסוחפת היא בדרך כלל לא למטרות חיוביות, יותר למען עגל ופחות למען משכן.

למה מתקהלים? אנחנו רוצים לצרוב חוויה חיובית, אפשר לצאת עם החבר'ה ולהיות צדיקים ולא עבור עבריינות, אפשר להתקהל ביחד וזה לא יוביל לטמטום אלא להיפך ירים את כולם למעלה, איך עושים את זה? מה תוכן ההתקהלות? פעם קודמת עגל מאוד פיזי ונמוך הפעם – סביב הדבר הכי גבוה ולא מוחשי שיש:

שבת

נחזור לתחילת הפרשה שלנו:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה';

והרי כבר נצטוו על השבת במרה וגם בסיני! – אלא אומר המדרש:

"מִתחילת התורה ועד סופה, אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויַּקהל'. אמר הקב"ה: עשֵׂה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה – כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בָּני"

ונראה, שה""וַיַּקְהֵל משה" שבפרשה הבאה, בא כתיקון ל"וַיִּקָּהֵל העם על אהרן" שבפרשתנו! חייבים לתקן את ההיקהלות הראשונית שנעשתה לאיסור, וזאת בַּיום הפנוי השבועי שבו ניתן לקבץ את כל הציבור – ל"חוויה מתקנת", שבה 'יקולס שמו הגדול', שחולל בחטא העגל. השבת בעצם מהווה חוויה קהילתית, בה פוגשים אנשים. כל אחד יוצא מהמאורה, מהגומחה, מהבית, מהמחשב שלו, וכולם מתכנסים סביב מטרה חיובית.

לפני 600 שנה יושב אחד מחכמי ספרד, רבי יצחק עראמה, וכותב:

"לפי שבו ינוחו מכל עסקי הזמנים המטרידים, ויוכלו להפנות את לבבם להיקהל ולעמוד על נפשם ללמוד מפי המלמד, ולקרוא כולם בשם ה', מקרא ומשנה ותלמוד איש לפי ערכו. והמשכילים ימצאו בו נחת… ולא כאותם שהורגלו בשבת בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו לחרחר ריב ומדון והם בכלל 'לא תבערו אש ביום השבת"

בחו"ל, אגב, ניתן ממש לראות ממש כיצד שבת היא יום בה הקהילתיות נוכחת בצורה מאד דומיננטית. יום של מפגש, של תפילה משותפת, של הווי רוחני והווי חברתי כאחד. כשהיינו בחו"ל באחת הקהילות בארה"ב, אני זוכרת שראינו בלו"ז, שבשעה 16:00 יש "ביקור חולים", הולכים ברגל לבקר את אחד מחברי הקהילה שחולה. זה חלק מהלו"ז. הרבה פעמים ההודעות של הגבאי לגבי מי התארס ולמי נולד ילד, ארוכות יותר מהתפילה עצמה…

אבל צריך עוד עומק בשבת, היא הרבה מעבר לחוויה קהילתית:

שבת – אי עשייה

אז מהי השבת והאם המיקום של "ויקהל – שבת – משכן" יכול לעזור לנו? למה דווקא כאן אחרי ויקהל ולפני המשכן מדברים עליה? עבודת המשכן הופסקה בשבת, ומעבודת המשכן למדנו מהי המלאכה האסורה בשבת, השבת היא כמו ג'וקר שעוצר הכל.

יש פרשנים שאומרים: כמו שדרך ארץ קדמה לתורה – שבת קדמה למשכן, בלי שתשמור על דרך ארץ מה הטעם בתורה שלך, אם לא תשמור שבת, אין טעם במשכן, כי זה מעיד שלא באמת הבנת את סולם הערכים היהודי. התורה שלך חסרה את הבסיס.

אל תתבלבל: במשך שישה ימים זו מצווה לפעול ולבנות משכן, מקבלים על העבודה הזו שכר, אבל באותה מידה מקבלים שכר על הפרישה וההפסקה מאותה מלאכה בדיוק – כי בשבת הזמן מושל ולא המקום. אנחנו צריכים להיות אנשים שיודעים את הסוד של "רצוא ושוב". שיודעים לעשות, ויודעים לנוח.

הרבה פרשנים מחברים בין המשכן, כמשכן "במקום", לבין השבת, שאותה הם מכנים "משכן בזמן", או "משכן בלב". אתה לא מפסיק לבנות ביום השביעי, אלא אתה בונה פנימה. אתה בונה בניינים רוחניים. רבי אלעזר אזכרי, מקובל מהמאה ה-16 מצפת, טבע את הביטוי "בלבבי משכן אבנה". הרב הוטנר, שחי בדורות האחרונים, יצר מזה שיר חסידי מאוד יפה. ראיתי שהרב נריה כותב: אנחנו כל הזמן לומדים מהמשכן מה אבור לעשות בשבת, אבל ניתן ללמוד ממנו גם מה ניתן לעשות בה: כמו בגדי כהן גדול יש בגדי שבת, כמו המנורה יש נרות שבת, כמו השולחן במשכן יש שולחן שבת. שבת היא אמנם לא מקום מקודש אבל היא זמן מקודש.

שלושה אנשים לימדו אותי השבוע חידושים על תפיסת השבת:

הראשונה: קרן, שחזרה עם בעלה כמה וכמה שנים בחו"ל, אמרה לי: "כשאתה חי בחו"ל, אין לך מושג עד כמה האווירה של שבת לא יורדת שם". כשהיא שמה לב שהילד שלה, שלמד בבית ספר ציבורי, לא יודע להבחין בין יום שישי ליום רגיל, החנויות פתוחות והכל נראה אותו דבר, הם התחילו לעשות קידוש. "הבנתי שאם אני לא אקדש את השבת, כלום לא יקרה מסביב. כשהכול פתוח, אנחנו חייבים לקדש את הזמן".

השני: בנימין נתניהו. הוא זימן אליו שלושה שרים בשבת הקודמת, ודן איתם על עתיד התאגיד, אירוע שטרף את כל הקלפים במערכת הפוליטית. מישהו אמר לי נוכח הזעם על השבת – אצלו זה פיקוח נפש.  חשבתי על זה: נתניהו קרא לשלושה שרים אליו הביתה, בשבת, בשביל לדון בעניני התאגיד. זה הנושא אליו הוא אובססיבי. אבל האמת היא שלכל אחד "יש את התאגיד שלו". אצל אחד זה עסקים, השני ספורט, לכל אחד יש את העניין שהוא לא מסוגל לשחרר, גם בשבת, עניין שאנו בטוחים שעבורנו הוא " פיקוח נפש", ואנחנו חייבים שמישהו מבחוץ יגיד לנו – עצור. גם לביבי צריך לפעמים לומר, עצור. שבת עכשיו.

האיש השלישי הוא הרב שמעון יצחק סורסקי ז"ל. העניין הוא כזה: בעלי פריק של הספדים בעיתונות, הספדים על אנשים "רגילים" לחלוטין (ואז אתה מגלה שאף אדם לא "מן השורה", תמיד יש מה ללמוד), השבוע ידידיה הושיט לי הספד – "קחי הפעם גם את תתענייני".  וכך קראתי על הרב שמעון יצחק סורסקי ז"ל, שהתייתם בגיל צעיר וגודל ע"י "הנתיבות שלום", האדמו"ר הקודם מסלונים. ההספד תיאר את חייו, ושם צוין כי הלך לעולמו מתוך לימוד של פסקה של "הנתיבות שלום" על השבת. חשבתי לעצמי אם בן אדם נפטר לפני שבוע מתוך לימוד הפירוש הזה – נלך לבדוק מה כתוב בו:

"רבי אומר: כל המשמר שבת אחת כתיקונה, מעלה עליו הכתוב, כאילו שימר כל השבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם".

עד כאן מדרש, מסביר הנתיבות שלום:

"כל השבתות הן בעצם יחידה אחת של קודש קודשים ששבת שמה, ועל כן כל השומר שבת אחת כתיקונה, נחשב לו כאילו קיים כל השבתות, ומדייק בלשון 'כתיקונה' – שמי ששומר את שבת בחיצוניות, שנשמר רק מהמלאכות האסורות בשבת, אצלו כל שבת היא דבר נפרד ובזמן נפרד, אבל השומר שבת כתיקונה, בפנימיות ובשורש שבת קודש, שם כל השבתות הן שבת אחת, ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל השבתות מיום בריאת העולם עד שיחיו מתים, כיוון שהגיע בזה אל שורש שבת קודש".

כלומר – מי שקיים את השבת "כתיקונה", מי שפיצח את הסוד של שבת, מתחבר אל מעל לכאן ולעכשיו, ונוגע בנצח.

אכן, רעיון גבוה, אבל זה כדי שלא נדבר רק על ההיבט הסוציאלי ו"שעות מנוחה", לא רק על "לא להיות בסלולרי", אלא שנבין יש פה משהו עמוק יותר ועל הרב סורסקי נכתב פה: "והוא היה בהנהגתו כעין פירוש חי לרעיון נשגב זה".

אז לנו זה נשמע גבוה, אבל יש פה נכדים שחושבים שסבא שלהם היה בדיוק הפירוש הזה.

המשכן

ממשיכים לחלק השלישי, הארוך מכולם. עד כה ראיתם פסוק-שניים של ויקהל, עוד כמה פסוקים על השבת, אבל בעצם רוב ככל הפרשה, או הפרשות, מכילות תיאור טכני, מאוד מפורט, מאוד חוזר על עצמו לפעמים, במסגרתו בונים משכן ואז מכינים את בגדי הכהן הגדול וכו'. זה לא נשמע יצירתי, אבל אומרים הפסוקים, גם העשייה שאתם חושבים שהיא טכנית, תראו את מי ליהקתי אליה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  לב וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת—

יש כאן אישיות. לא לחינם בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל, בחר, בהתייעצות עם הרב קוק, לקרוא "בצלאל" לבית הספר הגבוה לאמנות שנוסד בירושלים. אבל למה בעצם צריך אדם בעל השראה אם הפעילות היא בסוף מאוד טכנית? דווקא בגלל זה. צריך היה למצוא אדם שיצליח להכניס רוחניות לתוך הפרטים הטכניים.

אכן, להקים את המשכן ולבנות אותו מחדש זו עבודה, רק לקרוא זה מעייף. בהשראת נחמה ליבוביץ, ניסיתי לספור כמה פעלי עשייה מופיעים בפרשה, ולא הצלחתי, התייאשתי באמצע:

עצרתי בערך כאן:

וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן–עֶשֶׂר יְרִיעֹת:

 וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, אַחַת אֶל-אֶחָת;

וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת
וַיַּעַשׂ, חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב; וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת 

וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים, 

וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת,

וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת 

וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת

וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל
וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים

וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי, עֲצֵי שִׁטִּים

וַיַּעַשׂ, אֶת-הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן,

וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת,

 וַיַּעַשׂ לָהּ, אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים, וַיְצַפֵּם זָהָב

וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל

 

מה כל זה בא לומר לנו? נדמה לי שהעיקר – להרגיש שמה שאתה עושה זה חשוב באמת. עשייה אפורה היא עשייה קדושה. בנייה חיובית ופרודוקטיבית, כמו בנייה של בית (גם של משכן, גם של זוגיות), היא דבר מלא עמל. הרעיון הגדול הוא נפלא, לבנות משכן אבל איך אני בעשייה הקטנה שלי, מרגיש שזה חשוב, ואיך עושים שוב ושוב את אותו דבר ולא מתעצבנים ומתייאשים? בן אדם רוחני באמת כמו בצלאל מוצא רוחניות גם בפרטי העשייה, אבל איך אנחנו נרגיש הזדהות?

2 סיפורים היסטוריים קטנים ומקסימים בעיני:

הביטו בצילום המעניין הזה:

אנשים רבים ליד שולחנות ריקים אפילו בלי מפה, גברים קצת נבוכים, מאוד חגיגיים. מה הסיפור מאחוריו? ד"ר גיל וייסבליי מהספריה הלאומית, הצליח לפצח. ספר היסטוריה על יהודי שיקגו נתן לו את הפתרון – השנה 1921, הוקמו אז ועדות סיוע לעזרת יהודי רוסיה מאמצע מלחמת העולם הראשונה גייסו מיליונים לקהילות של אחיהם שסבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות, יהודי שיקגו העשירים פתחו את כיסם, אחד מראשי הקהילה ג'ייקוב לב, יעקב לב, ביקש לעשות יותר, אחת הסיסמאות תפסו את תשומת לבו –

"Suppose you were starving! "("תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!"). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממש אותה הלכה למעשה.

ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאליה הוזמנו כל שמנה וסלתה של הקהילה באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו,Drake Hotel , התכנסו בערב ה-7 בדצמבר 1921 כ-800 גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, לאירוע חברתי שברור היה כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה. ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות. על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו – במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחםכלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים, להלביש את העירומים ולרפא את החולים. איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל-כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים – באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"

תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השולחנות אף לא נפרשו מפות, ולא היה עליהם דבר – פרט לנרות ארוכים. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב, הבזיקה המצלמה שתיעדה את האירוע.

התוצאה – הצלחה עצומה.

פנקסי ההמחאות נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון יוליוס רוזנוולד (Julius Rosenwald), שתרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו. אפילו בעבור נדבן כמותו היה זה סכום חסר תקדים. האירוע הוכתר כדינר מוצלח במיוחד ונדיבים רבים פתחו את כיסם. אבל אי אפשר לחזור עליו שוב, סביר שאנשים לא יבואו אם לא יצפו לארוחה דשנה, זה היה חד פעמי, אבל מה הרעיון? להרגיש בלב להרגיש בבטן את המטרה למענה אתה פועל, להרגיש שמה שאתה עושה זה חשוב באמת ולהבין למה, לא לעשות טכנית לא לעשות כלאחר יד לא לעשות כי כולם עושים לעשות באמת להפנים להבין אפילו להרגיש רעב פיזי.

הסיפור שני קשור אף הוא בתמונה:

את התמונה הזו שלח לבעלי אלעד בוקובזה, וזה הסיפור: "זו מודעה פשוטה לכאורה שנתקלתי בה סתם כך על לוח המודעות בקיבוץ שעלבים, אבל אחרי שעצרתי וקראתי אותה שוב, ושוב, ושוב, עדיין היה לי קשה להאמין למראה עיני. על דף  A4 רגיל ללא שום עיטור או אפילו תמונה צבעונית מושכת עין, הופיעה הודעה כמעט לקונית, שבה מזמינים את הציבור לסעודת מצווה לרגל סיום ש"ס. עד כאן אין כל חידוש, אנחנו זוכים לסיומים בעם ישראל, אבל שורה אחת מתחת להודעה – שורה שזכתה לגודל גופן קטן יותר, כאילו להמעיט מחשיבותה – מגלה שהש"ס הזה נלמד במשך 31 שנה! כן, כן, 31 שנה שבהן בכל ערב מתכנסים חברי קיבוץ שעלבים ולומדים גמרא, כמובן לא בקצב של דף ליום אלא בקצב שלהם. זו ריצה למרחקים ארוכים מאוד, כמי השילוח הזורמים לאט. אפילו מרתון נראה כמשחק ילדים ליד זה. חלק מהלומדים שהחלו בלימוד כבר אינם בין החיים, וחלקם הוסיפו במהלכו שערות לבנות, אבל מה שהדהים אותי יותר מכל הוא באמת הפשטות של המודעה. בעולמנו מלא השיווק והפרסום והשואו, אפילו כשעוזרים ברמזור קופצת איזו פרסומת בווייז, אבל החבורה הזו לא נותנת למהומה העולמית לבלבל אותם. יש להם משימה לעמוד בה, לא משנה מה יקרה בחוץ. כמה מתאים לאנשי עמל וכפיים, שמאמינים וזורעים כל ימיהם, ויודעים מה כוחה של קביעות לעומת רוח חולפת. אותי המודעה הפשוטה הזו חיזקה מאוד, ונדמה לי שאם תפיץ אותה, היא תחזק גם אחרים".

אז גם אותי היא חיזקה, ואני מקווה שהיא תחזק גם אחרים, 31 שנים – אני הייתי בת 4, רבים מכם עוד לא היו בעולם הזה. 31 שנים, מדי ערב בשבע ורבע, בבית הכנסת של קיבוץ שעלבים – ורק עכשיו הם מסיימים. ואין לי ספק, גם מתחילים מחדש.

ברוח הזו בדיוק מסתיים ספר שמות. הרי הכול נשחק עם הזמן, יום הכלולות ככה קוראים ליום חנוכת המשכן, הופך לעוד יום ועוד יום של שגרה, חנן פורת מביא שורה מאת רחל המשוררת:

"עברו שנים, הועם הפז, פסגות הפכו מישור"

גם הפסגות הופכות למישור, לכן הפסוק האחרון של ספר שמות כ"כ חשוב:

כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם. 

בכל מסעיהם – מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע.

לא רק שם במדבר אלא בכל מקום ובכל מסע, ענן ה' על המשכן, זו חתונה לכל החיים, זו חוויה מתמדת, זה חי וקיים ללא הפסקה, אומרים כל ההתחלות קשות אבל כל ההתחלות קלות, וכל ההמשכים קשים, לא להישבר. ספר שמות מתחיל בדרמות גדולות ומרובה בשיאים אבל מסתיים במסר המהדהד הזה על שגרת היום יום האפורה, והקדושה. וחנן כותב – יש לשאת עיניים תמיד למעלה ולראות כי ענן ה' על המשכן יום, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, בכל מסעותינו.

תודה רבה. מאחלת לכולנו ויקהל, קשר לקהילה, קשר עם השבת על כל העומק שבה, וקשר לעשייה ולבנייה של המשכן ושל כל מה שחשוב ויקר. תודה רבה. בשבוע הבא – מתחילים את ספר ויקרא ונראה לי שמתחילים גם לעסוק בפסח. היו עמנו.

***

קשה לנו לתפוס דברים שברוח. ולמרות זאת, הם אלה שמחזיקים אותנו ברגעים הכי מאתגרים של חיינו. סיון רהב מאיר בשיעור לפרשת ויקהל, כפי שנמסר בשנה שעברה, וממש כאן תוכלו למצוא את השיעור לפרשת פקודי שנמסר בשבוע שאחריו.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *