מה הופך אותנו להורים טובים?

שגיאות תמיד נעשה, גם אם ננסה להמעיט בהן ככל האפשר. אבל מה הכיוון? מהם העקרונות המנחים שלנו בהורות, כך שגם אם נמצא את עצמנו סוטים זמנית מהדרך, נדע מהר איך לחזור ולתקן?
מה הופך אותנו להורים טובים?

פעם בכמה ימים אני שואלת את עצמי אם אני אמא טובה. הרגעים הנינוחים קלים יותר; כשזו מציירת והם עסוקים במשחק, כשאני מקריאה להם סיפור, או כשאנחנו שרות בקולי קולות ובשמחה גדולה. אבל ברגעי משברים, קטנים או גדולים, אני באמת תוהה. האם פעלתי נכון כשהזהרתי (שוב) מפני נפילה מהעץ? האם טוב שלא התערבתי בריב עם החברה הטובה? האם ההסבר שנתנו למוות היה מתאים לגילה? האם התשובה שעניתי לשאלה על אמיתות מכות מצרים הניחה את דעתה?

איך יודעים אם אנחנו הורים טובים? מה המדד האולטימטיבי, אם יש כזה בכלל? פעם צחקנו שלא משנה מה נעשה, כסף לפסיכולוגית העתידית כדאי לחסוך. אבל היום, כששש עיניים מביטות בי, אני מחפשת תשובה רצינית יותר. אז נכון, שגיאות תמיד נעשה, גם אם ננסה להמעיט בהן ככל האפשר. אבל מה הכיוון? מהם העקרונות המנחים שלנו בהורות? כך שגם אם אמצא את עצמי סוטה זמנית מהדרך, אדע מהר איך לחזור ולתקן.

לפני שנתיים בדיוק, חודש ניסן בישר עבורי התחדשות של ממש: מצאתי מורה. אני יכולה לספר על חכמתה ורגישותה, נדיבותה וידענותה, צניעותה ומאור פניה. כל אלה קיימים בשפע. אבל אם לתמצת, בשבילי למצוא מורה טובה, מורה אמתית, פירושו להרגיש שהגעתי הביתה. זכיתי לכמה מורות ומורים טובים בחיי, וכמו עם הוריי – מוריי הראשונים – נדמה לי שהסוד הוא בפנייה אל מה שטמון בי – המכרה הפנימי. אמי, שהיא מורה נפלאה, זוכה תמיד לשמוע מתלמידיה לשעבר את התודה המרגשת מכל: את האמנת בי!

נדרשות מילים וגם מבטים שיודעים לנטוע גרעין של אמון ביכולותיי ובכוחותיי. זכיתי במורה שכזו בילדותי, כשרציתי לנגן בפסנתר. היא גרמה לי להאמין שאני יכולה לנגן כל מה שאני רוצה, והלכה איתי יד ביד בצעדים מדודים.

הרב מיכי יוספי מסביר, על בסיס דבריו של האדמו״ר הזקן, ש״אם אתה (כהורה או כמחנך) רואה את האדם שמולך כבן, אתה רואה את הכוחות העצמיים שבו. בעצם במבט שלך אתה מתבונן בו כפי שהוא בשלמותו במלוא כוחותיו. המבט הזה עצמו נותן לו את הכח להתחבר אל כוחותיו העצמיים. כך אתה מחדיר בו את התודעה שיש לו שלימות שאינה מותנית״. כשהורה או מורה מאפשר לאדם לחוות את עצמו כך, מתאפשר לו ״לחוש את הטוב שבו, וגם אם היו בו דברים לא רצויים הוא חש שהעצם שלו הוא טוב. הטוב הוא העצמיות שבו וכל השאר הם קליפות שניתן לקלף״.

ראשית הלימוד של ימימה אביטל זצ״ל היא בהכרת הטוב אשר בי. ההבנה של המושג מתפתחת עם הזמן. ביסודה אמון. בדומה לתפיסת החסידות, גם כשאני מרגישה חלשה, עצובה, סגורה, מונעת מפחדים או מאגו, לא עושה ״מה שצריך״ – אלה הן קליפות חיצוניות המסתירות את הטוב הקיים. במהותי יש לי כוחות נפש, מחשבה טובה, רצון טוב, יכולות, ואפילו שמחה. העבודה היא לראות מבעד לשכבות המכסות, להסירן ולגלות את הטוב הקיים תמיד. כפי שתמיד, מעל שמים אפורים, קודרים ומכוסי עננים, השמים כחולים. צריך להגביה את המבט, כמו בטיסה, ולזכור שהעננים הם זמניים.

חודש ניסן הוא זמן ניקוי וטיהור של חלקים מיותרים, עד לשחרור. תפקידנו לסלק אבק דרכים, לנער את העפר ולחשוף את האוצר החבוי בנו.

ההבטחה, במילותיה של ימימה, היא התחדשות הכוחות. התחדשות השמחה: ״מהצמיחה האישית – הטוב שבכל אחת, מחשבתה, יהיו מתגלים לפניה כמתאפשרים. מדיוקה כלפי לבה, מדיוקה כלפי עצמה, שמחה יכולה לחזור ללב עצוב״.

היופי במורה שמפנה אותי פנימה, הוא שאני לומדת להסתמך על ההבנה האישית שלי. ״צריכות כולן לפעול כמשענות״ כדברי ימימה. ההורה והמורה הטוב מלמדים אותי לבנות את המשענת הפנימית, אשר בעזרתה אוכל להוסיף וללמוד, לגדול, לגדל, להלך בביטחון בעולם, להתמודד עם המהמורות בדרך, להאמין.

והאם אני אמא טובה? אני יכולה רק לומר שלפחות התחדד לי האתגר: להביט בבנותיי ובבני מתוך אמונה בטוב שבהם, בכוחות שאצורים בפנימיותם, ולנסות ללמד אותם אמונה בעצמם ואת אמנות בניית המשענת הפנימית.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *