מה שהיה יכול להיות

יום הזיכרון לחללי צה"ל מלא בפוטנציאל חיים, אהבה, כישרון וחסד שלא נתממש. למרות ששכלית ניתן לטעון שהעלם שנפל בקרב, מימש את פוטנציאל החסד שניתן לו כשהקריב את חייו בהגנה על עמו ומשפחתו, הדעת מסרבת לקבל את זה. משהו מבפנים לוחש שזה לא חייב היה להיות כך
מה שהיה יכול להיות

קהלת

הבל הבלים הכל הבל, אמר קהלת, שכבר היה מלך בא בימים, שבע מעללים ומלא חכמה. אולי בגילו ובמעמדו של קהלת הכל הבל וטוב המוות מיום הוולדו, אבל אנחנו לא רוצים למות, ולא אוהבים את המוות. כשאדם זקן נפטר מן העולם אנחנו בוכים על החור שנשאר אצלנו. כשמישהו צעיר הולך אנחנו מתאבלים על הפוטנציאל. על מה שיכל להיות, לחוות, לעשות.

היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, מלא בפוטנציאל חיים, אהבה, כישרון וחסד שלא נתממש. אי אפשר לאדם לסבול את זה. את פוטנציאל החיים השפוך. ולמרות ששכלית אפשר לבוא ולומר שהעלם הצעיר שנפל בקרב או באימונים מימש את פוטנציאל החסד שניתן לו כשהקריב את חייו בהגנה על עמו משפחתו וקרוביו, או פשוט לקבל שמה שקרה זה מה שהיה צריך לקרות, הדעת מסרבת לקבל את זה באמת. כי משהו מבפנים לוחש שזה לא חייב היה להיות, ושמלחמה והרג זה משהו שהאנושות כבר מזמן היתה צריכה להקיא מקרבה.

ואם כבר מדברים על פוטנציאל והחמצה

תסלחו לי שאני מזכיר את זה היום, אבל רוב האנשים שאני מכיר מסתובבים בעולם בתחושת החמצה קשה. החמצה מקצועית, רגשית, בריאותית. גם אני. מטריפה אותי התחושה שאני לא מגשים את הפוטנציאל שבי. פשוט מטריפה. אין מילה אחרת.

וכמובן השאלה: מה מכל הדברים שהייתי רוצה לממש ולא מצליח באמת מתאימים לי ומה סתם תאוותנות שחברת השפע המודרנית יודעת לזרוע בלבבות. מהי החמצה משמעותית ומה סתם הבל ודמיונות. אין אדם נפטר מו העולם וחצי תאוותו בידו. תאווה זה גם הרצון ליצור, לאהוב, להשפיע? כנראה שכן.

אבל יש משהו מרגיע באמירה הסרקסטית הזו של חז"ל. אתה לא הולך להיות הראשון. זאת רקמה אנושית אחת שמרגישה מוחמצת.

הבריאה השניה

פרשות תזריע ומצורע עומדות בליבו של אזור דיני הטומאה והטהרה של ספר ויקרא. מהי טומאה? חסימה. DNA שאין לו פעולה. DNA מנותק. המילה טומאה מהדהדת ל"טמי" הארמית: עצם של מת. ואכן המת הוא אבי אבות הטומאה, הוא מהווה את הפער הכי גדול של פוטנציאל חיים שמנותק מהחיים.

אז היינו צריכים להגיד: דיני טומאה וחיות, ולא דיני טומאה וטהרה. אלא שאנחנו מדברים כאן על פוטנציאל חיים הרבה יותר משמעותי שהטומאה חוסמת וטהרה פותחת, על הפוטנציאל לפתוח חלון חדש במאטריקס האנטומי של לידה, חיים ומיתה. חלון לעולם שמעבר. חלון לחי החיים.

רש"י מקדים ופותח את פרשת תזריע עם הרעיון הזה ממש, ומביא אמירה של רבי שמלאי שאומר ש"כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". כלומר שתורת הטומאה והטהרה היא בריאה שנייה. פרק שני בהתפתחות האורגניזמים. קודם נבראו הגופים והונחו באקווריום הקוסמי העצום, ועכשיו מתפרשת התורה שלהם, כלומר ההוראה וההכוונה איך שולחים את השנורקל מחוץ לאקווריום. מה הם צריכים בשביל להתחבר עם חי החיים.

אז עכשיו מבינים מה זה טהרה. אם אמרנו שטומאה היא מלשון מוות. ה-DNA הריק. המנותק. טהרה היא הכנה לתוכן חי. לעולם שכולו חיים. לעולם מדויק. בעולם כזה פוטנציאל אנושי או פוטנציאל בכלל לא נשפך לארץ כמים.

אולי בגלל זה ה"טמאה" הראשונה היא דווקא היולדת, שדווקא בתהליך הקוסמי הטהור ביותר של הלידה מאבדת תאי גזע ודם טבורי (אגב היום יש בנק מיוחד שמקפיא ושומר את התאים מצילי החיים הללו). לומר שככל שפוטנציאל החיים גבוה יותר, כך אנחנו מדקדקים על כל תג ותו שלו, או יותר נכון – על כל תא ותא, על קמצוץ של פוטנציאל חיים, על כל מה שהיה יכול לקרות ולא קרה.

ההכנה הכי חשובה בשביל לפתוח חלון תודעתי חדש היא לנקות את תחושת ההחמצה. לבאר אותה. לטהר אותה. זה כנראה מה שדיני טומאה וטהרה באים לנקות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *