בשנים האחרונות אני מהרהר לא מעט במושג המשפחה וההורות. נדמה לי שאם יש נושא שעובר מתחת למערכת המחשבה והניתוח המודע שלנו, הרי שזה הנושא הזה. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את התשוקה המפעמת בנו להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה. מגיל מוקדם מאד אנחנו מדמיינים את אותו מסדרון בית חולים בו מודיעים לנו על הולדת הילד, את ההמולה בבית, את מחוות האהבה ואת התמונות יחד. ישנו מנוע עצום המפעיל את הדמיון, והוא, מבלי שנרגיש, מניע ללא הפסקה לכיווננו את הרגעים, הופך אותם לחלק מאתנו, מסמן איתם את עתידנו, גם אם עוד לא הספקנו לרכוש כוחות לרהט בעצמנו את העתיד.
יש לאותה אנרגיה עצומה סיבות רבות ושונות, שחלקן עונות על צרכי החברה וחלקן על צרכים נפשיים פנימיים של האדם היחיד. מבחינת החברה, הרי שיש במשפחה מנגנון הכרחי, לא רק כדי לשמר את החברה הקיימת ולעצב את הדור הבא, שהנו הכרחי בתוך המערך הכלכלי והנטל החברתי, אלא גם כדי לאפשר הבנייה של המסגרת הגדולה מכולן, כלומר, מערך משותף של הרגלים, התנהגויות, טקסים ומילים. אנחנו זקוקים לדמיון בנינו בכדי לא להתמודד לאורך זמן עם תחושת הניכור המצויה בחיי היחיד. אבל גם ליחיד יש סיבות מוצדקות משלו לצורך במשפחה, הן דומות לסיבות החברתיות, אך גם שונות. ראשית, ולפני הכול, הביולוגיה. הגוף שלנו מבקש את המגע והחום, שבסופם או בתחילתם עומד רעיון המשפחה וההיריון. אבל מעבר לביולוגיה, או בתוכה, ניצבת תמיד גם הנפש, וזו זקוקה לתנועה החוצה, כמו לתנועה פנימה. המערכת הנפשית בנויה כמערכת הדומה לנשימה, של אגירת כוחות ומימושם. במובן הנפשי, אגירת הכוח היא קבלת מגע מאדם אחר, ושימוש באותו כוח הוא הנתינה לאחר.
אם כן, עם שלל הסיבות המוצדקות והטבעיות הללו, כיצד זה בכלל שעלתה בי מחשבה שנייה על העניין? כיצד זה שחשתי שצריך רגע לעמוד, לא להיות בתנועה, להביט פעם נוספת, או פעם ראשונה, על הנושא הזה, בכדי להכריע כמה ממנו הוא שלי, כלומר, אותנטי, וכמה ממנו מהווה המשך של החברה, של עולם הדימויים התרבותי והמשפחתי, של "המובן מאליו"?. ואולי המושג הזה, "מובן מאליו" הוא בדיוק שורש העניין. נדמה לי שלעתים יש בסיפור החיים שלנו, סוג של הגירה, תנועה חדה מעולם לעולם, בין אם גיאוגרפית ובין אם רוחנית-נפשית, שמעצבת בנו מנגנון מורכב של זהירות וחשדנות ביחס לאותו מובן מאליו עליו גדלנו. מעין משפט פנימי שאומר "כל כך נאבקתי להגיח החוצה ממה שהקיף אותי לעבר הכרעות אישיות ובחירות עצמאיות, שכעת אני מתכוון לעמוד על המשמר ביחס לכל היענות לצווי החברה שמסביב". ואולי לא רק מי שעשה הגירה אמון על המשפט הזה, אלא כל מי שעבר את גיל ההתבגרות של תודעה עצמית ערה, ולכן גם מתנגדת, באותה מידה שהיא יודעת להתמסר.
אבל מה להציב מן העבר האחר? מה להניח בצד השני של המאזניים? הרי אפשר באמת להניח שם רק דבר אחד הראוי לדיון, כל שאר הסיבות מסתכמות במתיחת שמיכת הנעורים ותחושת החופש גם על הגוף המבוגר, והדבר האחד הזה הוא המימוש העצמי, כלומר, ההתפנות למיצוי הכישרון האישי. זו סיבה כבדת משקל, שאי אפשר למחוק אותה, ללא, לפחות, הרהור. אותו פרק זמן ארוך של הבשלה, אימון וחתירה לעומק וסופו במציאת הקול האישי ודיבור משכנע בו. בכל הקשור לאמנות, בכל מקרה, יש לתהליך הזה נוכחות בלתי ניתנת להכחשה והצדקה רבה. ללא אותו זמן ממושך כמעט בלתי אפשרי להפוך לבעל קול אישי, ובוודאי לא לשכלל אותו לאורך חיים שלמים.
בחודשים האחרונים ליוויתי ממרחק נס. אין מילה אחרת. זוג חברים, משוררים מחוננים, התקרבו ללידה לאחר שנים ארוכות מאוד של ציפייה. שנים ארוכות מאוד, בהם ניסו בכל דרך אפשרית. לא על המסע שלהם למען האמת אני מדבר, כי איני יכול להיכנס אל תוך מה שהתרחש במרחב הכל- כך אינטימי שבין בני זוג אלא לתגובת הסביבה ללידה, שחבר טוב אפילו כינה "התגלות". השמחה הגדולה וההתרגשות של החברים, חידדה עבורי את מה שנמצא בלב האירוע הזה, ומה שנמצא בלב מרבית האירועים הדומים: הכמיהה למשהו שישנה את חיינו ויגרום להם לנוע החוצה, במקום ההתבצרות והחיטוט הפנימי.
אולי אני אומר פה דבר קצת מרחיק לכת, אבל נדמה לי שמותר לנסות לדבר על כל זה בכנות. המילה כמיהה עשויה, בעיני, מהרצון הזה למשהו שיחלץ אותנו מעצמנו. המתנה למשהו שישנה את חיינו, והדבר היחיד שיכול לשנות את חיינו היא הופעת משהו מחוץ אלינו שמושך אותנו אליו בעצמה כזו שהמאבק הפנימי, אותה שהות בלתי נפסקת עם העצמי המבולבל והפטפטן שכולנו מכירים, נחלשת ונעלמת, גם אם לא באופן מוחלט. אני מנסה להגיד שהרצון לילד, לפני שאנחנו מבינים מה זה באמת אומר- האחריות, החום וההשתאות מול הצמיחה וההתפתחות שלו- הוא הרצון למשהו שישנה את חיינו בכך שכל מסע ההתקרבות אליו הוא תנועה החוצה מעצמנו ואל העולם. אותו הדבר שכה רבים חגגו מולי, אותו דבר שגרם להם להתרגש כל כך עם הזוג הנפלא הזה, הוא מפאת שאותה כמיהה נולדה גם בהם ברגע של הלידה. שגם בחייהם הופיע משהו חיצוני להם, עצמתי כל כך, שגרם לרגע או יותר להיחלצות משהות עם האני הפרטי והסגור לעבר משהו כולל יותר, רחב ומשותף להם ולאחרים, כלומר, העולם.
הכמיהה וההיחלצות מהאני לעבר משהו שמחוצה לנו, גוברים בעיני על הביולוגיה או על המערכת החברתית וההתנהלות החברתית. יותר מכך, הם עומדים לפני הדברים הללו או ביסוד שלהם. התשוקה הפנימית שלנו להיחלץ מהבידוד היא הסיבה הראשונה לרצון להקים משפחה, לפני לפני התשוקה הגופנית, הצורך שלנו בכח עבודה או בעומק דמוגרפי. ומה באשר לאותו אלמנט שנמצא על הצד השני של המאזניים- מימוש מלא של הכוחות היצירתיים? הרי לעתים מעשה יצירה- אמנות, מדע, חינוך, תרבות- הוא כזה, דהינו, מקום בו אתה נחלץ מעצמך לעבר משהו גדול ממך, הרי אותו מימוש, וודאי אומנותי, קשור ליכולת להיחשף, כלומר לוותר על ההתבצרות באני ולצאת לעבר העולם? ישנו רק הבדל אחד, מכריע, שברגע ממוטט את המאזניים ומותיר את המימוש העצמי חלש ורופף, חסר משקל. אותו מימוש אישי מזין, גם, ובמנות הולכות וגדולות, את האגו, מזין את העצמי במין מעגל סגור שבו אתה נחלץ מעצמך רק בכדי לשוב חזרה אל עצמך עם מתנות העידוד וההכרה של הסביבה, ואילו פה, באותה שותפות כנה שראיתי בהשתאות סביב הנס של אותו זוג, היה אצל כל אחד ואחד מאותם מגיבים רגע של כמיהה שהושלמה. כלומר, רגע שבו הם נעו כלפי העולם, כלפי אותו זוג מבלי לרצות דבר לעצמם, מבלי שום רצון להיראות, להיות מלוטפים, כמו מה שקורה כשאנחנו (כך נדמה לי, אני שאיני הורה) הורים לילדים.
