רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

שיעור נוסף לפנינו ואני קצת מרגישה כמו עורך חדשות שמתנקזות אליו ידיעות מכמה זירות במקביל. אלו כותרות השיעור: פרשת ויקרא לפנינו. פרשה חדשה, חומש חדש, והשבוע התחיל גם חודש חדש, חודש ניסן שבו אומרים גם ברכת האילנות, שזה דבר שעושים רק בחודש ניסן, נדבר על כך. וגם, בשבת הקרובה, בתאריך ה' בניסן, נציין 20 שנה לפטירת נחמה ליבוביץ'. מאחר ואין לה ילדים, אנחנו נדבר אודותיה בשיעור הנוכחי. וגם, יש דבר שנקרא ליל הסדר, והוא מתקרב אלינו. איך נטפל בהכל יחד? פשוט נתחיל.

הספר שבאמצע

וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

כמו ילד סנדביץ' – ספר ויקרא הוא "ספר סנדביץ". בין בראשית ושמות המרתקים, והמאוד מובנים ונהירים, לבין במדבר ודברים, שגם הם מרתקים ומאוד מובנים. נמצא לו באמצע ספר ויקרא. רובו ככולו עוסק בקורבנות, טומאה, טהרה, עבודת הכהנים, עבודת המשכן והמקדש. ויש לו גם שם – אחרי ספר הבריאה, ספר הגאולה, הוא נקרא – ספר הקדושה. המעניין הוא שדווקא ממנו מתחילים לימוד תורה באופן מסורתי, אפילו סמלית. יש גנים ובתי ספר, וגם ראיתי זאת אצל חלק מהילדים שלי, שמתחילים מהפסוק הראשון של ויקרא:

"יבואו טהורים ויעסקו בטהרות". ואת כל זה – ילדי ישראל לומדים מהרגע הראשון, כאילו לומר להם שאולי אתם לא מבינים בדיוק מה כתוב, אבל הנשמה מבינה, להראות להם שיש דבר כזה טומאה וטהרה, שלא הכל סיפורים מרתקים של ספר בראשית ושמות, וגם שלא הכל ברור, מנומס והגיוני, לא הכל מתכתב עם המוסר האוניברסאלי, כמו "כבד את אביך ואת אמך", שיש צד נסתר בחיים, ועליכם להכיר גם אותו.

מה הספר הזה אומר לנו, ולמה בדיוק בשיא התנופה של יציאת מצרים אנחנו צריכים לקרוא על עולות ושלמים?

הרבי מלובביץ' נותן שלושה הסברים שונים על המילה "ויקרא", כל אחד מהם מכיל מסר חשוב אחר. שימו לב:

1. באנו לעבוד

בספר בראשית מצוי הפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב" עליו אומר המדרש "כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות" (בראשית רבה). אומר הרבי:

"יגיעה ועמל בלימוד התורה הם הם הטוב, וטוב הוא לימוד תורה המגיע על ידי יגיעה ועמל, ולכן דווקא בספר ויקרא נאמר טוב, מפני שהוא הקשה בהבנה מבין ספרי התורה, והוא החמור שבספרים ודרישה יגיעה רבה כדי להבינו".

וזה מעניין, כי אנחנו חיים בעולם מודרני שהשאיפה שלו היא להפוך את החיים שלנו לקלים יותר. לנוחים. שרוצה כל הזמן רק לפשט ולקצר תהליכים. שלא אוהב שאנחנו מתאמצים יותר מדי. ואילו התורה דורשת מאיתנו מהפך מחשבתי שגורס: מאמץ זה טוב, זה אפילו מצוין. באנו לעבוד.

2. דברים קשים – לשון רכה

"ויקרא". אומר רש"י: "לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הציווים קדמה קריאה, לשון חיבה".

עד כאן רש"י. הרבי מלובביץ, כמו קודם מביא את המדרש, אבל מסיק מסקנה –

"לכאורה בציווים היה מקום לחשוב שלשון חיבה מזיקה, מפני שציווי הוא אמירה מוחלטת ואיתנה, עניין חד משמעי שאין לזוז ממנו כמלוא הנימה, ולכאורה לשון חיבה היא בסתירה לסגנון של ציווי, ולשון חיבה אף יכולה להחליש את תוקף הציווי. מחדש רש"י חידוש גדול, שגם קודם לציווים נאמר לשון חיבה. ואם כך בנוגע לדיבורו של הקב"ה למשה – בנוגע לדיבורו של כל אחד ואחד מישראל עם חברו, על אחת כמה וכמה שצריך להקדים לשון חיבה. גם כאשר צריך לדבר עם חברו דברים קשים, וגם שלא יחשוב שמספיקה העובדה ש'יורד' לדבר עם חברו שלמטה מערכו, אלא גם אז צריך להוסיף ולהקדים אמירה בלשון חיבה, כפי שראינו מהתנהגות הקב"ה עם משה".

בעיני הרבי מלובביץ' כותב את זה בראש ובראשונה על עצמו. מצד שני חריפות ודרישות בלתי מתפשרות בהלכה, מצד שני חביבות ואהבה אינסופית. יצא לאחרונה ספר היסטורי על הרבי מלובביץ', שטרם קראתי, שנקרא "ברגע האמת", שם מתוארות פגישותיו עם ראשי ממשלה והשפעתו על הפוליטיקה בישראל, אבל אני מחכה מתי יכתבו ספר על הפגישות שלו עם האנשים הכי פשוטים, הכי עניים. על הפגישה שלו עם ילדה שבאה עם הבובה, ומקבלת דולר גם עבורה, עם ההומלס ההיפי האפרו האמריקאי, עם קשיש בן מאה שלוקה באלצהיימר שבא לדבר איתו. כי השאלה הגדולה היא לא איך אתה מדבר עם ראשי ממשלות, אלא איך אתה מדבר גם אליהם.

3. לדעת מתי להיות מה
לקח שלישי, מאד מעניין, שלומד הרבי מלובביץ' המילה ויקרא, קשור לאופן הכתיבה שלה.
ה-א שכתובה בתחילת ספר ויקרא מוקטנת:

וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

ואילו הא' שכתובה בתחילת ספר דברי הימים מוגדלת:

אָדָם שֵׁת, אֱנוֹשׁ. ב קֵינָן מַהֲלַלְאֵל, יָרֶד.

מזה מסיק הרבי את המסקנה הבאה:

"האות א' היא זעירה ואילו האות א' במילה אדם בתחילת דברי הימים היא רבתי. ויש לומר בדרך הרמז: כאן מדובר בקריאתו של הקב"ה אל משה וביחס לקב"ה על האדם להקטין את עצמו ולהיות זעיר, אבל בדברי הימים, כלומר בתולדות העולם, וביחס לעולם – על האדם להיות רבתי, למשול ולהשפיע על סביבתו".

דהיינו, לא חכמה להיות עניו ושפל, לא חכמה להיות גאה ומתנשא, צריך לדעת איך להתנהג מתי.

4. "רווח להתבונן"

הפרשנים אומרים שההוראות לא נאמרו למשה ברצף, אלא שהנבואה אל משה הייתה בהפסקות. הביטוי היפה בו משתמש רש"י כדי לתאר את זה הינו "רווח להתבונן". אומר רש"י: "ומה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין". (רש"י).

הבן שלי שאל אותי בשבוע שעבר: "אמא, מתי חג האישה נגמר?". חג האישה זה מה שהיה פעם יום האישה, שהפך לשבוע האישה, שהפך לחודש האישה, ובחודש הזה אמא שלו עוזבת אותו כמעט מדי ערב, משאירה אותו ואת שאר הילדים בידיה של בייביסיטר, ויוצאת לדבר כל פעם בפאנל נשי אחר. ומה השאלה שהכי אוהבים לשאול? "איך את מצליחה לשלב בין משפחה לקריירה?". קודם כל, יותר מדויק לשאול לא "איך אני מצליחה", אלא "איך אני מנסה". אבל כשיורדים לעומק השאלה, האמת שהיא כבר לא רלוונטית, כי הסיפור היום הוא לא לשלב אלא להפריד. כשהייתי ילדה ואבא שלי הלך לעבודה, הוא הלך לעבודה. אם התקשרנו אליו לעבודה, ענתה מזכירה, והיא הייתה מעבירה את השיחה, או שלא. כשהוא חזר הביתה, הוא היה מניח את התיק, פושט את הז'קט, ונמצא בבית. איתנו. היום גם כשאנחנו בבית, אנחנו בעבודה. כשאנו בעבודה, אנחנו מטפלים בענייני הבית. אנחנו יותר מדי משלבים, זמינים כל הזמן. מפזרים את עצמנו ללא הרף. חיים בעיסה של התעסקויות. אולי הגיע הזמן להפריד. לשים בין תחומי החיים "רווח להתבונן". לדעתי הרווח הזה הוא המוצר הכי נצרך. ובדורנו בפרט.

ומראש ספר ויקרא, לראש חודש ניסן:

להתנהג מחוץ לקופסא

ראש חודש ניסן הגיע, ואיתו הודעות היח"צ המיוחדות לחודש ניסן ולפסח. אלי הגיעו למייל הודעה אודות סקר מתנות חג שמקבלים העובדים לפסח (ובראשם- חברת מובילאי), הודעת יח"צ מטעם האיגוד הישראלי לכירוגיה פלסטית ואסתטית, המציעה לראיין את יו"ר האיגוד לקראת העונה הסוערת של הניתוחים (מסתבר שחופשת פסח הפכה לפופולרית עבור ניתוחים כאלו, כך תלמידים יכולים להחלים בנחת ולחזור לכיתה "חדשים"). הודעת יח"צ שלישית מכריזה: הפתרון לקראת פסח – חדר זעם. כמו שיש חדר בריחה, יש חדר זעם, בו אפשר לפרוק את כל המתחים שפסח יוצר, לשבור חפצים, ואפילו לקבל את כל התהליך מתועד בוידאו.

האייטמים הללו לא נשארים אצל העיתונים במייל. הם מתברגים בתכניות הבוקר, בעיתונים, ברדיו, באתרי האינטרנט והופכים לפס הקול של פסח. במקום לשמוע על המהות של פסח אנחנו שומעים על כמה קיבלתם תו לחג לעומת מובילי, על תיכוניסטים שחוזרים עם אף חדש לכיתה אחרי פסח, ועל חדרים שבהם באים לפרוק זעם ולשבור חפצים.

אז מה באמת קורה בחודש ניסן?

אם היה לי כסף זה הקמפיין שהיה צריך להעלות. אם הייתה לי חברת יח"צ, זה הספר שהייתי משווקת כשי לחג – "הנתיבות שלום" (הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר הקודם של חסידות סלונים) על התקופה הזו בשנה.

נביא רק משהו קצר שהנתיבות שלום אומר:

"והנה עשרת הימים הראשונים של חודש ניסן הם בבחינת עשרת ימי תשובה, כמו עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפור, שבתשרי הם עשרת ימי תשובה מיראה, ובניסן הם ימי תשובה מאהבה, כי ימי גאולת מצרים הם ימי אהבה, מתוך שרואים את גודל אהבת ה' יתברך לישראל, שבחר בהם להיות העם הנבחר, ולא הביט בחיצוניותם המלאה גילולי עבודה זרה, שאינם ראויים להיות העם הנבחר".

ימי זעם? נסו ימי אהבה. הם נותנים לך אהבה אפילו שלא מגיע לך. יש פה מנגנון אחר.

כבר עמדתי לחתום כך את החלק על ניסן, כלומר: אוקי, אז יש פער גדול בין היח"צנות של חודש ניסן לבין מה שבאמת קורה יש חיצוניות ויש פנימיות. פס הקול יהיה כמה קלוריות תעלו בסדר, איך לעשות ליל סדר עם החותנת, ושעבוד מצרים זה כלום לעומת הסבל בפקקים בדרך לחג – ומנגד יש את החג עצמו, את המהות, את התוכן, אבל שימו לב מה גילה השבוע המורה אשר כהן שמלמד באמית מודיעין, שלח לי הבוקר מייל בו כתב – איפה שאני לא מסתכל יש קמפיין ענק ויקר שאומר לכל מדינת ישראל – ניסן. מסתבר שהסיסמה שמופיעה בכל הארץ החודש האחרון היא – "ניסן – לנהוג מחוץ לקופסה". הכוונה, כמובן, לחברת המכוניות. אבל הוא החליט להעמיק, ומצטט מתוך אתר החברה:

"לנהוג מחוץ לקופסא" – היא הסיסמא שחרטנו על דגלנו בניסאן ישראל, המובילה אותנו בכל פעילות שאנו מבצעים. מטרתנו היא להתבונן מחדש במציאות השגרתית והפעם מזווית רעננה ושונה. אנו שואפים לראות את הדברים שמעבר, לנסות ולפרוץ את גבולות-החשיבה של החיים השגרתיים בעולם דינאמי שמשתנה בכל רגע".

הוא מסיים את המייל כך: "דומני שהמילים האלו, הנכונות ביחס לחברת-המכוניות היפנית – מכוונות גם לחודש ניסן! צריך להסתכל אחרת על המציאות, את הכללים של היום יום, של התקשורת, שנזכה כולנו לנהוג מחוץ לקופסה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".

אז מי שמתבאס מפס הקול הפרסומי, אולי ימצא נחמה בקמפיין של חברת ניסאן.

להחזיר את הקסם לחיים

יש משהו שאפשר לעשות רק בניסן, רק באביב, רק בחודש הזה.

לפי ההלכה, יש לראות שני אילנות פרי פורחים, להתבונן ולברך את "ברכת האילנות". הרב איתמר חייקין יצא עם התלמידים שלו וצירף מדרש מקסים לטקס הזה, משהו שהסביר לי מחדש את הכל:

"רשע בחייו חשוב כמת, מפני מה? כשרואה חמה זורחת ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה אינו מברך, אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר…" (תנחומא)

והוא מסביר: יש מוות קליני ויש מוות פסיכולוגי, מוות שיכול לפקוד את האדם גם כשהוא עדיין חי. זה קורה כשאדם מאבד את הרגישות, מאבד את ההתרגשות ליופיו של הטבע לקסם החיים. על פי חכמים יש בזה רשעות (!), רשעות כלפי עצמו, כלפי חייו שכך מתפספסים. יש בזה כפיות טובה כלפי בורא של כל הטוב הזה שעיניו טחו מראות ולבו נאטם מלהודות.

היום החל מראש חודש ניסן אומרים את ברכת האילנות. רק פעם בשנה, רק באביב. כיוון ש"קצר כאן כל כך האביב" רצוי לא לדחות אלא לברך ממש כעת (בפועל אפשר כל החודש). איך? עוצרים רגע במירוץ עבודה, הלימודים והסידורים, יוצאים אל הטבע (אפשר גם פיסת טבע אורבנית), בה מלבלבים שני אילנות (פרי), מתבוננים ומברכים
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת, (כְּדֵי) לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם"

כל כך יפה. כל כך פשוט. הברכות והתפילות מזכירות לנו לא להתרגל. כל זריחה וכל שקיעה הן פלא. אנחנו מוקפים פלאים, אבל השגרה היא אויב. אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר ולאבד את תחושת הקסם. הברכה הזו מהווה קריאה לרענון, היא מבקשת מאתנו: אל תתרגלו.

איך יוצרים זיכרון?

יש כל כך הרבה מה לעשות בימים האלה שקל לשכוח את המשימה המרכזית והיא – לספר סיפור. שמעתי הגדרה יפה של פרופ' אבי רביצקי "המטרה בליל הסדר היא להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה". הסופר ס. יזהר אומר "לחנך משמעו לשייך".

יש משפט נפלא של הרב יונתן זקס שמצאתי בדף המקורות משנה שעברה. אם אני לא זכרתי מילה ממנו, מניחה שגם אתם לא, תראו איזה יופי: שווה לנסות ליישם לחבר הפרטים למשהו גדול:

"הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לספר סיפור משפחתי חזק. זה זמן רב שאנו נוטים להזניח את היסוד הרוחני העמוק הזה בחינוך".

מה יוצר חירות? מהפכה ברחובות? מחאה המונית? מלחמת אזרחים? החלפת ממשלה? סילוק השומר הישן והחלפתו באחר? ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל התקוות שמתעוררות במקרים שכאלה מתרסקות, ולרוב זה קורה די מהר. אצלנו זה עובד אחרת – סיפור. אצל ילדים רבים, תבדקו את זה, הזיכרון ראשון הוא כשהם עומדים על כסא ומזייפים את "מה נשתנה". בהרבה קורסים להנחיית הורים מדברים על סמכות, גבולות, מריבות בין אחים, ושוכחים את הרעיון הפשוט של לייצר אצל הילד סיפור חזק שילווה אותו הלאה, וליל הסדר, אין ספק, הוא אחד מאירועי השיא השנתיים של כל משפחה.

מפעל של אישה אחת

בשבת הקרובה, לפני עשרים שנה, בתאריך ה' בניסן, נפטרה פרופ' נחמה ליבוביץ, שהייתה כלת פרס ישראל, מורה דגולה לתנ"ך ואישיות מוערכת לכל הדעות. היא הייתה יכולה לשבת במגדלי שן באקדמיה, אבל היא העדיפה ללמד את השרברב, את הילד, את נהג המונית, את הסטודנט ואת החייל. היא יכלה להתקדם באקדמיה, אבל ראתה את המדינה קמה לנגד עיניה והבינה שחשוב לתת רוח, תוכן ותורה ופתחה מפעל עממי של הפצת והנגשת תורה. מפעל שהתחיל בסמינר שהתקיים בירושלים בשנת 1938, במסגרתו חמש עשרה נשים, חברות קיבוצים, הגיעו לירושלים מדי שבוע בשבוע כדי ללמוד אצל המורה ששמה כבר הלך לפניה. לאחר סיום הקורס, "כשעמדו לחזור למקומותיהם, ללול, לרפת, למטבח, למחסן, לאחר שטעמו טעם תורה, הצטערו שמא לא תוכלנה להמשיך לימודן בלי מורה". ואז עלה במוחה רעיון. נחמה הבטיחה לשלוח להן שאלונים על פרשת השבוע, והתחייבה לתקן את התשובות שיישלחו. כך נולדו בשנת 1942 הגיליונות לעיון בפרשת השבוע, שהופיעו מדי שבוע בשבוע בהדפסת סטנסיל, שכן גם חברים וחברות של אותן חמש עשרה נשים ביקשו להצטרף ללימוד דרך ההתכתבות האישית.

היא מצאה עצמה שולחת לקיבוץ, לבסיס הצבאי, לישיבה וגם לחו"ל, עונה ומתקנת כל אחד על שאלותיו, היא לא רצתה רק להעביר ידע משלה רוצה שישאלו ויבינו ויתרצו ורק ככה יפנימו. על מצבתה אפשר היה לכתוב הרבה דברים אבל כתבו – "מורה". נחמה לא זכתה לילדים, אלפי אלפי תלמידים ותלמידי-תלמידים, הדפים הפכו לעיונים עם קצת יותר חומר, והפכו לסדרת ספרים פופולארית שתורגמה לשפות רבות. ניתן היה למצוא אצלה נאמנות בלתי מתפרשת לתורה ולהלכה לצד סקרנות ובסיס אקדמי.

הספר שכתבה מיועד "למי שרוצה להכיר במקצת את תורתנו" – כתבה בהקדמה. אני רציתי להכיר במקצת את תורתנו. בגיל 15 וקניתי לעצמי את הספרים האלה, ואני חייבת לנחמה חוב גדול ועצום.

אנחנו לומדים פה כמעט כל שבוע מתורתה, בין אם שמה מצויין או לא, אבל משהו על הרוח שלה אפשר ללמוד מהספר האחרון שיצא בחייה, פחות משנתיים לפני פטירתה, "ללמוד וללמד תנ"ך", זה נדיר שהוא מדברת באופן אישי, תמיד מצטטת אחרים ובין השורות מחנכת אותנו, הפעם לא בין השורות אלא ממש כותבת טקסטים משלה. נביא כמה פסקאות מתוכו לזכרה:

תחת המאמר שנקרא "כיצד לקרוא פרק בתנ"ך" כתבה:

"אפתח בשתי הערות מקדימות: נושא זה שקבעתיו בנוסח דלעיל נראה לי כרגע בהיותו מודפס לפני על גבי דף ההזמנה כגילוי של קלות דעת מאין כמותה. לא רק מפני הטעם, שלא לי ללמד בני אדם כיצד לקרוא פרק בתנ"ך, מפני שמפתחות ספר זה לא נמסרו לידי; אלא גם מפני שספק גדול הוא אם בכלל יכול יחיד לקבוע לרבים דרך לקריאת הספר, ואם אין כל אחד צריך לחתור לקראת קריאתו שלו, לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו שהיא – חד פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב, ושמשום כך גם קריאתו את התנ"ך ושמיעתו את הנאמר בו צריכה להיות חד פעמית, כולה שלו, לא מחקה את שכבר היה".

המורה הגדולה לתנ"ך אומרת בעצם – אני לא יכולה להגיד לכם כיצד לקרוא פרק בתנ"ך, לכל אחד יש את חלקו בתורה (ותן חלקנו בתורתך). היא גם מסבירה בהמשך שהקריאה היא כמו השלמת היצירה. ויש עוד הערה:

"הערה שנייה: ישנו דבר אשר לדעתי כל כך חשוב ללמדו: הרצינות שבה יש להתייחס למילה הכתובה, לכל מילה, לא רק למילה הגדולה הרוויה משמעות עמוקה, הטעונה חומר נפץ דתי-רעיוני כמו קדושה, משפט, צדקה, חסד ואמת, סגולה, אלא אף למילה הקטנה, החיוורת, למילת יחס, למילת קשר, לו' החיבור, אותו יחס של רצינות, אותו קשב מתוח לא רק למילים אלא אף לסדר המלים, למבנה המשפט, לחזרה על מלים, לכפל במילים שונות, לכל הנאמר ולכל הבלתי-נאמר".

ובהמשך, בקריאה שלה למורים, היא כותבת:

"ויזכור המורה תמיד: אין עיקר מטרתנו בביה"ס להרבות מידע, ואין ביכולתנו להוציא מתוכו תלמידי חכמים בקיאים בכל חדרי התורה, אלא מטרתנו היא להרבות אהבת התורה, שיהיו דברי תורה יקרים וחביבים על הלומד, שיראה את האור הגדול הנוגה מפרשנינו ומזריח את הפסוקים, שיחם לב תלמידנו לאורם. וכבר אמרו: מי שיודע פסוק אחד או פרשה אחת לכל עומקה, כבר יש בידו להבין הרבה מדברי התורה כולה".

לא כל תלמיד יהיה רש"י, אבל כולם יכולים להתחמם לאורו של רש"י.

הספר מסתיים בשיעור שלה על הכנסת אורחים ויחס נאה לזולת אצל אבותינו, והיא מסיימת שוב בפסקה אישית, וחותמת כך:

"כל הדוגמאות הללו באו להודיע ולהזכיר: מעשה טוב, דיבור נאה וכל מחשבה טהורה, אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם, קיימים הדורות הבאים".

אז יהיו מעשיה הדיבורים ודיבוריה הנאים ומחשבותיה הטהורות וכל מה שצמח מכוחם ומכוח כוחם לעילוי נשמתה. אתם מוזמנים להדליק נר לפני שבת וללמוד מדבריה.

לסיכום: התייחסנו בקטנה לויקרא, לחודש ניסן, לברכת האילנות, לליל הסדר וליום הזיכרון לנחמה. בשבוע הבא זום אין לליל הסדר, שיעור הכנה מפורט אך ורק לקראת החג. נפגש.

***

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה, בו היא מסבירה על סודם של הפרטים הקטנים.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר