כשאנו מתפללים, הגוף מתפלל איתנו. אני מבצעים תנועות גוף, לפעמים ללא משים, שחושפות מה אנו רוצים להביע. העניין הוא שזה גם יכול לעבוד הפוך, אם נלמד את מחוות הגוף, נוכל להשתמש בהן כדי להעצים את המסר שאנו רוצים להעביר.
"אם יכנס חירש לבית הכנסת, גם הוא יוכל להבין מה מתרחש שם, מבלי לשמוע מילה" אומר דב זינגר ומפרט, "מחוות גוף הבסיסית שקיימת בתפילה היא הכריעה. היא מסמלת קבלת עול. יש בה כיפוף של עמוד השדרה באמצעותה אנו מביעים את העובדה שאנחנו ניצבים למול מישהו גדול מאתנו. אנחנו מקטינים את עצמנו. הקיצוניות של התנועה הזו, היא נפילת האפיים, שם האדם כמעט משתטח על הרצפה".
"מפליא לראות שהתפילה המרכזית שלנו נקראת 'תפילת עמידה'. בניגוד לשכננו המוסלמים, המתפללים במסגד, המסמל בשמו את התנועה המרכזית בתפילה שלהם, סגידה, שיש בה קבלת עול מוחלטת, אצלנו, החלק המרכזי בתפילה, הוא דווקא עמידה. עמידה- עומדים על דעתנו, כמו יהודים טובים, גם לנו יש הצעות משלנו".
מקומם של הידיים ואופן השימוש היא גם שאלה חשובה. "לפי העמדה הבסיסית, שלא לומר האוניברסלית, אנו מושיטים את הידיים כלפי מעלה. 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִים אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם' (איכה). באופן זה הידיים מצד אחד מהוות תחנת ממסר של הלב שלנו, ומצד שני אנו מאפשרים את קבלת השפע מלמעלה כלפי מטה. אפשרות נוספת של הידיים, המופיעה בהלכה, הינה כאשר אדם שם את יד ימין על יד שמאל, למול ליבו, וכיון שהלב הוא האיבר המתפלל המרכזי, הידיים מתמקדות בו, ומאפשרות ריכוז וקבלת עול בצורה אידאלית".
גם שאלת העיניים קיימת, הוא מוסיף. "אפשר להפנות את העיניים, כמו הידיים, כלפי מעלה. מתחננות, מבקשות, מנסות לפגוש את המבט מלמעלה, מצד שני, אפשר גם להשפיל את המבט, מתוך מקום של ענווה ובושה. לתת לעיניים העליונות להציף אותנו, מבלי שאנו מעזים לשלוח מבט בחזרה".
"כדאי לשים לב בפעם הבאה, כשאנחנו מתפללים, איך לעבוד עם הגוף", הוא ממליץ, "אם נעשה זאת, נגלה שלתנועות הנפש, עליהם דברנו בפרקים הקודמים, יכול להיות ביטוי נוסף גם דרך שפת הגוף שלנו".
