בחודש שעבר הקלטתי את הסדרה הרדיופונית הראשונה שלי ברדיו מהות החיים. היא נקראת "מחשבות על בריאות" ועוטפת חמש שיחות בנות 20 דקות כל אחת, עם דוקטור מירית אסייג הנפלאה, אשה שיש לה כל כך הרבה מה להגיד על בריאות ורפואה במאה ה 21, שגם חמש עשרה פגישות יהוו רק הקדמה.

בגדול דיברנו על שפה רפואית חדשה. על רפואה שסוקרת מקשיבה ומכבדת את שלל המימדים השונים והמשולבים שמהווים את האדם המיוחד שלפנינו. על מפת הכאבים. על הדרכים המשוכללות והדינמיות לקרוא אותה. ובקיצור ובלי יותר מדי ספוילרים זה הקישור לסדרה. אני מקווה שהיא תרתק אתכם כפי שרתקה אותי.

בשיחה המקדימה, שבעקבותיה הרמנו בכלל סדרה שכזו, שאלתי את דוקטור מירית אסייג שאלה מעט לא הוגנת: "ונניח", הקשיתי, "שיש לנו מכונה ביתית שבודקת מכף רגל ועד ראש: דם, דופק, ריאות, כליות. ה-כל. כולל אלגוריתמים משוכללים שמשקללים גם מצב נפשי, דברים שקרו לי היום, לקרובים לי, מצב כללי במדינה ובעולם. הכל נכנס פנימה. נניח שיש לנו כבר מכונה ביתית כזו"

"אנחנו לא רחוקים", היא ענתה, "בטורונטו יש כבר מפלצות בדיקה כאלה שבסכום רציני אתה יכול גם לקחת הביתה"

"אז אם המכונות כל כך טובות, זה הזמן של הרופא המאבחן למצוא מקצוע חדש?"

"לא" היא חייכה. "אין עדיין בנמצא רנטגן או אלגוריתם שיודע לקרוא את הנשמה".

"אבל אולי את הביטויים שלה"? המשכתי לנדנד.

היא חשבה.

"הדבר ששום מכונה או אלגוריתם יוכלו להחליף, זה את העובדה שהמטפל מביא גם את… עצמו. את העיניים המיוחדות שלו. ואת הדופק החד פעמי שלו. ואת הנשמה שלו. והיותר או פחות אמפטיה שלו. וזה מאוד משפיע עליך כמטופל איך שמסתכלים עליך ומרגישים אותך. זה מוציא צדדים שהם לא רק שמעבר לסטטיסטיקה אלא מנסחים מחדש ובאופן דינמי את הסטטיסטיקה"

"אז בעצם את אומרת שתהליך האבחנה הוא יצירה של מטפל ומטופל?" ניסיתי, "לא פחות מתהליך הריפוי?"

"כן, מפתיע לחשוב על זה כך, אבל כן"

דופק משותף הערב

העובדה שמי שרואה אותך, או באיזה עין הוא רואה אותך, משפיעה במידה מכריעה על איך שאתה נראה, שייכת לא רק לעולם הרפואה, או למערכת הטומאה והטהרה (שבה רק לכהן ניתנה הרשות לראות ולהחליט או להסגיר או לטהר את הנגעים). בסופו של דבר, אני מביא את הנוכחות המורכבת שלי, ואתה מביא את שלך ואנחנו, בין אם נרצה או לא, יוצרים יצירה חדשה ודינמית שמתחוללת במרווח שבינינו. המרווח הזה שבינינו הוא זיווג אינסופי, או הרמוניה עשירה ופוליריתמית של המקצבים והשעונים הפנימיים של כל כל אחד ואחת.

השבוע יצא לי לחוות את זה בהופעת יום העצמאות המסורתית שלי בעשן הזמן באר שבע. כשאני על הבמה אני מביא את השעון הפנימי שלי. הוא אמור להסתנכרן עם השעונים האוטונומיים של המתופף, הבסיסט, הגיטריסט, הבחורה שעושה את הסאונד, התאורה, וגם עם הקהל שממלא את המקום באותו ערב.

בגלל שלי יש את המיקרופון והווליום, אני קובע. יש לי אופציה לכפות את השעון שלי, מה שכמעט תמיד קורה בהופעות ענק. אבל אני יכול גם לנסות "להציע" אותו כנקודת מוצא של מפגש. לשלוח גל. להשאיר מקום גם ללהקה ולקהל לשלוח גלים משלו. אני אוהב להתחיל הופעות לאט. שקט עד דק. למדתי עם השנים שיש בפתיחה שכזו אפשרות לדיאלוג כמוס של מקצבים וגלים שיאפשרו אולי סינכרון אמיתי של שעונים פנימיים. השיר הראשון אמור להכריז על מפגש שעונים. מפגש לבבות. הוא אפילו לא אמור לתקצב אותו. השיר השלישי רביעי כבר אמורים להציע קצב. ומכאן קדימה ואחורה, עד שמתישהוא בשישים אחוז של ההופעה, מרגישים את המתוק מתוק הזה של מצאנו דופק משותף הערב. זה לא תמיד מצליח אבל כשכן, אין תחושה יותר מתוקה מזו.

קדושים ביחד

פרשת קדושים נתיחדה בכך, שבניגוד לשאר הפרשיות והמצוות שנמסרו באופן היררכי, כלומר משה לאהרון ואחר כך בני אהרון והזקנים ולבסוף כל העם, את פרשת השבוע הזו משה נצטווה להגיד לכל העם יחדיו: גברים, נשים וטף, עניים ועשירים, גבוהים ונמוכים. כולם כאחד.

רש"י מפרש שקדושים נאמרה לכל העם ביחד כי רוב עיקרי התורה תלויים בה. אני הקטנטן מציע אפשרות שדווקא בגלל אותו ה"כלל גדול בתורה": ואהבת לרעך כמוך שנאמר בפרשה, היה צריך לאסוף עם שלם. שיסתכלו אחד על השני. כי אי אפשר לאהוב בלי להרגיש את המרחב ביחד, אי אפשר לאהוב בלי להסתכל אחד על השני, ואי אפשר לאהוב בהיררכיה ובכיתתיות.

כלומר, כשמדובר ב"ואהבת", כולם שווים. וכולם חיוניים.

נאמר כאן, "קדושים תהיו" ולא "קדוש תהיה". להבין שאין דרך התורה להיות אדם קדוש אצל עצמו. אלא שהקדושה עומדת באוויר בינינו. הקדושה היא יצירה משותפת. יצירת אוויר ואווירה שמאפשרת לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך.

ועוד עניין, רש"י אומר שקדושה משמע פרישה מן העריות והעברה. אבל זה לא אומר פרישה מהזולת. אנחנו מחויבים להיות פרושים אבל לא פחות מזה מחויבים לדאוג אחד לשני. האדם שהתורה מחפשת מתהלך עם עין אחת ששמה לב ותרה כל הזמן מי במרחב הפרטי או הציבורי אמר אני ולא קיבל. ועין שניה ששמה לב ומשגיחה על העין הראשונה שלא תחמוד ותחמוס את הזולת או תכפה עליו את הראיה שלה במסווה של חסד ודאגה.

אנחנו מדברים פה לפתע על קדושה כמרחב ציבורי. קדושה כמעשה התמזגות של שעונים שונים, אנשים שונים, וראיות שונות, קדושה כהתחוללות משותפת, וקדושה על דבר והיפוכו, כלומר על האתגר האנושי הטמיר של הקשבה ופרישה וניקוי, כמעשה אקטיבי משותף.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר