יש מסכת שלמה הקשורה בפסח שנקראת מסכת פסחים.
בפרק העשירי של המסכת, הפרק העוסק בליל הסדר, משנה ד', כתוב כך:
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו.
ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור.
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי.
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה.
הכוס הראשונה של ליל הסדר, היא כוס רגילה, הכוס של הקידוש, כמו בכל ערב שבת או חג. בכוס השניה מתחיל להתרחש ליל הסדר. שם מתחיל השינוי.
שימו לב מה כתוב שם:
"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן – אבין מלמדו".
קצת מוזר, לא? אם הבן שואל את האבא, זה סימן שאין בו דעת, שהוא לא יודע.
למה כתוב "ואם אין דעת בבן?", הרי אנחנו מבינים מתחילה המשפט שאין בו דעת.
אלא שבן ששואל, זה סימן שיש בו דעת. יש בו את הדעת לשאול, להבין שמשהו לא בסדר.
ואם אין דעת בבן – כלומר, אם הבן לא שואל, לא מבחין בשינוי, אז אביו צריך ללמדו מבלי ששאל.
"מה נשתנה" זה בעצם הבסיס של הלימוד. הכל מתחיל משאלות, מתהיות על העולם. מלהבין מתי משהו נמצא בכלל, מתי הוא יוצא מהכלל, ולמה. האות הראשונה בא"ב, היא אלף. בהיפוך אותיות פלא. אי אפשר ללמד בלי שיש שאלה.
ומה מלמדו?
בסוף הקטע כתוב: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
כשמרחיבים את הסיפור של ליל הסדר, כמבינים את התמונה המלאה, רואים שהכל "מתחיל בגנות, ומסיים בשבח". זה הקונספט האמיתי של הסיפור. בסוף יהיה בסדר. זה הדבר המרכזי. כשדורות אחרי דורות ישבו ללמוד את ההגדה בסדר, זה מה שנתן להם תקווה. הם לא רק סיפרו את הסיפור, הם הבינו שגם היום, בסוף הכל הולך לטובה. שלא משנה מה היה או מה יהיה, אנחנו נצא מזה. תהיה יציאת מצרים. זו התשתית של הקיום. זה מה שצריך לקחת איתנו הלאה מהסדר, אמונה ואופטימית. זו גם התנועה שעלינו להקרין החוצה לעולם.
