כשגם הגלות נחרבת לנו

אם צום תשעה באב הוא יום אבל על חורבן הבית, יום השואה הוא אבל על חורבנה של הגלות, אבל כמו שהעם היהודי לא ויתר מעולם על הבית הוא גם לא הולך לוותר בקלות על הגלות ממנו. ליהודי הקוסמופוליטי, כך מסתבר, היו ביצועים טובים מאוד בתוך חיים רעים מאוד. האתגר שלנו כעת, הוא לייצר ביצועים רוחניים טובים בתוך מציאות טובה ומאפשרת
כשגם הגלות נחרבת לנו

האקלים

מה שהכי לא במקום זה האקלים. השמש שחזרה למלוך. הפריחה המתפרצת. המטקות בשישי בים. כולם בחוץ ובקול רם. השיפוצניקים. החתיכות. לטוב ולרע, מדינת תל אביב לפחות, הופכת באפריל למדינת שוק הכרמל. גם בתשעה באב יש שמש. אבל זאת שמש של חורבן. יום השואה נערך מתחת לשמש לטינית. שמש של גולשים.

בטלוויזיה הסיפורים קפואים. רטובים. אפלה. תוגה פעורה. השואה מביטה ואנחנו מביטים בה חזרה, משתאים. אם דברי הימים של העם היהודי הם משפחה, שואת מלחמת העולם השניה היא הדוד עם השני טון איי קיו שמאושפז באברבאנל, אף אחד לא רוצה לדעת למה, שמגיע מדי שנה לאירוע משפחתי מבויים. מדי פעם צפה כתבה צובטת לב על הזנחת הניצולים. או ויכוח אופנתי על היעילות של המסעות לפולין של השמיניסטים.

אבל הקיום היומיומי המוחשי של השואה הוא בתוך העיניים. עמוק עמוק בתוך העיניים. לא רק של הניצולים או של הדור השני והשלישי. סימן השאלה אפל מצוי אצל כולם. מה לעזאזל קרה שם? ומה לעזאזל קורה כאן?

חורבן הגלות

צום תשעה באב הוא יום אבל על חורבן הבית. יום השואה הוא אבל על חורבנן של הגלויות. נקל לנחש שמארגניו המקוריים הלכו עוד יותר רחוק וסימנו אותו כיום שמסמל את חורבן הגלות עצמה. היום הזה, הטעם שהוא מביא, אמור למחוק ולבטל את הגלות כאופציה שמונחת על השולחן בכלל.

אבל כמו שהעם היהודי לא ויתר מעולם על הבית הוא גם לא הולך לוותר בקלות על הגלות ממנו. על הכנפיים של המרחבים הקוסמופוליטיים. על הביזנס הגלובלי הטוב. ועל האפשרות שמשום מה מאוד מאפיינת את תולדות היהודי המהגר, מרעמסס ועד לברוקלין, להיטמע בתרבות לוקאלית, לגלות בה את ניצוץ האינסוף ולקצור ממנה רווחים נאים.

מה ישאר מזה בעוד חמישים שנים, נניח?

כשהדור יחלוף? כשהקונקרטי יהפוך למיתי? אני מניח ששלב הביניים הנוכחי, שבו כולנו מגלים שכמו בשירו הנהדר של שלום גד, לפעמים "הגלות מתחילה בבית", יצמיח רעיונות חדשים על גלות וגאולה. מהו הבית? ולמה אם זה הבית, הכל כאן כל כך זר ומוזר? אני מכיר מישהי שחצי תשעה באב צמה ומתאבלת ובחצי השני עושה מסיבה משגעת. אפשר להבין. זה קצת חוצפה לעמוד ברחוב ולהתייפח לכוס מיץ, לקבל את המשקה הצונן, ללגום, ואז להתייפח על כמה היה עצוב לפני שקיבלת את המיץ.

מצד שני, ברור שהיהודי שצם ובוכה על חורבן הבית, לא על הטריטוריה או האבנים והעצים הוא בוכה, אלא על הנשמה היתרה, על הערך המוסף שהתגלה והתגלם בתוך הבית. על הגילוי הברור של האלוקות. על הנבואה. על השטקר שהיה בחשמל ונותק.

וגם היהודי שבוכה על חורבן הגלויות יש לו על מה לסמוך. על פרויד. ועל אינשטיין. על הבעל שם טוב והרמב"ם. על רבנו נחמן ועל הוד בוביותו דילן. ליהודי הקוסמופוליטי שנותק מהטריטוריה ומהחשמל היו ביצועים טובים מאוד בתוך חיים רעים מאוד. אז אם יש באמת יתרון ערכי לחיים כאן בטריטוריה ובבית הזה, היא באתגר לייצר הפעם ביצועים רוחניים טובים בתוך מציאות של חיים טובים מאוד.

זה תמיד היה האתגר. להיות טוב כשטוב לך וחם. כל מה שקורה ויקרה מונח על השאלה הזאת שאוגדת את יום השואה, את יום הזיכרון ואת יום העצמאות. אם הכאב שלך הוא דרך בדוקה להבין ולהזדהות עם הכאב והמצוקה של הזולת, מה עושים עם הכאב כשהוא מפסיק לכאוב? מה נרשם? מה נלמד?

 

חשמל

פרשת שמיני כולה היא על התקע שנכנס לחשמל. על מה שמאפשר את החשמל. וגם על התכונה שהופכת לפתע את החשמל למשהו שעובד נגדך. כולם, פרטים כקבוצות, שואפים להיות on  ולא off. להדלק. לגעת במהות. לחוות אותה. להיות שם באמת. בשביל זה יש מוסיקה ובשביל זה מבשלים שעות ובשביל זה מתאהבים ונלחמים וחולמים ומאמינים. שהחוויה והמשמעות יהפכו לאחד. שנרגיש את זה בגוף ממש.

בפרשת שמיני, החיבור הזה של חוויה ומשמעות יומרני ומקסימלי. אחרי שבעה ימי הכנה רצופים (שבעת ימי המילואים) מגיע היום הגדול. היום השמיני. אלף בניסן על פי המסורת. היום שבו נחנך משכן העדות, הוא אהל מועד שבמדבר. כל הקרבנות המיוחדים ליום קרבים כהלכתם. ועכשיו עומדים משה רבנו, אהרון הכהן הגדול ועם ישראל כולו ומחכים שהאש תרד מהשמיים ותאכל את הקרבנות.

וכלום לא קורה.

כלומר לא מפורש בכתובים שכלום לא קורה, אבל ברור שאחרי שאהרון יורד מן המזבח ומברך את העם, משהו צריך לקרות. תשובה מן השמיים. שמתעכבת. אז אהרון ומשה נכנסים לאהל מועד, לא ברור למה ולא כתוב בשום מקום שהם נצטוו על זה. אבל רק אחרי שהם נכנסים ועושים מה שעושים ויוצאים ומברכים את העם, האש יורדת מן השמיים. התקע בשקע. אנחנו on.

 קפיצת האמונה

רש"י מביא שני מדרשים נהדרים בעניין למה שני האחים המנהיגים נכנסו לאהל מועד ומה הם עשו שם. האחד, שהם ראו לחרדתם, שלמרות שהכל הוקרב כהלכה, השמיים נשארו אדישים, ונכנסו לבקש רחמים. ללמד שהמתימטיקה המושלמת של עבודת השם לא מזיזה שום דבר עד שאתה מביא את עצמך באמת כמו שאתה באמת ומבקש פרסונלית רחמים מהקדוש ברוך הוא. זה שיעור נפלא דווקא לשומרי המצוות ההדוקים שבינינו, לא לתת לזה את התחושה שעשיתי את שלי והכל בסדר. כלום לא בסדר עד שאתה מעלה את החוסר שלך ממש לפני הבורא. בתפילה. בבקשה פשוטה. בהתבודדות.

המדרש השני עוד יותר שאפתני אפילו. והוא בעצם מלמד מהי קפיצת האמונה, מהו התפקיד של אמונה ואיך עובדים עם זה פרקטית.

הסיפור כאן הוא שמשה ואהרון נכנסו בשביל שמשה ילמד את אהרון את עבודת הקטורת. זו עבודה שנעשתה בתוך אוהל מועד. ואי אפשר היה עדיין לעשות אותה ממש ולהעלות את עשן הקטורת לפני שתרד האש מהשמיים, כי כאמור, אין עשן בלי אש, אבל משה ואהרון נכנסים למשכן ללמוד הלכות קטורת כאילו אש מהשמיים זה משהו שהשליח מהפיצה מביא עם הרטבים. מה שפוצע את המחסומים ומאפשר את האש שנתעכבה עד עכשיו מלרדת.

מאוד מקביל לסיפור נחשון וקריעת ים סוף.

הפרקטיקה של אמונה אם כך, היא ליצור בתוכי מציאות שאני לא מרגיש עדיין בחמשת החושים ואפילו לא נתפסת בדעתי ולהתנהג כאילו היא כבר כאן וקיימת. כמו בפיסיקה של הקוונטים, הנחת העבודה שלי קובעת באופן מכריע את התוצאה שתתקבל. אני לא יכול באמת לתפוס מציאות חדשה עד שלא יצרתי והפנמתי בעצמי, בדמיון שלי, בתודעה הפנימית שלי, את החדש העתיד לבוא.

אש זרה

אבל האם כל שטות שמישהו מאמין בה דינה להתקיים? ואיפה עובר הגבול בין הגאון למשוגע? הרי גם סטיב ג'ובס וגם בן אדם על סם חזק במיוחד עושים קפיצת אמונה וכל אחד מהם מגיע לתוצאה אחרת. איך אני יודע שהיוזמה שאני לוקח תוריד אש מהשמיים כמו משה ואהרון ולא תשרוף אותי כמו ששרפה את נדב ואביהוא, שמיד אחרי שהאש ירדה נכנסו על דעת עצמם מתוך התפעמות גמורה להקריב קטורת ונשרפו?

אולי התיאור "אש זרה", שמודבק בכתובים לקרבן נדב ואביהוא, יכול לעזור. מהי אש זרה? הפשט מפרש: אש שהשניים לא נצטוו עליה. אבל אפשר לפרש גם: אש פרטית. אש מטעם עצמה. אש שבאה לספק את המחולל אותה בלבד. עוזר לפירוש הזה מה שנכתב שנדב ואביהוא לקחו "איש מחתתו".

אז הנה סימן בדוק שגם אני יכול להשתמש בו. שבכל פעם שאני ממש דלוק על משהו ושבוערת בי אש, ההגנה שלי היא לבדוק אם יש עוד נשמה אחת לפחות שהולכת להרוויח וליהנות מהדבר שבוער בי. מי עוד בעסק? מי הולך להתחמם מהאש הזאת שאני מדליק? כי אם אין מישהו כזה, אם אני לבד בסיפור, האש הזאת כנראה טיפה בעייתית.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. נהנתי תודה.
    ממליץ לך לקרוא ליקוטי שיחות (אני חושב חלק י"ד) של הרבי , על הרש"י אש זרה. לימוד מופלא עמוק ומפתיע

    יעקב
  2. תודה!

    יוסי בבליקי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *