השם שלי ואני

השמות שסובבים אותנו, נבחרו לאחר מחשבה. לפעמים מחשבה צינית ומודעת, ולפעמים נבואה שנזרקה מתוך התת, או העל מודע, של הנפש. העניין הוא, שכל ניסיון להבין שם, לפני שהוא עשה את הפעולה שלו בעולם, מחסרת את הפוטנציאל שטמון בו
השם שלי ואני

אלי נור

השבוע התגלגלתי להכין קאבר לאלינור המיתולוגית של זוהר ארגוב, או למעשה לתרגום של ג'קי מקייטן לשיר, אבל כמובן שהביצוע של זוהר הפך את אותו שיר הבלקני לסטנדרט ישראלי, לקלאסיקה המקומית, שאולי יותר מכולן, סימנה את הפופ המזרחי החדש כשירת העם.

על הסינתזה הגאונית המנצחת של שם המבצע עמדתי כבר מזמן. זוהר עורקבי (שם הלידה של זוהר ארגוב) זה שם של מישהו שאפילו הדורמן של המועדון המזרחי היה מבקש ממנו לעמוד בצד. זוהר ארגוב זה שם של מלך חדש. גם "זוהר", כמו ספר הזוהר, כמו הזוהר הצפוני, כמו הזוהר של התהילה. וגם "ארגוב". כמו סאשה. כמו אלה שהיו כאן קודם.

מה שהיה לי טיפה משונה, זה איך שם די איזוטרי בתקופה ההיא, כמו אלינור, החזיק המנון שאנשים שרו בדבקות על סף הדתית. השבוע כשבאתי לבצע את השיר והתחלתי לפרק את ההברות על השפתיים, התחוור לי פתאום סוד הקסם, שאלינור זה בעצם גם: אלי נור. אלי האור. אלי רב האור.

עכשיו הכל כבר הסתדר: בתת המודע של שמה של הנערה היפה כמו מלאך, מאחורי האותיות, חיכה מזמור געגועים דתי. סוג של מיי סוויט לורד מזרחי, או אם תרצו: שיר האהבה המושלם, שפנה מבחוץ לתופעה הנפלאה של יפי הבריאה, ומבפנים – לבורא שיצר אותה.

האם לכל השמות בעולם

יש תת מודע? או בעצם על מודע? אני מניח שכן. אבל זה על מודע דינמי. לטעמי לפחות, כל ניסיון להבין שם לפני שהוא עשה את הפעולה שלו בעולם, מחסרת את הפוטנציאל המאוד מגוון שטמון בו.

מה שבטוח זה ש:

  • בעידן התקשורתי החדש, להמציא שם (מזוהר ארגוב ועד בוב דילן או ליידי גאגא) זה חלק מאוד מאוד מהותי כשרוצים ללכת למאס פרודקשן ולהפוך לימון ללימונדה.
  • מאחורי כל המילים האלה שאנחנו מדברים, מסתתרת שפה פנימית עמוקה שמפעילה אותן. שפה שמתווכת בין התודעה הסובייקטיבית המופשטת וחסרת הצורה, לבין האותיות הפשוטות שמנסות לתאר ולתווך אותה.

המציאות מנצחת

אבל עם כל ההתלהבות מהמצאת השמות והניקים, זה אולי טוב בשביל להראות את עצמך להמון אנשים שלעולם לא יכירו אותך באמת, אבל השיחה הפנימית היא כבר משהו אחר לגמרי, היא כבר נמצאת במקומות שבהם אני לא ממש שולט. בשיחה הפנימית אני פשוט יוסי, ילד קטן שאמא קוראת לו יוסי, והוא בא להתחמם.

בעניין הזה כבר אין הבדל בין קטן לגדול. יוסי שם. ואתם שם. ואפילו משה רבינו שם.

הנה, השבוע התחלנו ספר ויקרא. וכך הוא נפתח: "ויקרא אל משה מאהל מועד". רש"י לומד מכאן שלכל הדיבורים והאמירות והציוויים קדמה קריאה, כלומר שבכל פעם שהבורא העביר אינפורמציה למשה, הוא הקדים וקרא לו בשמו: משה משה, כמו אמא שקוראת לילד לבוא הביתה. יש משהו מאוד אינטימי כשקוראים בשם של אדם. זה לא סתם דיבור. זה דיבור בשבילך.

בשבת האחרונה עליתי במקרה על פירוש מרתק של "אהל שם". 10 שמות היו לו למשה, נכתב שם. שמות יפים ומפוארים שמגוללים את מיטב פעלו של האיש הקרוב ביותר לבורא עולם, והנה, דווקא בשם שנתנה לו בת פרעה, כשהוא תינוק חסר ישע בתיבה ביאור, משתמש הקדוש ברוך הוא כשהוא קורא לו להיכנס לקדושה, לאוהל מועד האפוף עשן.

דווקא בשם ההצלה שלו, בשם הביוגרפי, בשם של תינוק שניצל מטביעה.

מכאן, שיש קדושה בפרטים הטריוויאליים ביותר, בביוגרפיה הכי פשוטה וחילונית. דווקא דרך החוסר שמעלה הביוגרפיה, דרך המקום שכואב, דרכו קוראים לך להיכנס. מהמקום בו אתה תינוק חסר ישע, מהמקום בו אתה תמים, ומודע לחוסר שלך כאדם ברמה שהתינוק מודע אליה, דווקא משם אתה יכול להתחבר לקדושה.

אבל איך זה קשור לקרבנות?

שממלאים עד אפס מקום את הפרשה הזו, ואת מיטב ספר ויקרא בעצם?

אם אנחנו מבינים ש"קרבן" הוא מלשון להתקרב או לקרב, הרי אדם אמור להתקרב באמצעות הקרבן.

ואכן, כל אחד מסוגי הקרבנות שבפרשה מכוון לחוסר ספציפי שנמצא אצל האדם ושדרכו הוא מתקרב. מהרצון הפנימי הטהור ביותר לעלות ולהתחבר של מקריבי עולות הנדבה, ועד למקריב קרבן האשם ולרצון הנואש שלו להיחלץ מהציניות הקיומית של מישהו שנשבע לשקר על הגזלה.

כל אחד מקריב מהמקום שלו, ומהחוסר המיוחד שלו. אתה לא מביא את ההגיגים הקדושים שלך אל בית המקדש. אתה מביא את הכאב שלך, את החטאים, הפספוסים, את המחלוקות במשפחה, את בעיות הפרנסה ובעיקר, אם חוזרים אל העל מודע, את הרצון הקיומי לעלות ולהתחבר.

ומכלל הדברים, עולה שזה צריך להיות רצון קיומי וטוטלי לעלות ולהתחבר, כעצמת ההזדקקות של התינוק לאמו, שמאפשר את הקדושה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *