אנו מכריזים בזאת

אחרי-מות קדושים התשע"ז: כל שנה, בסביבות ה' באייר, אנו קוראים את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים". מתוך 613 מצוות שבתורה, הן מכילות יחד 79 מתוכן, 79 קווים מנחים שמטרתם יצירת חברת מופת בארץ ישראל. סיון רהב מאיר מציגה את המצע המוסרי שפרשיות השבוע מציעות למדינה היהודית שבדרך

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

ברוכים הבאים לשיעור הכנה ליום העצמאות, לא זה, הבא, לשנת ה-70 לישראל. כי פרשות השבוע הנוכחיות נותנות לנו מצע למדינה יהודית. ממש כך.

אוניברסיטת קולומביה ערכה לאחרונה מחקר, שאפילו האו"ם אימץ, שבדק את מדד האושר במדינות השונות. הדו"ח המסכם של המחקר חובר על פי פרמטרים אובייקטיביים (תל"ג ותוחלת החיים) וסובייקטיביים (הבוחנים תחושות של לכידות חברתית, חופש אישי, הנטייה לתרום, הערכה למוסדות הממלכתיים)

ואלו התוצאות, המדינות המובילות ברמת האושר של תושביה הן: נורבגיה, דנמרק, איסלנד, שווייץ, פינלנד, הולנד, קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה ושוודיה – ואז אנחנו. במילים אחרות, אחרי מדינות שקטות, חלקן ניטרליות, שלא לומר משעממות, ניצבת מדינה צפופה ורועשת במיוחד במזרח התיכון. וילה בג'ונגל, מדינה יהודית מוקפת מדינות אויב, מדינה שנלחמת על קיומה במלחמות ובטרור מאז רגע היווסדה. איך היא מככבת כמס' 11 בטבלה? מעל ארה"ב (14), אירלנד (15), גרמניה (16) בלגיה (17) לוקסמבורג (18) ובריטניה?

ראיינו הרבה חוקרים ופסיכולוגים ישראלים כדי להבין את הממצא המוזר הזה, ביניהם פרופ' יורם יובל, ד"ר טל בן שחר ועוד, וכולם חזרו על אותה מילה: משמעות. תחושת משמעות הנובעת מעצם החיים כאן.

מהי אותה משמעות שהמדינה מספקת לנו? ואיך היא הולכת להיראות בעתיד, אחרי שביצרנו את בטחונה ואת מעמדנו כאן? שמעתי ברדיו רעיון מהרב דב ביגון, ראש "מכון מאיר" שבירושלים, שבשנים הראשונות לקיומה של מדינה, היא כמו עם תינוק. בתחילה, מתעסקים עם הגדילה שלו, באכילה, החלפת חיתולים, ברכישת מיומניות ראשוניות, כלומר, מטפלים בצרכים הפיזיים, אבל ככל שהילד גדל, צריך לתת מענה לצרכים הרוחניים, להתחיל להקנות ערכים, לדאוג גם להתפתחות של הנפש.

אז מהי אותה משמעות? המשמעות ניתנת לנו בכל שנה בפרשת קדושים, שכמעט תמיד נופלת סביב ה' באייר. מדובר בפרשה שנאמרה בהקהל, לציבור, לחברה. פרשה שהרש"ר הירש אומר עליה שהיא פונה "לכלל הלאומי", ועצם נותנת לנו קווים מנחים להתנהגות המצופה מאיתנו כאשר נבוא אל הארץ.

בשיעור הנוכחי נאיר חמישה עקרונות יסודיים, שהפרשה מציעה לנו כעצה טובה, כהנחיה, כמצע משותף עם כניסתנו לארץ. בין כפרטים ובין כלאום:

  1. אם – אז. ייתנו – יקבלו

העיקרון הראשון, והמאד לא פוליטיקלי קורקט, גורס כי שלמות הארץ תלויה בשלמות האדם. תפיסה שמייד מביאה אותנו לחשוב על כותרות בסגנון "X קרה כי Y". עשרות שנים, בהיותי כתבת לענייני דתות, סיקרתי רבנים שהסבירו שהאסון הזה קרה כי לא שמו מזוזות, האסון ההוא קרה בגלל הפריצות ההיא, אם לא יעשו ככה אז יקרה ככה. התקשורת מתה על הכותרות האלה כי זה עוזר לה במסגור "פריימינג" פרימיטיבי כזה, עבודת אלילים. אני חושבת שברזולוציות נמוכות יש לעתים בעיה להגיד למה קרה מה, ובטח לא בדרך שפוגעת באחרים ולא מעבירה את המסר ולא משפרת, זה יוצר שיח עגום שהתוצאות שלו הם כותרות שבמקום לחזק את העם, הן מעליבות אותו, ואין אדם יודע חשבונות שמיים – אז הפסקתי, אבל מרוב רצון להיראות טוב אנחנו מתכחשים ליסוד שהתורה עצמו אומרת – יש קשר סיבה ותוצאה בין מעשים לבין תוצאות, התורה אפילו מאריכה ומאריכה וחוזרת לזה בעוד מקומות וקובעת: יש קשר בין התנהגות בין האדם לבין אחיזתו בארץ, לא רק אנחנו, גם גויים, הם התנהגו לא טוב ולכן עפו מפה, והשאלה איך אנחנו נתנהג קשורה באופן מהותי לעתיד שלנו כאן. עקרון זה חוזר ונשנה והנה דוגמה שיקראו בשבת הקרובה בבוקר בתורה (נכון, יותר נעים לקרוא את "ואהבת לרעך כמוך" – עוד נגיע לשם, אבל כרגע):

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם

הפסוקים אומרים, חד וחלק, כי קשר ישיר ובלתי אמצעי בין האדם הישראלי ובין ארצו, זיקה חזקה בין ההנהגות האנושית לבין התגובה והתנובה של הארץ, גם ההפטרות מדברות על חטאים והשלכותיהם.

הפרשה משתמשת בדימוי לא נעים – להקיא. קיא הוא דבר לא נשלט, אין פה רוצה או לא רוצה, זה פשוט קורה.

הרש"ר הירש מרחיב את העיקרון הזה לקשר בין כלל האנושות לבין כדור הארץ, בימינו, עם כל המודעות לאיכות סביבה, התפיסה הזו הופכת למובנת מאליה, אבל הוא מתמקד בעיקר בישראל כססמוגרף למצב האנושות. מאז אברהם אבינו הארץ לא סובלת את השחתת יושביה (סדום), ופריחתה תלויה בפריחה המוסרית והמתוקנת של יושביה.

כלומר, יש לנו את הזכות לחיות פה, אבל גם חובה גדולה מאד.

  1. קדושים תהיו

עוד נושא לא פופולרי, קדושה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אנחנו יודעים על "יום קדוש" (שבת), מקום קדוש (בית המקדש), קשר קדוש (חופה וקידושין) אבל קדושים תהיו – מתייחס לחיים בכל ההיבטים שלהם.

בחברה ליברלית מודרנית, לצד הברכה הגדולה שיש בחיים במסגרתה ולחופש שהיא מאפשרת, צריך גם להיזהר. זה שאנחנו יכולים כמעט הכל, כל עוד אנחנו לא פוגעים בזולת, לא אומר שכדאי לנו לממש את כל האופציות. זה שלאף אחד אסור להתערב בחיים בפרטיים שלנו, לא אומר שאנחנו לא צריכים להתערב בחיים הפרטיים של עצמנו. החוק אולי לא יגביל אותנו, אבל אנחנו אמורים להגביל את עצמנו. הפרשה מכניסה מושגים חדשים לגמרי למערכת החשיבה המודרנית שלנו כמו טומאה וקדושה, היא מדברת על מעשים שמביאים על האדם רוח קדושה, או לחילופין רוח טומאה, מסבירה שעבירות, או מצוות, משפיעות על האדם וגם על הציבור, שכל מעשה מותיר רישומו במציאות, היא משתמשת במילים שלא מנומס לומר – תועבה, עריות, זימה, ומנגד שוב ושוב אותה מילה חמקמקה – קדושה, מילה שרומזת שיש במציאות רובד נוסף לרובד הגלוי.

הרב נבנצל מסביר את המהות שלה:

"בהתבוננות פנימית מתברר שכל מצוות התורה הן בעצם מאבק בין העולם הגשמי, החיצוני, הנראה, לבין העולם הרוחני, הפנימי, הנסתר. מטרת התורה לחנכנו לכך שנביט אל המשמעות הרוחנית שבכל דבר, ונעדיף אותה על הגשמיות החיצונית. אין מיקרוסקופ שבו נוכל להבחין בהבדל שבין בשר כשר לבשר טרף, ובכל זאת קיים ביניהם הבדל תהומי. האדם חייב להאמין שמעבר לגשמיות שבכל דבר, קיים גם מרכיב רוחני – ולו הבכורה".

רגע נחזור לקדושה ולנושא מרכזי בפרשה – קדושת הבית היהודי. בשבוע הזה בית יהודי חדש וקדוש ומקסים הוקם: הזדמנו במקרה בשבת האחרונה לקידוש לכבוד חתונתו של רווק בן 82. מדובר שידוך ראשון שלו, חתונה ראשונה, רווק בן 82 שמתחתן.

אני רוצה לספר את סיפורו. לפני כמה חודשים קיבלתי מהוצאת ידיעות ספרים את הספר "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות – לקחים לעם היהודי". ההקדמה של הספר היא מאת שמעון פרס, והמחבר שלו הינו פרופ' שלום סלומון ואלד, שנולד באיטליה וגדל בשוויץ. הוא זוכר את מוסוליני ואת גרמניה הנאצית, הוא איבד משפחתו בשואה, וחוקר את תולדות העם היהודי, מתוך שאלה מאד מעניינת: ציביליזציות עולות ונופלות כל הזמן, איך זה לא יקרה לנו?

מגיל צעיר השאלה הזו מטרידה אותו. כילד, בשנת 1946, כששמע בחדשות על פעולותיו של בגין במסגרת המאבק בבריטים, רצה לעלות לארץ, וכששיתף שכן שוויצרי בשאיפתו לגור בפלסטינה, הוא ענה לו שזו "מדינה מסריחה", וש"אין להם שום סיכוי, הם ייכשלו שם". הנבואה הזו של אותו שכן שוויצרי, היא נבואה בת אלפי שנים, השכן השוויצרי בסך הכל ממשיך מורשת מפוארת של נבואות זעם כנגד ישראל, האזכור המוקדם ביותר של המונח ישראל מחוץ לתורה מצוי על מצבת הניצחון של פרעה, מדובר בשלט משנת 1200 לפני הספירה, הבן של רעמסס השני, חוגג ניצחונות וכותב עמוד ניצחון: "ישראל הושם, אין זרע לו". השכן השוויצרי המשיך מסורת עתיקת יומין שמכריזות על תום ישראל ותום היהדות, פאסה, לא רלבנטי, לא ישרדו. אז איך בכל זאת הם שרדו, ואיך ישרדו הלאה? הכותב בודק עשרות היסטוריונים במסגרת עבודתו במכון למדיניות העם היהודי, מגיע ל-4 מסקנות עיקריות:

הראשונה – חוסן הזהות היהודית והמחויבות להיסטוריה ולמורשת. אז אתם בדיוק בעיצומה של ביצוע המשימה הראשונה…

הכותב עלה לארץ לאחרונה, ממש לפני כמה שנים, כרווק בן שבעים פלוס פלוס. בשבת האחרונה, הוא אמר לי בקידוש שערכו לכבודו: "לדעתי העליה לארץ ישראל עשתה אותי אדם נורמלי, זה נורמלי ליהודי לגור בישראל". וכעולה חדש צעיר מצא בבית הכנסת ברחביה את בת זוגו והתחתן במזל טוב. אכן משמח. רווק מרחביה, זקן רווקי הביצה התחתן.

  1. קדושה = עשייה (בעצם, קדושה שווה המון עשייה)

מה זו קדושה – קארמה? ספירות רוחניות? התנתקות מהעולם?

לא. קדושה שווה עשייה. המון עשיה. עשיה ללא הרף.

יש במקורות ענף שלם של מניית המצוות. הרב משה חאגיז הוא אחד מהפרשנים שעסק בכך. הוא חי בירושלים סביב שנת 1600-1700, והיה מראשי הלוחמים בשבתאות. יש גם רחוב על שמו. בין כל כתיבתו נמצא הספר – "אלה המצוות" – על סדר תרי"ג מצוות. שם מצוין כי בפרשת אחרי מות יש 28 מצוות ובפרשת קדושים 51 סה"כ 79 מתוך 613. יותר מעשירית. את הכל נמקר בשבת אחת. קדושה שווה עשייה.

למה צריך כל כך הרבה מצוות, אחת התשובות המפורסמות:

"רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (מסכת מכות)

ריבוי המצוות הוא זכות. הקב"ה רוצה שכל יהודי, גם מי שנחשב שלא מקיים מצוות, בעצם מקיים. יש אגדה על אפיקורס שבא לרב העיירה והתגאה שעבר על כל האיסורים שבתורה, ענה לו בחיוך: לא נכון, עוד לא איבדת את עצמך לדעת. אתה רואה, יש משהו שאתה עדיין מקפיד עליו. אין מציאות להתנתק מהקדושה ברגע שהיא מפוזרת בכל כך הרבה תחומים.

והרצף המדהים הזה בפרשה, של המצוות, גם של בן אדם למקום, וגם של בן אדם לחברו, נותן תמונה של מהי קדושה. זה, למעשה, המצע שהפרשה מציעה:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ .וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר. 

לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ, אֲנִי ה'. לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'. לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

וואו. קדושים תהיו – לא קארמה מנותקת, אלא בתוך השוק, בתוך הבנק, בתוך המשפחה, בתוך האוטובוס, ובתוך החיים בכלל, ובעיקר בתוך היחסים האנושיים.

אנחנו רגילים לביטוי "קרב חייו", "החלטת חייו", "מאבק חייו". הוליווד אוהבת את הביטוי הזה. מאד דרמטי והרואי. אבל החיים הם ריבוי מאבקים קטנים, המון החלטות קטנות ונצחונות קטנים – אלה החיים, לא קרב אחד גדול, יש פה מניפה של עשייה, יש פה בשורה טוטאלית שקשורה לכל היבטי החיים, ועם המאבקים הללו המצוות מתכתבות.

מתוך העקרונות הללו נבחר שניים שהפרשנים שמים עליהם דגש:

  1. חברה שקשובה לתוכחה

"אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".

(הרש"ב – הרב שלום דובער שניאורסון)

לא פשוט להיות אנשים שמקשיבים לתוכחה. איך אפשר לאהוב ביקורת? להסכים עם אנשים שאומרים לך שאתה טועה? בתוכניות אקטואליה מאד אוהבים פאנלים. שימעון ריקלין מצד אחד, יריב אופנהייימר מהצד השני, והם צועקים אחד על השני. הם קוראים לזה דיון. האם אי פעם אירע, באחד מהדיונים הללו, שמישהו אמר פעם לשני "וואלה, יש משהו בדבריך"?

יש בתוכנו תירוצים ומנגנונים מאד מתוחכמים שמתורגלים בלהדוף ביקורת. כבר לפני 2000 שנה אמר אחד מחכמי חז"ל: "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח", ענה לו חברו: "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע לקבל תוכחה".

הרמח"ל במסילת ישרים כותב:

"רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת, יהיו באיזו מדרגה שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם. על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, יותר ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו. כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו. ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע. כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו – ונשמר".

ניתן לראות את זה במערכת הפוליטית. שרים ובכירים נוספים עוטפים עצמם בעוזרים פרלמנטרים שמהווים סביבה מרופדת ונחמדה, שעושה להם כל היום לייקים, ולא אומרת להם את האמת. וכך במקום להעסיק אנשי צוות שיפקחו את עיניהם הם מנהלים צי של יסמנים שסוגד להם ומחניף להם, הם בטוחים שהם גדולים, וכולם אוהבים אותם, ובפועל מנותקים לחלוטין מרחשי הלב של הציבור.

בעודי מתעסקת עם הטקסט הזה של הרמח"ל, קבלתי בקשה להרצות בכנס שנקרא "בכל לבבך" שעוסק בעבודת השם, כנס שלקחתי בו חלק בשנתיים האחרונות, והמארגן שאל אם אפשר להעביר אלי את המשובים מהשנה שעברה. בין הדברים שהיו כתובים שם: הרצאה מפוזרת, לא ממוקדת, דילוג בין נושאים, תוכן פחות ברור, פחות מעורר, פחות רלוונטי וכו'.

המחשבה הראשונה: מי הוא בכלל, מה זה הכנס הזה, מה הן מבינות? להדוף, להדוף, להדוף, אלמלא היה פתוח מולי הטקסט של הרמח"ל על ביקורת – אין לי ספק שהייתי מנסה לא לשמוע תוכחה, ואתם יודעים מה – גם כשהיה הטקסט פתוח מולי, קודם כל דחיתי, האם יש אפשרות לקבל תוכחה בלב פתוח? למה זה כל כך קשה לנו? (אגב, הייתה באמת הרצאה לא מספיק טובה בשנה שעברה, אבל אשתדל להשתפר, כנס על עבודת ה' – והנה, כבר קיבלתי ממנו שיעור בזכות המשובים).

  1. ואהבת לרעך כמוך

בפרשת השבוע מופיע הביטוי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך", ביטוי שהפך לכך כך שחוק, שאולי זה קצת גורם לנו לפספס מה הוא בעצם אומר. בכנות, איך אפשר לאהוב מישהו אחר כמו שאתה אוהב את עצמך? אז זהו, שזה לא בדיוק מה שהתורה דורשת מאיתנו. השנה גיליתי סקופ קטן בנוגע לביטוי המפורסם:

הרבה פרשנים כותבים שאם היה כתוב "ואהבת את רעך כמוך" – הכוונה הייתה לאהבה רגשית, בלב, כלפי האישיות של האחר, וזה באמת נשמע בלתי אפשרי לאהוב כל אחד אחר כפי שאנו אוהבים את עצמנו. אבל בתורה נכתב "ואהבת לרעך כמוך". הכוונה היא לא לרגשות אלא לנתינת יחס מעשי, ממשי, בפועל, "כמוך" – כפי שהיית מצפה שהוא יעשה לך. אתה לא אמור לאהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, אתה אמור לתת לו את היחס שהיית מצפה שהוא ייתן לך. אם הוא בצרה או זקוק לעזרה – תחשוב מה היחס שאתה היית רוצה לקבל במצב כזה, ותן לו יחס כזה. רבי יוסף בכור שור כתב על כך כבר לפני כ-800 שנה בצרפת: "ואהבת לו – משמע לעשות לו כמוך, כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך". הגרסה הנגטיבית של "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך". זו עדיין משימה מאתגרת, אבל היא כבר נשמעת יותר אנושית, יותר קרובה אלינו. בהצלחה.

את הרעיון הזה פרסמתי הבוקר – וואו, כמה גינויים. כמעט פרסמתי התנצלות. "זה מינימאליסטי מדי", "זה לא רציני", במילים אחרות – "זה לא מספיק לנו".

חמותי כתבה אלי מאומן:

"לפני השיבה לציון קראתי את החלק היומי, מעניין, זו צורת הסתכלות מעניינת, אבל אני מסתכלת הפוך לגמרי, דווקא על החלק הרגשי של הצווי, האם, למרות כל הביקורת וכל חוסר שביעות רצון מעצמך, האם אתה עדיין מחובר פנימה? עדיין אוהב את עצמך? עדיין מוצא נקודות אור וטוב בך? לא מיואש ועצוב ושיפוטי? כל זמן שאתה לא מוצא את האהבה הפנימית האמתית בתוכך אין סיכוי לאהבת רעך. המסקנה היא כמובן שככל שאדם יתמקד באור של עצמו כך יראה את המראה החיובי בחברו ולא שיהיה הפוסל במומו פוסל"

כלומר הדגש הוא בכלל אהבת עצמך, תאהב את עצמך ויהיה שפע של אהבה שפורץ החוצה, הדגש צריך להיות על זה (לצערנו לא כולם אוהבים את עצמם).

אבל זו חמותי והיא עוד הייתה נחמדה, אבל אז החל מצעד מחאה של חב"דניקים בזה אחר זה – בושה, את עוד מצטטת מהרבי, מספר התניא, בשיעור, מה זה הדרישה המינימליסטית הזו, רק לא לעשות לשני מה שמפריע לך, והגדיל לעשות אחד המוחים היקרים, הרב מנדי קרומבי, שליח חב"ד בגבעתיים – וכתב: "קראתי את מה שכתבת היום על מצוות אהבת ישראל. אדמו״ר הזקן בתניא לא מקבל את ההסבר הזה ומסביר איך כן אפשר להגיע לאהבה רגשית כלפי כל יהודי. יש לי שיעור כתוב בנושא אם את מעוניינת". הוא שלח לי מבנה שלם של שיעור ארוך ומרתק על "ואהבת לרעך כמוך" שהוא מכין לאור פרשת השבוע, שיימסר בשבת הקרובה, שמוכיח – זה אפשרי. שם הוא מסביר באריכות אבל מה מפריע לנו לאהוב את הרע כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו – האינטרס. יש חומה, אני זה אני, הזולת זה הזולת, אני צריך תועלת, אינטרס, כסף, כבוד. הוא מביא ציטוט מפרק ל"ב בתניא, הלב של הספר ושל התורה – וכך מוסברת שם מצוות "ואהבת לרעך כמוך":

"הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך' לכל נפש  מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה".

אז נכון, אולי אנחנו נפרדים בגופים, אבל מאוחדים לנשמה אחת, וככל שהנשמה תנצח את הגוף יותר נרגיש חלק מרקמה אנושית אחת, כמו שיד ימין לא מרביצה ליד שמאל, כולנו חלק מאותה מהות כוללת.

כלומר, הפירוש מהבוקר היה רק ההתחלה, יש פה רובד יותר גבוה, והרבה יותר מאתגר.

אנחנו נסיים בסיפור שדורש מאיתנו לשים לב לרובד הזו, לערבות ההדדית הזו, ל"ואהבת לרעך כמוך" מתוך דאגה לזולת ולמצבו הרוחני. בחידון התנ"ך השנה  כל כך התלהבו מהזוכה, שלא שמו לב לנאום מדהים שנשא יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת.

"נושא החידון הוא ירושלים. לכל אחד ירושלים שלו, ואני רוצה לספר לכם על המפגש הראשון שלי עם ירושלים. זה קרה לפני כמעט שלושים שנה. אני שוחררתי מהכלא הרוסי בדיוק לפני שלושים שנה, בה' באייר. לאחר חודש וחצי קיבלתי אישור מהשלטונות לעלות לארץ ואכן עליתי. עוד לפני שעליתי ביקשתי שייקחו אותי ואת אשתי ואת הבת שלנו ישר לכותל. לאחר קבלת פנים חמה בשדה התעופה עם די הרבה אנשים שהגיעו לפגוש אותנו, נתנו לנו רכב גדול, טרנזיט כזה של משרד הקליטה. עלינו לאוטו הזה ואמרנו לנהג: 'אתה מכיר את הדרך?' והוא אמר: 'כן'. אז נסענו. בדרך התחלנו לדבר עם הנהג. מתברר כי הוא בעצמו היה עולה חדש מברית המועצות לשעבר. שבע שנים בארץ. מטבע הדברים דיברנו רוסית כל הדרך. אנחנו הולכים ומתקרבים לירושלים. העיר הייתה יותר קטנה, אבל עדיין – ראינו את האורות של רמות בצד שמאל, את הכניסה לעיר בצד ימין, וזו לא בושה לומר, התחלנו קצת לבכות. אנחנו נכנסים לעיר, והנהג שואל לאן לקחת אותנו. אני אומר: 'לכותל'. והוא שואל: 'איזה קוטג?'".

פה הקהל בחידון התנ"ך צוחק, ויולי אדלשטיין ממשיך לתאר:

"אני אומר לו: 'הכותל, בעיר העתיקה'. והוא אומר: 'לא מכיר שום קוטג', אני מסיע עולים למרכזי קליטה, יש בירושלים, יש במבשרת ציון, לא לקוטג". אז אני אומר לו באנגלית: 'ווסטרן וול, העיר העתיקה'. אבל הוא בשלו: לא יודע מה זה. אז אני אומר לו: 'אולי תשאל אנשים'. הוא פותח דלת ואומר במבטא רוסי כבד 'אה, סליחה אדוני…', עד שסיים את המילה 'אדוני' הרמזור מתחלף לירוק וכל הנהגים נסעו. אז אני פותח חלון ושואל: 'סליחה, איך מגיעים לכותל?'. אנשים הם מאוד מנומסים ונחמדים, והנהג ברכב ליד אומר לי: 'קח פה ישר על יפו, תפנה לקינג ג'ורג' ותרד לאגרון'. אני שעתיים בארץ, איפה יפו? איפה קינג ג'ורג'? איזה אגרון?… כדי לקצר את הסיפור, אחרי כמה זמן אנחנו מגיעים בסוף למשהו שאני מזהה לפי התמונות והגלויות כחומות העיר העתיקה. מה עכשיו? ידעתי וקראתי שיש שער יפו, שער האריות, שער הפרחים, אבל צריך להיכנס דרך איזה שער. אמרו לי שאלפי אנשים מחכים לי בכותל, כולל ראשי מדינה. ואני, עם אינסטינקטים של סובייטי, כבר חשבתי שישימו אותי בחזרה בבית סוהר, כי כולם מחכים ולא הגעתי… באיזשהו שלב אני אומר לו: 'תעצור את האוטו ואני אלך ברגל'. גיבור גדול שכמוני, עם מזוודה ואישה וילדה, לאן אני אלך? למזלנו הולכים לקראתנו שלושה צעירים בגיל שלכם", הוא פונה למתמודדי החידון, "נערים בערך בני 15‑16".

הנהג של משרד הקליטה עצר את הטרנזיט, ואדלשטיין קפץ לכביש: "שאלתי את הנערים: 'כותל, כותל, איפה כותל?'. החבר'ה היו ישראלים טובים, ולכן הם אמרו לי: 'אין בעיה, תן לנו טרמפ ואנחנו נראה לך'. מזל שזה היה אוטו גדול. הנהג מעלה את שלושתם לרכב. אבשלום", הוא פונה למנחה, "אולי אל תשמע את החלק הזה. באותה נסיעה למדתי ביטוי ישראלי יפה: 'טרמפ'. כל הדרך עד הכותל, כל שתי דקות הם דחפו אחד את השני וצעקו: 'איזה יופי של טרמפ, איזה יופי של טרמפ'… אחד מהם מתיישב לידי ודוחף אותי ושואל: 'תגיד לי, יולי אדלשטיין כבר הגיע לכותל?' אמרתי לו: 'תשמע לי טוב, אין שום סיכוי ליולי אדלשטיין להגיע לכותל לפניך".

בשלב הזה הקהל – החל בחבר השופטים, דרך הנבחנים הלחוצים ועד משפחת לוגסי ממעלות תרשיחא שלא יודעת איזו זכייה עוד מצפה לה – צוחק בקול גדול, נוכח כישורי הסטנד-אפ המפתיעים של יו"ר הכנסת. אבל אז הוא מרצין באחת, ומסיים כך:

"חברים, זה סיפור נורא מצחיק, אבל זה אולי הסיפור הכי עצוב שקרה לי בארץ. אני מדבר איתכם על עולה שעלה בשנים הקשות מברית המועצות. הוא שבע שנים בארץ, עובד קשה לפרנסתו, ואין לו מושג מה ההבדל בין קוטג' לכותל. שבע שנים בארץ. חברים, כולכם צברתם ידע עצום בתנ"ך, אבל זה בכלל לא מעניין אותי כרגע מי פה יהיה חתן או כלה. זה מעניין את המשפחה והתומכים. לי לא משנה מי יסיים עם ניקוד נמוך. כבר עכשיו אתם בעלי ידע עצום, וההישג שלכם גדול. בקשה אחת לי אליכם. אני לא יודע מה כל אחד וכל אחת יעשו בחיים, אבל תעשו לי טובה. פרט לעיסוקים שלכם, תדאגו גם לכך שמסביבכם לא יהיה אף יהודי שלא יודע מה זה כותל. בהצלחה בחידון".

לסיכום: דיברנו על הקשר שלנו למקום הזה, על חמישה עקרונות יסודיים מאוד אם רוצים לכונן חברה יהודית, נשמע כמו התחלה של מצע למדינה שלנו אחרי 2000 שנה – ומי יודע, אולי ככה נהיה מקום ראשון במדד האושר. בשבוע הבא פרשת אמור וגם הכנה לל"ג בעומר. תודה רבה.

***

למה אסור לקלל חירש?  מתי לב טוב וחולשה לסופים הוליוודיים עשויים לסרס את חוש היושר? איזה מנגנון פסיכולוגי מצוות אהבת הגר מנסה לתכנת מחדש, ומה הקשר בין ערלה להלנת שכר? ממש כאן סיוון רהב מאיר מפלסת דרך אל קדושה גם בימינו. האזינו לשיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *