פעמים אחדות, כשיוצא לי לשוחח על כתיבת שירה, או ללמד כתיבה (אם אפשר לעשות דבר כזה) מצאתי את עצמי משוחח על הפער שבין המילים הגדולות, ההכללות, שיש להן תמיד כריזמה גדולה, וסיבה ברורה למשוך את הנפש והיד הכותבת לבין תיאור וכתיבה של תמונה קונקרטית. כתיבה שנראית לעתים צרה יותר, צפויה ואישית, ויש בה פחות התרוממות קלה של הנפש. המילים הגדולות- הנפש והעולם והכאב- מיד מעוררות את בלוטות הנפש ודוק מכסה את הכותב, הוא חש שהוא נוגע בדבר עצמו, באותה פקעת שאנחנו תמיד רוצים לגעת בה, לפתור ולהתיר אותה, אבל האמת היא שרק התמונה המפורטת יכולה לשחרר משהו, לגרום לקרבה, את ההוכחה לזה ראינו בימי הזיכרון שעברו עלינו.
הימים הללו מהדסים בכבדות בכל הנוגע למילים גדולות. המילים הגדולות ביותר שוכנות בלב הימים הללו. אבל כל ההחצנה של אותן מילים גדולות, הנאומים המכלילים ורבי ההוד שנישאים בפתח הימים הללו לא יכולים לגעת בצער עצמו. המילים הללו מרחפות, כבדות ומושלמות, הרחק מעל ראשי האנשים שלמטה. הימים הללו חודרים אלינו באמת עם שמיעת הסיפור הבודד, החד-פעמי, בצבעים חיים ורבי גוונים. לא פלא שההתרחשות המשמעותית ביותר מבחינה תודעתית וחברתית ביום השואה הוא פרויקט "זיכרון בסלון", וימי הזיכרון שלנו מלאים בסרטים קצרים על לוחמים. הדרך היחידה לזכור היא לראות, והשפה יודעת להראות רק כשהיא מתלפפת סביב אירועי חיים. הדרך שבה הילד השתעשע, ההתבגרות הסוערת, החברים הקרובים, סיפור ההצלה, הדמויות שהניצול פגש בדרכו. הדבר הזה נכון לשני הצדדים של המשוואה, לניצול ולשומעים, רק כך אפשר לקבל הכרה בסיפור, רק דרך שיתוף שלו. את תחושת ההגנה והתמיכה אי אפשר לקבל מתוך נאומים על עצמתנו וכוחנו, אלא רק מתוך שרטוט של פנים בודדות מתוך המון נרות הזיכרון.
ולא סתם אני מחבר בין כתיבת השירה, וכתיבה בכלל, לאותו פער בין שפה מכלילה לשפה קונקרטית. יצא לי בשבועות האחרונים לפגוש מעשה ספרותי יוצא דופן, מרשים ביותר, שכל כולו עדות לחיים הקטנים, שהם, ורק הם, הסיפור הגדול. הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד פרסם במולדתו סדרה בת שישה כרכים של ממואר, ספר זיכרונות, שהפך, בניגוד לטבע הממואר, שהוא מהורהר ואישי בדרך כלל, ולכן מינורי, לסגה אפית עצומת ממדים שכולה ניסיון להרחיב את מה אנו מכנים "החיים הקטנים" ולרומם אותם לרמת הדרמה האמתית שיש בהם. בעברית יצאו עוד כה שני כרכים: "מוות במשפחה" ו" גבר מאוהב" בהוצאת "מודן" ובתרגום דנה כספי (לא סתם מדובר בשמות מלודרמטיים, יש בכך משהו מוצדק). הוא מתאר שם, למשל, מסיבת יום הולדת של ילדה מהגן של בתו. במשך כמה עשרות עמודים הוא מתאר את הילדים, מערכות היחסים בניהם, ההתקבלות והדחייה, האכזריות והשעשוע. הוא מתאר את ההורים, שגם במעגל שלהם יש איבה ושעמום, דעות קדומות ומבטים סמויים וגלויים, תחרות וביקורת. מסיבת היום הולדת הזו הופכת לשדה קרב, והתיאור שלה הוא לא פחות דרמטי, ואני כותב את זה ברצינות, מתיאור הקרבות והסיבוך המדיני ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי. יש פה המרה, והיא משמעותית ובעלת חשיבות גדולה, של המבט הכולל, הרחב, שהיה אחד המאפיינים של מה שביקש להיות "ספרות גדולה" אל עבר החיים הפרטיים. המאבק של קנאוסגורד, כשם הסדרה כולה, הוא לקבל את העובדה הזו, כי אחד המאבקים הפנימיים שלו הוא לכתוב "ספרות גדולה" כלומר, לנאום, אבל הכתיבה עצמה משמשת לו כלי לעבור תהליך יוצא דופן, הפוך, לרדת מאותה בימה ולהתיישב מול הסרטים שבהם סיפור אחד.
ולא סתם אני מחבר את כתיבת השירה, ימי הזיכרון והספרות. כשאני מדבר בשיחות על שירה, ובעיקר עם תלמידים, על המשוואה הזו – הקטן שמאפיל על הגדול – אני מקבל פעמים רבות התנגדות, לעתים התנגדות עזה. אנחנו כל כך קשורים למילים הגדולות, לסיפור הגדול, להקצנה של השפה. אולי פה, בישראל, יותר מכל מקום אחר, השפה עבדה שעות נוספות לבצר את אותן מילים. ומה אפשר לעשות? את המעשה האחד שאני מכיר בכדי לחזור לעבר הממשי – לשקף אותו. כן, אני מדבר על אותה תרבות כתיבת יומן ישנה ורחוקה. מה עומד בלב כתיבת היומן? הרצון לספר סיפור אחד, ולמלא אותו בפרטים ולצבור אותו, יום אחר יום, עד לכריזמה הגדולה של סיפור שלם. יש גם תקווה בעיני, למשל הרשתות החברתיות.
גאונות, יותר מכל דבר אחר, היא היכולת לזהות משהו עוד לפני שכולם רואים אותו. זה מה שקרה למארק צוקרברג, שבהרבה מובנים הביא לעולם את סדרת הספרים של קנאוסגורד. הוא זיהה את תחילת הקריסה של היכולת לספר סיפור, סיפור אישי. הוא זיהה כיצד הסיפור הכולל מכסה על האפשרות הזו, והוא הבין שהאינטרנט הוא כוח דמוקרטי, שעשוי ממשתמש בודד, בתנועה מהירה וחסרת פיקוח. האינטרנט, למרות צרור המגרעות שלו, הוא חזרה לפעולה אקטיבית. אתה חייב ללחוץ, אתה חייב לבחור, אתה חייב, בהרבה מובנים, לבנות סיפור.
אבל עכשיו צריך לעשות עוד צעד אחד, כי הרשת החברתית, כלומר העת הזו, הולכת ומפתחת מילים גדולות משל עצמה, שיש בהם סכנה לא פחותה למילים הגדולות של הדורות הקודמים. כן, המילים הללו – אהבתי, מקסים, מרגש – הן מילים אישיות יותר, אבל כשהן מצטברות הן הופכות חלולות, כמו המילים הגדולות של הדורות הקודמים. נאום יכול להיות עשוי גם מחום וקרבה. הדרך היחידה היא שוב לספר סיפור בפרטים הקטנים שלו, ולא למהר ולקבל תגובה, אלא לצבור את הפרטים הללו, בלי לפרק אותם שוב ושוב כדי לקבל תגובה חטופה, עד שהם הופכים לסיפור אפי, סיפור גדול, כי החיים הפשוטים, החד פעמיים, הם אכן סיפורים גדולים. לכל אחד יש מאבק, ואת ששת הכרכים הצפופים של המאבק הזה.
