הלילה שבו נולדה החירות

פסח התשע"ז: רבים יודעים לדקלם אותה בעל פה, אך מעטים מבינים אותה באמת. סיון רהב מאיר עורכת קריאה מודרכת בהגדה של פסח, ומפרקת אותה למרכיביה, כדי לחבר אותם מחדש ללילה שגדול מסכום חלקיו. שיעור הכנה לליל הסדר

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

אחד הפיתוחים האחרונים נקרא "סטורי" – תוכן שמוחק את עצמו תוך 24 שעות. פייסבוק השיקה אותו בקול רעש גדול, למרות שהוא כבר היה קיים באפליקציות אחרות כמו סנפצ'ט ואינסטגרם. ה"סטורי" שלנו, עליו נדבר הערב, הוא כזה שלא נמחק אחרי 24 שעות, וגם לא אחרי 3000 שנה, מדובר בפורמט הפוך לגמרי.

כל שנה מתפרסם סקר שבודק כמה ישראלים חוגגים את ליל הסדר. כבר ראיתי נתון שמצביע על 90% מהישראלים, ופעם נתקלתי אפילו בכך ש-98% מהישראלים שישבו סביב שולחן החג בליל הסדר הקרוב. מדובר ברייטינג שמי שעובד בתעשיה יכול לחלום עליו, כנראה יותר מהרייטינג של כל הערוצים ביחד. האמת שלא צריך שום סקר עם אחוזים, פשוט מרגישים את זה – כולם כולם מסביב לשולחן הסדר. כולם מרגישים עמוק בפנים שלילה דרמטי לפנינו.

מדובר בלילה שסותר הנחות יסוד רבות לגבי "איך מושכים קהל?" או "איך יוצרים מדורת שבט?". באותו ערב, במקום שיפיקו לכל חתך גיל אירוע נפרד, אנחנו מערבבים גילאים, החייל יושב יחד עם ילדה בת שבע, וסבתא בת 80 באותו שולחן. אנחנו משלבים אוכל, יחד עם דיונים מעמיקים, יום עיון עם בשר ויין. והכ מפתיע: אין בו גיבור. כלומר, גיבור אנושי. סיפור אנושי שמתעסק בפרט. כשספילברג החליט להפיק סרט על יציאת מצרים, היא בחר לספר את סיפורו של משה, "נסיך מצרים". הסרט עקב אחרי סיפור אנושי.

משה היה במרכז, הכל הלך סביב החיים שלו, בהגדה – משה לא מוזכר. אין גיבור אנושי, יש גיבור על אנושי, או שאולי כולנו הגיבורים של ההגדה? אין ספק שהיא בנויה אחרת, כך היא בנויה:

קַדֵּשׁ;
וּרְחַץ;
כַּרְפַּס;
יַחַץ;
מגִּיד;
רַחְצָה;
מוֹצִיא מַצָּה;
מָרוֹר;
כּוֹרֵךְ;
שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ;
צָפוּן;
בָּרֵךְ;
הַלֵּל;
נִרְצָה.

ליל הסדר מכיל 15 חלקים שונים. כל אחד בעל חשיבות בפני עצמו וביחד יוצרים איזו שלמות, איזו הרמוניה, איזו אמירה. אולי כזו שמרגישה קצת מוזר לעיניים המודרניות שלנו. ההגדה של פסח היא הטקסט המפורסם ביותר בישראל, אבל גם הלא-מובן ביותר בישראל. רבים יודעים אותו כמעט בעל פה, הוא מתנגן לנו, אבל אנחנו לא יודעים את המשמעות האמיתית של המילים ואת הקשר בין המרכיבים השונים. בשיעור הנוכחי נעשה ניסיון צנוע להסביר חלק מהרכיבים של הלילה המיוחד הזה, לילה שבו נולדה החירות, ונסביר איך כל אותם מרכיבים של הערב, הפרטים הטכניים למעשה, יוצרים אותה מחדש.

ליל הסדר מורכב מ-15 סימנים 15 חלקים 15 חתיכות פיסות שמרכיבות יחד את הלילה הזה, נלך אחד אחד, בלי לדלג או לפסוח:

קדש – עושים קידוש

בד"כ שליטים רוצים להשפיל. כשאדם רוצה להאדיר את עצמו, הוא מקטין את האחר. אני השליט, הם הנתינים. הם נכנעים לרצוני. השם, לעומת זאת, רוצה לרומם אותנו, להפוך אותנו ל"בני מלכים" בעצמנו, לקדש אותנו.

אך הגיוני שזה הדבר הראשון שעושים, מתקדשים ומקדשים.

שימו לב – הכותרת אינה "קידוש" אלא – "קדש", מלשון הוראה. שליטה על הזמן מראה שאינך עבד. אנחנו מכריזים תחילה שהזמן שלנו בידינו ואנחנו מקדשים אותו, "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותינו", "מקדש ישראל והזמנים".

ורחץ – עד פה הכל התנהל כמו כל ערב שבת, ועכשיו טויסט בעלילה. ב"רחץ" אנו נוטלים ידיים לפני אכילת כרפס, אך איננו מברכים.

יש מניפה עשירה של דעות מדוע האקט הזה:

יש דעה שסוברת שזה רק כדי לעורר סקרנות, שנשאל "מה נשתנה", דעה אחרת טוענת שמדובר במנהג עשירים ומכובדים באותם ימים להתחיל בטעימות קלות את הסעודה, ויש דעה שאחרי שביקשנו להתקדש אנו אכן מתקדשים בפועל, ורוחצים ידיים – לא רק לב קודש, ולא רק רוח הקודש, אלא גם "שאו ידיכם קודש". לא רק בדיבורים אלא במעשים.

ויש עוד דעה שדיברה אלי במיוחד, שמרתי לסוף – הרב סולובייצ'יק טוען שהערב הזה קובע את הגישה שלנו כלפי המזון. היחס שלנו לאוכל הוא אחר: מה היצר הכי בסיסי? – לתת ביס, יאללה כבר, אני רעב. אני מת מרעב. היוונים התביישו בתאווה הזו, טענו שהיא אינה ראויה בהקשר הדתי, אבל היהדות אומרת "בואו נקדש אותה". עצור, ורחץ. התקדשת? עכשיו אפשר לאכול.

"אל לו לאדם להגיב על הרעב כדרך הבהמות. האדם יכול לשחרר את האכילה מבהמיותה, ולעשותה למוסד אנושי, בנוי על רצון חופשי ומלא משמעות. אם מבקש האדם לגאול את מעשה האכילה ולקדש אותו, הוא חייב להזמין את האלוקים ליטול חלק בסעודה. היוונים חשבו לפני האלוקים, אבל לאכול לפני האלוקים? היהדות עונה: כן" (הרב סולובייצ'יק)

כרפס – אוכלים ירק טבול במי-מלח (עליו מברכים בורא פרי האדמה)

מדובר טעימה, הרבה פעמים בחיים מקבלים טעימות קטנות מהטוב שצפוי לנו. בעולם שלי זה נקרא "פרומו". יש למה לחכות. גם כאן השליטה העצמית נכנסת. אנחנו טועמים, אבל לא אוכלים. אנחנו לא עבדים, אלא בני חורין. ריבונים על עצמנו.

יחץ – בחלק זה עורך הסדר בוצע את המצה האמצעית ואת החלק הגדול יותר מצפין עבור אפיקומן, החלק הקטן נשאר אצלו.

למעשה, מדובר במפגש ראשון עם המצה (אסור לאכול מצה לפני ליל הסדר, שומרים אותה במיוחד) – אבל מה אנחנו עושים במפגש הראשון עם כוכבת הערב? שוברים אותה! איזו מן קבלת פנים זו?

מי שליווה אותנו בתחילת ספר שמות ודאי זוכר ביטויים כמו: "אין דבר יותר שלם מלב שבור". "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". המצה מסמלת את המציאות, שמורכבת משבר ושלמות. אנחנו מודעים לכך שהחיים לא שלמים, יש קרעים, יש שברים, ויש פה מהלך שלם שבסופו הילדים בסוף משלימים, הם אלו שמוצאים את המצה השבורה ומחזירים אותה (ילדים מצפן ומצפון, וגם "צפון") כלומר של מי התפקיד להשלים את המציאות? של הדור הבא.

מגיד – הגענו למנה העיקרית! למעשה, אפשר לכנות את החלק הזה "הכל דיבורים", בו מספרים את סיפור יציאת מצרים. הדיבור קובע את התודעה, קובע את המציאות. פסח מלשון פה-סח, זו המצווה העיקרית – לדבר, לספר.

דיבור הוא התחלת הגאולה. במדינות של שעבוד – פוחדים לדבר, דיבור אנטי-שלטוני נתפס כמרד: אוקראינה, רוסיה, סוריה. לא חסר. מגיד – להגיד, לדבר, דבר חופשי. לא סתם לדבר – להציב חזון, תכנית, מה אתה רוצה. דיבור חופשי זו גאולה.

"מגיד" מתחיל בטקסט בארמית המייצג עבר, הווה ועתיד:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

מתחילים בתיאור העבר: "הא לחמא עניא". זה לחם העוני שאכלו אבותנו במצרים. לחז"ל יש הגדרה יפה ל"לחם עוני"- לחם שעונים עליו דברים הרבה. עוני מלשון "לענות"' לדבר. שוב רואים פה שילוב של אכילה, עם דיבור והגות.

לאחר מכן, אנו עוברים להווה- "כל דכפין ייתי וייכל": מה אנחנו עושים ברגע בו הוטב מצבנו? חסד. נותנים לאחרים. פותחים את הדלת. הדבר הראשון שאברהם אבינו עשה כיהודי, אחרי ברית המילה, זה להכניס אורחים, זהDNA שממשיך עד היום. כלומר – עבד זה מי שחושב רק על עצמו, בן חורין חושב גם על אחרים ומזמין אורחים, עבד נשלט על ידי גופו ואוכל מיד, בן חורין נשלט על ידי רוחו ויכול לספר ולדבר ולדון לפני הסעודה.

עתיד: "לשנה הבאה בני חורין" – המחשבה היא תמיד קדימה. לא משנה מה מצבי, אם אנחנו בשפל או בפסגה, בשנה הבאה יהיה טוב יותר. זה משפט שנאמר בהיסטוריה בכל כך הרבה תקופות אפלות: בגירוש ספרד, באושוויץ, בכלא הסובייטי, בפולין או בתימן, יהודים בכל הדורות המשיכו להאמין בגאולה, בחזרה להיותם בני חורין בארץ ישראל.

לאחר הפתיח עוברים לעניין המרכזי בלילה הזה, שאלות:

מה נשתנה

הפרשנים אומרים שלא מדובר על סתם שאלה של "למה?", "כמה?", "איך?" – אלא "מה נשתנה" – מלשון שינוי. "כל יהודי צריך לשאול את עצמו בלילה הזה: מה נשתנה אצלי? במה השתניתי מאז שנה שעברה, ובמה אני אשתנה בלילה הזה?"

ולמה נבחרו שאלות להוביל את הערב הזה? רק מתוך שאלת שאלות מפנימים באמת. כשילדים שואלים זה גם טוב למבוגרים, ככה המבוגרים לומדים גם הם.

האמת שהמלחין של "מה נשתנה" קצת בלבל אותנו, זה לא שאלה ותשובה מיד, כל הפיוט מהווה שאלה אחת ארוכה, עליה עונה ההגדה:

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת —

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלּוֹ מַצָּה!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין!?

חובה לשאול גם אם אתה לבד, גם אם אתה חכם, גם שני תלמידי חכמים שיודעים את הלכות הפסח – שואלים זה לזה, כי העיקר לא התשובה, העיקר השאלה. הרבי מלובביץ', שמכוחו רבבות יהודים באותה שעה הסבו לליל הסדר בכל נקודה על פני הגלובוס, לאחר פטירת אשתו, שאל את עצמו וענה לעצמו.

למה לשאול שאלות עושה אותי בני חורין? הרב אפרים אושרי, ששימש כרב גטו קובנה, קיבל שאלה מבני קהילתו: האם עדיין שייך לברך בברכות השחר "שלא עשני עבד", כאשר הם עובדי כפיה, משועבדים לנאצים, זו הייתה תשובתו:

"עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף אלא על עבדות הנפש, לכן אמרתי לשואלי, כי חס ושלום להם לבטל ברכה זו, ואדרבא דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זו, למען יכירו אויבינו ומנדנו שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להיגלות" (שו"ת ממעמקים, הרב אפרים אושרי)

אתה קובע אם אתה עבד. הנסיבות החיצוניות לא קובעות אלא הרוח והתודעה. אם אתם שואלים אם לברך שאתה לא עבדים – סימן שאתה לא עבדים.

לאחר ששאלנו, אנו מתחילים לענות:

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

"עבדים היינו" – עיקר תכלית ליל הסדר – פרופ' אבי רביצקי אמר פעם שמטרתו העיקרית של ליל הסדר הוא להפוך את ההיסטוריה – לביוגרפיה, להפוך סיפור לאומי לסיפור אישי. אחת הדרכים היא להיכנס לסיפור ולחוות מה אבותינו חוו, וגם לשרטט את המסלול האלטרנטיבי, מה היה קורה אילולא גאולת מצרים, עדיין עבדים היינו. "וכל המרבה לספר הרי זה משובח" – המספר עצמו נהיה משובח.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.

"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" – הנה עדות לחבורה שהרבתה לספר ביציאת מצרים, כל הלילה עד הבוקר ממש. האם מדובר בלספר וזהו? רבי אליעזר אומר לסיפור יציאת מצרים מטרה נוספת "להביא לימות המשיח", שיעור בעתידנות. ליל הסדר הוא שיעור במה יקרה גם בעתיד. אנחנו לומדים את הסיפור הזה, את המהות של יציאה מעבדות לחירות, כדי ליישם אותו גם בעתיד. אנחנו לומדים את הכלים של תיקון עולם מיציאת מצרים.

"כי לא נגמר תיקון כל העולם ביציאת מצרים" (הרב קוק, עולת ראי"ה)

יציאת מצרים היא מנגנון שאמור לחזור על עצמו שוב ושוב.

כנגד ארבעה בנים

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

היום, בעידן הפוליטיקלי קורקט, אף אחד לא היה מעז להגדיר כך את ארבעת הבנים, אבל ההגדה מכנה אותם בכינויים חד משמעיים:

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".

החכם הוא הילד שרוצה להיות מעורב, בעניינים, מסוג הפעוטות שעל כל דבר שואלים "אמא, מה זה?" או "אבא, למה?". ההגדה מלמדת אותנו לא לדחוק אותו הצידה ולומר: "זה לא בשבילך, כשתגדל תבין", אלא לענות לו, ולא סתם לענות – לאתגר אותו, ילד מחונן נוטה להשתעמם בכיתה, ולעיתים גם מפריע, הפתרון: להראות לו שיש לו עוד הרבה מה ללמוד: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" היא ההלכה האחרונה בהלכות הפסח, היא הסוף של כל מסכת הפסח. התשובה הזו מראה לחכם שיש לו עוד הרבה חכמה לרכוש. יש למה לשאוף. צא ולמד.

רשע מה הוא אומר: "מה העבודה הזאת לכם"? לכם – ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לי – ולא לו. אילו היה שם, לא היה נגאל".

הרשע הוא לא חלק מהחגיגה, הוא מזלזל ב"עבודה הזאת לכם", הוא רוצה להגיע כבר לאוכל, בלי כל הדיונים. הוא לא ממש שואל שאלה, אלא יודע אומר את דעתו, או יותר נכון מתריס את דעתו. הטון הוא לא "מה העבודה הזאת לכם?" אלא יותר – "מה העבודה הזאת לכם?!", משפט של לגלוג, של זלזול. וזו, מסביר הרב קוק, זו הכפירה שלו בעיקר: בלילה שכולו הזדהות והשתתפות של משפחה, קהילה ועם, הוא אומר "מה הקטע הזה שלכם", שלכם – ולא שלו, וזו בעצם הכפירה: להוציא את עצמך מהמהלך הגדול הזה, של העם כולו.

ההגדה אומרת לנו שעם בן כזה, לא משחקים משחקים, לא מתנחמדים אליו, אלא עונים בתקיפות: אילו היה שם לא היה נגאל, כלומר – אתה לא חלק מהגאולה.

"מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות – להידבק בו ולפוגמו" (אורות הקודש)

מאידך, אומר הרב חרל"פ – אילו זה היה במצרים לא היה נגאל, אבל כעת אנו בא"י, הוא לא יכול להתנתק, אנחנו כן מקרבים אותו.

הגר"א והמלבי"ם אומרים שלמרות שהרשע הוציא עצמו מהכלל, ואינו שואל על מנת לקבל תשובה, הסיבה שאנו בכל זאת עונים לו היא כי שלושת האחים האחרים יושבים וצופים, ויש להרתיע אותם, שלא ישפיע בגישתו על שלושת האחרים. הם צריכים לדעת שיש "קו אדום".

תם – אם החכם והרשע הגיעו לשולחן הסדר עם מטען קודם כלשהו, התם מגיע נקי וחלק, רק עם סקרנות ותמימות. אותו, מלמדת ההגדה, צריך למשוך עם סיפורי ניסים ונפלאות: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים", כלומר: לספר לו את כל ניסי יציאת מצרים, להרשים אותו באותות ובמופתים. זו הדרך לרתק ילדים תמימים.

ושאינו יודע לשאול – לא "לא שואל" אלא "אינו יודע לשאול". ההיפך מהאהבה אינה שנאה אלא אדישות, אדישות היא בעייתו של הבן שאינו יודע לשאול, הוא מתבונן על כל הסדר ומסורת בית אבא וסבא וזה לא מעצבן אותו כמו את הרשע, אלא פשוט לא מעניין אותו. הוא במקום אחר, זה לא מזיז לו, הוא אדיש, וזה הדבר הכי מסוכן. מול אדישות לנו אסור להיות אדישים, חס וחלילה אם נהיה אדישים לאדישות – ולכן "את פתח לו", חלק נכבד בהגדה מעתה והלאה זה התשובה לו והניסיון לעורר אותו.

דבר נוסף: ההגדה מלמדת אותנו כאן שחייבים לשאול. ילד שהוא מדי טוב, יסמן כזה, לפעמים זה רע. לכאורה הרי מי שאין לו שאלות, אצלו הכל בסדר. אין לו ספקות, אין לו תהיות, הוא פועל כמו רובוט ומקבל את הכל – אז זהו, שלא. חייבים לשאול, חייבים להתעניין, לא לקבל הכל אוטומטית אלא לחקור ולהבין. "את פתח לו" – צריך לעודד אותו להתערב בשולחן הסדר, כי אם הוא לא יישמע מההורים שלו את "והגדך לבנך", אם הוא ימשיך לא לשאול, ואז – איך הוא יספר בעתיד לילדים שלו?

הקטע הקצר הזה בהגדה, אודות הבנים, מלא במשמעות והוא מלמד אותנו לפחות שני דברים:

חנוך לנער לפי דרכו: קודם כל, שכל ילד הוא ייחודי, שיש סוגים שונים של ילדים ותלמידים, והתורה מקבלת את כולם, ורוצה שכולם יישבו סביב שולחן הסדר. מאידך, צריך להבין שאם יש סוגים שונים של ילדים, של שאלות של ילדים – צריכות להיות לנו גם סוגים שונים של תשובות. אי אפשר לענות לכולם באותו שטאנץ, לחנך את אותם באותו אופן בדיוק.

שיעור בחינוך עצמי: לא מדובר רק על סוגים שונים של ילדים, אלא גם על מצבים בנפש. יש שיר שיהודה עמיחי כתב על ליל הסדר, ובו השורה: "אני שעברתי את כל הבנים בצירופים שונים", תמיד חשבתי שזו פרשנות מאד קיומית, מאד אישית של המשורר, אבל א"כ ראיתי את דברי השפת אמת, שנכתבו לפני כמאתיים שנה, והוא אומר דבר דומה:

"ושאלות הללו יש בכל איש ישראל"

כלומר: בכל אחד מאיתנו חלק מארבעת הבנים. זהויות משתנות בתוכנו. לפעמים שאלה כזו ולפעמים תשובה כזו, לפעמים אנחנו חכם שרוצה לחקור ולפעמים רשע שיש לו ספקות ושאלות, לפעמים תם מתלהב ומתרגש ולפעמים "אינו יודע לשאול", קר ולא מתעניין – כולנו מכירים את המצבים האלה בנפש שלנו, ואולי לכן יש כותרת-על לקטע: "ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא", נתן אותה לכולם לכל סוגי האנשים ולנו בכל סוגי מצבי הנפש.

טוב, נתחיל לספר:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמַה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

מתחילה עובדי עבודה זרה – זה השער המרכזי של חלק המגיד. וראו, אנחנו לא מתביישים בעברנו, לא מתחילים לספר על אומתנו הדגולה, אלא הולכים יותר אחורה. אנחנו יושבים ומסובים בליל החירות, ומזכירים לעצמנו את החלקים הפחות חזקים בתולדותינו. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" נאמר על זה. למה להזכיר רגעים מביכים? הערב הזה נע בין הגדרות כמו "בני מלכים" או "בני חורין" לבין "עבדים", "עובדי עבודה זרה". למה להזכיר את היותנו בזויים ושפלים? תארו לעצמכם שבחגיגה של יום העצמאות במקום זיקוקים יחלקו לנו את התלושים של תקופת הצנע, למה לעורר טראומה?

אלא שפה נמצאת התקווה. אם עלינו ממצב של עובדי עזרה זרה למצבנו הנוכחי, אפשר לצאת לחירות מכל מצב, לא רק מי שנולד למשפחה הכי טובה או היה בבית הספר הכי יוקרתי, אנשים שהיו עובדי עבודה זרה הגיעו להר סיני וקיבלו תורה. אין תירוצים, יש תקווה.

ועכשיו קרבנו – זו מילה שאנו אומרים שוב, כל שנה מחדש, כי הקרבה לא מפסיקה, היא הולכת ונמשכת. בכל דור ודור יותר אנו קרובים מהדור הקודם.

בהמשך: נעים מאוד, אברהם! (אין משה, יש אברהם ובגדול!) למה? כי יציאת מצרים הראשונה הייתה של אברהם. יציאת מצרים אינה היציאה הראשונה. אברהם אבינו כבר יצא מחרן, כך שליציאת מצרים קדמה היציאה ההיא מאור כשדים. גם יהושע מוזכר. היו מנהיגים, היו דורות. זה מסלול שאנחנו צריכים להמשיך לצעוד בו. לומדים מאברהם מול תרבות וקדמה תמיד להציג אלטרנטיבה. זה מנגנון שפועם ופועל כל הזמן.

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

מי זאת "והיא"? ישנן פרשנויות רבות: האמונה, ההבטחה, כוס היין (מגביהים), האישה, אני חושבת שגם המנגינה. גם היא מלווה אותנו.

הרב עילאי עופרן טען פעם שאדם שצורך תרבות, אם ילך לסטנד אפ, סרט, ספר, הוא יקדיש להם פעם אחת. אבל איפה מוכנים לשמוע שוב ושוב – מוזיקה, לא רוצים שירים מהדיסק החדש תן לנו את הישנים. התורה היא כמו שירה, "זמירות היו לי חוקיך", אומר דוד המלך, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". אחד הדברים שאנו מתרפקים עליהם הם המנגינה של הפיוטים מבית אבא. הצלילים שמלווים אותנו מהילדות, הנוסטלגיה. אלו דברים שעוברים מדור לדור. מישהי שנאלצה לעשות ליל סדר בחו"ל אמרה לי פעם: "חייבים לי ליל סדר". אז נכון שהיא עשתה ליל סדר, אבל זה לא היה הנוסח שלה, המנגינות שהיא מכירה, בתחושה שלה חסרה לה חוויה של ליל סדר. אין כמו ליל הסדר להוכיח את הרעיון הזה שאנשים רוצים שוב מאותו חומר טוב שהם כבר שמעו מילדותם.

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.

מה קשור לבן הארמי? איך הגענו ליעקב? הם לא סיפור חד פעמי, אלא אב טיפוס. גם אותך ינסו לשעבד ואתה תצליח לברוח. המשפטים הללו נותנים כוח לכל הגלויות והניסיונות לאורך הדורות.

צא ולמד – צא מהמצב המצומצם שלך היום ולמד שהתמונה הרבה יותר רחבה, לא נקודתית אלא היסטורית. וגם: צא – לעולם, לרחוב, ולמד – תראה ברחובות מה לבן רוצה לעשות לנו, עדיין.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וירעו: הפכו אותנו לרעים.

גולדה מאיר אמרה פעם: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם".

פירוש נוסף: "וירעו אותנו המצרים" – המצרים היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. עינוי זה לחייב את האדם לא להיות מי שהוא, לא לבצע את השליחות המיוחדת שלו בעולם. כשאדם לא עובד במקצוע שמתאים לו, לא לומד בפקולטה המתאימה, לא מממש את עצמו, זה סוג של עינוי. כשאדם במקומו הנכון, מקום שמביא לידי ביטוי את כישוריו, הוא עדיין מתמודד עם הניסיונות שיש לו, אבל זה הניסיונות שלו, הקשיים שבדרכולשעבד אותנו להיות מישהו אחר זה סבל, זה נוגד את החירות.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

אנחנו חיים בדור מאד מנומס. לא מקובל לצעוק ברחובות. לצחוק בול רם. לבכות בכי תמרורים, ונגד כל זה יוצא ר' שלמה קרליבך בהגדה שלו, ואומר:

"אתם יודעים למה אנחנו לא מאושרים באמת? כי אנחנו חיים בעולם שבו מגיל מסוים אסור לבכות באמת ולצחוק באמת ולצעוק באמת. ילדים – כשהם בוכים הם בוכים. חברים, כל מה שאני יכול לומר לכם זה: כשאתם רוצים לבכות, תבכו עם כל הלב. אתם יודעים כרמה הרגשתם תשתפר? אבל תבכו בפני האחד והיחיד. תדעו לכם, דמעות זולגות למעלה. זה רק נראה שהן יורדות למטה, אבל הן עולות מעלה, לשמיים".

יצא לי להיות בהקלטות של תוכניות שיש בהן מכונת צחוק. ואם קורה שמישהו בטעות צוחק פתאום מחוץ למכונה, זה מפריע. הצחוק צריך להיות מהונדס, בשניות מאד מדויקות. ילדים יודעים לצחוק ולבכות באמת. אותם עדיין לא הינדסו. צריך ללמוד לא לאבד את היכולת לבטא את הרגשות.

כשאתה צועק באמת, שם מתחילה הגאולה.

האסטרטגיה החינוכית הבאה: ראשי תיבות. דם ואש ותימרות עשן… דצ"ך עד"ש באח"ב – חוזרים להטיף מהכוס. יש באקט הזה אלמנטים חינוכיים מצד אחד, ומצד שני מדובר בדברים גבוהים על פי החסידות והקבלה והמדרש. לא ניכנס אליהם. נדלג גם על חישוב המכות על הים.

נגיע לחלק הבא: כמה מעלות טובות למקום עלינו, דיינו, דיינו, דיינו.

מה שיפה הוא ההנגדה. מה קרה שניה אחר כך, כיצד נראה הגמול שקבלו הרשעים? ישנו יחס הפוך מצד הקב"ה – הרשע האנושי צריך לחטוף, ובגדול, בעוצמה רבה, 10 מכות זה לא מספיק, זו רק ההתחלה, הם קיבלו פי כמה וכמה. אבל בעוד הם הולכים וסופגים מכות, אנחנו הולכים ומקבלים עוד ועוד מתנות בגדול ובעוצמה רבה. יחס הפוך. אנחנו אומרים תודה על כל דבר קטן, דיינו בכך, ודיינו בכך אבל הקב"ה מרעיף מחסדיו "כמה מעלות טובות למקום עלינו", יש פה זה מול זה. ההגדה היא לא ספר היסטורי, היא ספר חינוכי. הסיפור הזה מסופר כדי שנדע להודות. היא מנתבת אותנו לעבר המילים הטובות. לחצי המלא של הכוס.

בואו ננסה להגיד את זה ולהתחבר למילים:

הוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים, עשה באלוהיהם, הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים, העבירנו בתוכו בחרבה, שיקע צרינו בתוכו, סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, האכילנו את המן, נתן לנו את השבת, קרבנו לפני הר סיני, נתן לנו את התורה, הכניסנו לארץ ישראל, בנה לנו את בית הבחירה – לאט לאט הדרישות נהיות פחות פיזיות ויותר רוחניות.

יש פרשנים שאומרים – כל הקטע הגרנדיוזי הזה בא ללמד אותנו לומר תודה. תדמיינו במקום דיינו תודה, תודה, תודה, קצת החיים שלנו תותים, תודה על השבת, על שני בנים ובת, מודה אני, יש המון סיבות ומנגנונים נפשיים לא להיות אסיר תודה אלא להיות כפוי תודה – הכול מגיע לי, נתנו לי אבל לא מספיק, לא מכיר בכלל בטובה לא רואה שעושים לו טוב, גם במישור הפרטי וגם במישור הלאומי. אל תטעו, השיר הזה הוא לא סתם פיוט "די דיינו" קליל וקליט, הוא אמנם מתאים גם לעורר ילדים, אבל בא גם ובעיקר לעורר אותנו, המסר שלו חינוכי – מי בימינו מסוגל להגיד "דיינו" בעידן שבו אנו רוצים עוד ועוד? מי באמת מוכן להסתפק במועט? אבל זה העניין, מי שמסתפק במועט מקבל עוד קצת, ועוד קצת, ועוד.

אחד היישומים המרגשים בימינו של המנגנון הזה של דיינו בוצע בזמן השואה, במחנה גברסדורף, מחנה כפיה בגרמניה. רגינה הוניגמן הייתה יהודיה צעירה, ילידת פולין, שעבדה שם. היא כתבה לעצמה יומן מאד ציני, ובתוכו גם הגדה של פסח, פרטית משלה. בין היתר היא כותבת לעצמה "דיינו", עם נוסח שהיא מנסחת לעצמה. אבל איך מוצאים חסדים במחנה כפיה נאצי?

עבדים היינו במצרים, פעם, ועכשיו שוב בגברסדורף.

[…]
בדיחות, תוססות , מוות, רעב                     דיינו
מגיע שוב הלילה                                      דיינו
לאחראית הקבוצה יש מיטה                       דיינו
כשמתאים לה היא מכה אותנו                     דיינו
אנחנו לא שמות על הסטירות                     דיינו
אך [הקבוצה] יכולה לצחוק                     דיינו
[…]

רואים שהיא הבינה את הריתמוס, את המסר הפנימי של השיר, לחפש את הטוב אפילו שם, ביציאת מצרים. כשטוב לחפש את הטוב, אבל כשרע – מלמדת אותנו לרעוב ולחטוף סטירות במחנה ריכוז, וגם שם למצוא על מה לומר דיינו. זה מאד מלמד פרופורציות את כולנו.

פסח, מצה ומרור

"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור"

שוב מצוות של הפה – אכילה, דיבור.

רבן גמליאל היה הנשיא ראשון ביבנה בדור שאחרי החורבן. הוא החליף את רבי יוחנן בן זכאי. עם ישראל אחרי החורבן צריכים להמציא מחדש את ליל סדר נטול בית מקדש. רק לפני כמה שנים עלו לירושלים הקריבו קורבן פסח, והנה בית המקדש חרב, ירושלים לא בתפארתה אלא בחורבנה. איך ממשיכים את המסר והמהות גם בלי הדבר עצמו? ולכן הוא היה אומר, שוב ושוב: לפחות להגיד. פסח, מצה, מרור. הוא מתווה מה הסמלים המרכזיים של השעבוד, של הגאולה, וזה עובד, אלפי שנים זה עובד, הוא הצליח להפוך את זה למוחשי וקרוב.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…" – אם תשאלו ילד בגן למה חוגגים את פסח, הוא לא יענה "כי בני ישראל יצאו ממצרים" אלא "כי יצאנו ממצרים". בסופו של דבר, הכל עניין של דוגמה אישית האם אתה רואה את עצמך כך? רק כך הדור הבא יפנים.

"לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך ולקלס". כל ליל הסדר בא ללמד אותנו להודות, להודות בפירוט. אלו מנגנונים שאנחנו לקחים איתנו אחר כך לכל השנה.

אז דברנו על: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד
ועכשיו: רחצה ומוציא מצה

(תחשבו שהיינו מתחילים באוכל ורק אחר כך מדברים, עכשיו אפשר לאכול ולהבין מה ולמה אוכלים):

רחצה – נטילת ידיים לפני הסעודה (נטילה ברמה אחרת לגמרי מתחילת הערב)

מוציא – אוכלים בהסבה פעמיים מנה של "כזית", מברכים "המוציא לחם מן הארץ", ו"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה".

מרור – אוכלים מרור (ולא סתם אוכלים אלא מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור") – גם זה חלק מהחיים היהודיים. מברכים גם על הרע, מבינים שהרע בחיים הוא הכרחי, שהוא לוקח אותנו למקום טוב יותר. בכל שנה, אומרים המפרשנים, צריך להתפלל שרוב המרור מאחורינו. המרירות הגדולה במצרים, בגלות בבל, באינקוויזציה, במסעי הצלב, בגירוש ספרד, בשואה, רק בשנה האחרונה כמה מרור לכמה משפחות יקרות, נתפלל שרוב המרור כבר מאחורינו.

כורך – ואם זה לא מספיק מסובך: אוכלים מצה ומרור ביחד. זכר למקדש כהלל, דיברנו על הטוב והרע, עכשיו מחברים ביניהם. הלל מחנך אותנו במעשה ולא בדיבורים, אפשר היה להגיד "השקפה המשלבת מר ומתוק, רע וטוב", אבל תכלס, צריך לקחת מצה ומרור ביחד.

שולחן עורך – "אוכלים ושותים". אוכלים סעודת יום טוב.

צפון – זוכרים שאי שם בהתחלה עשינו "יחץ" החבאנו חלק מהמצה? עכשיו אוכלים את אפיקומן שהוצפן. לניצולי שואה, לאחר המלחמה, הייתה נטיה להחביא אוכל. הם חששו, אף פעם לא ידעו מה ילד יום, מה צופן העתיד. הם אגרו, כי לא היה להם. גם אנחנו בתחילת הערב "שמרנו בצד", לקח לנו מן לשחרר, להרגיש סמוכים ובטוחים, לצאת לחירות. לוותר על מאגרי המזון. אנחנו לא שם.

"נשאר טעם של עוד בפה", מליל הסדר, פיזית, טעם המצה נשאר. האפיקומן הוא הדבר שאיתו מסיימים.

ברך – מברכים ברכת המזון.

"שפוך חמתך" – המילים הללו הן לא פוליטיקלי קורקט, אבל אנחנו לא מותרים עליהן. בליל הסדר שעבר אובמה היה בבית הלבן, היום יש נשיא שהבת שלו יכולה עקרונית למכור לו את החמץ שלה לפסח, אחת הסיבות לחילופי השלטון – המילים "טרור מוסלמי" שאובמה לא הסכים להוציא מהפה וטראמפ לא מפסיק להוציא מהפה.

"שפוך חמתך" – מותר להתפלל שהרוע יגמר. אנחנו מסתכלים סביב ורואים מה קורה בעולם, אצל שכננו ממש. המון דם ורוע. תפילה היא כיוון טוב לתעל אנרגיות, לא בצעקות גזעניות, לא בפוסטים אלימים, פשוט להתפלל. לא אנחנו אלא הקב"ה יעשה דין באויבנו המרים.

הלל – אומרים את פסוקי ההלל, פסוקי תהילים נפלאים, ורק אחריהם ליל הסדר מוכרז כ"נרצה"

נרצה – מסיימים את הסדר בתקווה שהוא "נרצה".

רבי נחמן אומר שיש פה לא רק סיום אלא גם התחלה. אחרי כל זה הגענו למדרגה של "נרצה". הכל כדי שנהיה אנחנו במדרגת נרצה, נצא עם רצון, גם בעלייה וגם בירידה, לרצות עוד, לא שהשם מרוצה מליל הסדר וסיימנו וזהו, אלא שאנחנו נצא עם רצון חדש וגדול להתקדם תמיד. לא שנצא "מרוצים" אלא "רוצים". זו הייתה תכלית ליל הסדר, שאנחנו נצא משם לאחר שעוררנו את הרצון.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה. וגם לשנה הבאה – כפי שהתחלנו – בני חורין.

אחרי שלמדנו לומר תודה – שוב תודה. חג כשר ושמח.
נתראה אחרי פסח, אין שיעור בחול המועד, נתראה אפילו אחרי המימונה. להתראות.

***


להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד?

כל שנה עם המשפחה. כל שנה אותו סיפור ואותה הגדה. אז איך זה שהטקס הכי קבוע שלנו הוא בעצם מניף דגל השינוי? סיון מסבירה ממש כאן.
וכאן תגלו כיצד סיפור יציאת מצרים הוא סיפור שעתידו, דווקא, לפניו.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. מעניין מאוד

    ינון
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *