מורן ורדי ז"ל, שהיה קצין בשייטת, ונהרג בהיתקלות עם מחבלים ליד שכם, הוא מסוג האנשים שנותנים תקווה שאפשר להתנהל אחרת בחברה שלנו. אני נזכר במורן דווקא בגלל הפשטות שהוא בחר לחיות בה את החיים. הוא היה אדם לא דתי, ואני בחור דתי, והיינו חברים מאד טובים. כשכולם בחוץ מספרים לנו עד כמה המגזרים שלנו אמורים לריב אחד עם השני, הוא הוכיח לי את ההפך.
לבנות עוד מדרגה אל ההר
למדנו יחד במכינה לפני הצבא, וגרנו בקרוון בתחתית גבעה. למעלה היה אולם הלימודים. כולם היו עושים סיבוב כדי להגיע לשם, אבל מורן אמר "אפשר לבנות מדרגות", והתחיל לבנות אותן בידיים. חפר באדמה, הביא קרשים. בכל יום כשכולם היו עושים את הסיבוב, מורן היה בונה עוד מדרגה, ובכל יום, עוד אחד מאיתנו היה מצטרף, עד שהוא הדביק את כולנו בסיפור הזה. כי לפעמים צריך אדם אחד להפשיל שרוולים ולעשות מעשה, כדי שדברים יקרו.
מה זאת אומרת? באתי לעזור
הרבה שנים עבדתי עם נוער בפריפריה, בהכנות לצה"ל. לילה אחד היינו בחניכה ביערות מנשה. השעה 12 בלילה, אנחנו מדריכים אותם בשטח, ובעיקר מקפידים שלא ילכו לאיבוד, ופתאום אני מזהה את הצללית של מורן. אני מופתע – "מה אתה עושה פה בכלל? אתה אמור להיות בצבא על הבוקר" והוא ענה, "מה זאת אומרת? באתי לעזור". אז מה אם הוא עובד קשה ביום, ואז מה אם מחר בבוקר הוא אמור לקום מוקדם, והוא בחר לצאת באמצע הלילה כדי להיות שם איתנו. לתת יד.
הבחירה הזו שלו נובעת ממקום פשוט, מקום של לא להסתכל על המגירות ועל התיוגים, אלא פשוט להיות איפה שצריך, בלי לשאול שאלות מסובכות. יש משהו מעניין בפשטות שמורן בחר בה, כי לפעמים הדברים הרבה יותר פשוטים מאשר מה שאנחנו עושים מהם.
שלושה שבועות לפני שמורן נהרג, נולדה הבת הבכורה שלי, יובל. כשהגיעה הבשורה על מותו, נסענו להלוויה, לבית העלמין בבנימינה, עם יובל הקטנה על הידיים. את מורן הספידה חברה שלו, וסיפרה שהם תכננו להתחתן, ולקרוא לבת שלהם יובל. באותו רגע מבחינתי יובל שלי הפכה לזכרון חי ממנו, גם לאיש שהיה, וגם לדרכו, שמעניקה לי בכל פעם רגע של תקווה, שאפשר לחיות פה יחד, לתת יד למי שנופל, לא משנה מי הוא, לבוא באמצע הלילה ולעזור פשוט כי צריך אותו. זו הייתה השפה של מורן, ולדעתי החברה הישראלית צריכה להכיר אותה ולאמץ אותה אל חיקה. להבין שמחלוקות קיימות, ואפשר לריב, ועדיין, לחיות יחד תוך מקום של אכפתיות והערכה.
