מה לא נעשה למען הקוראים הנאמנים של הטור הזה? הכל, כולל לסכן את גופינו ולצאת למשימות רבות סכנה. באחת השבתות האחרונות הייתי בירושלים ופגשתי חבר בבית הכנסת "יקר", הוא מכיר את הטור והציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: להגיע אתו במוצאי שבת לאחד ממשחקי הכדורגל המורכבים והמדוברים בישראל – המשחק בין בית"ר ירושלים לבני סכנין באצטדיון טדי. לא יכולתי לסרב להצעה המפתה, בעיקר לא כשהיא הזמנה לאתגר שאני מחבב במיוחד – לעמת את הדעות הקדומות שלך עם המציאות עצמה. כך מצאתי את עצמי עם צאת השבת בדרך למגרש, שיצא לו שם של מקום גזעני ואלים. בדרך עוד התגבר החשש שלי, באותו יום שישי התפרסם ראיון שלי באחד העיתונים, ראיון שלא הצטיין בנאמנות לערכי הימין, ושהיה לעתים מעט נוקב. אני מקווה שלא יזהו אותך אמר החבר, איש נעים ועדין, אבל השבתי לו שאחרי שנחלצתי בשלום ממשחק של בוקה ג'וניורס נגד ריבר פלייט בבואנוס איירס, אני לא נלחץ ממשחק בארץ. המשחק עצמו, לשמחתנו, הלך לטובת הקבוצה הביתית, כך שהאוהדים היו במצב רוח די עליז, ולא התרכזו בחיפוש שמאלנים ושאר מוזרים לפורקן זעם, אלא בעידוד של הקבוצה.
החוויה הזו הייתה מרתקת, ולאורך המשחק הלכה והתגבשה בתוכי ההכרה כי מה שאני רואה הוא רק מופע נוסף של הניסיון האנושי העתיק ביותר, ואולי החשוב ביותר: חיפוש משמעות, ובתוך כך יצירת קהילה וסביבה שתעניק הדהוד ותוקף לאותה משמעות, שתגן על האדם מההתפרקות שלה ושתלווה אותו בתוך שינויי החיים, תוך שהיא מעניקה לו את טקסי המעבר והבגרות שהוא זקוק להם. אני מניח שיש כעת כמה קוראים שמניעים את ראשם בחוסר אמון: משמעות, קהילה? מה הקשר של המילים הגדולות הללו לאגרסיביות שממילא אצורה במשחק הכדורגל, ושמופיע באופן מוקצן אפילו יותר במשחקי הכדורגל של בית"ר?
הנה לכם הוכחה קטנה שהפתיע אותי מאוד – שירי העידוד. התפיסה המוקדמת היא ששירי העידוד הם ברובם גזעניים ואלימים. ובכן, טעות, רוב הזמן שירי העידוד קשורים למילה "אהבה" ביחס לקבוצה, המילה הזאת חוזרת ללא הרף, כמו גם הקרבה ונאמנות לאותה קבוצה, לסמל שלה, לגיבורי העבר שלה וכד'. אכן, יש שירים בעלי מילים אלימות ופוגעניות, אבל אלו לא הרוב, ויש גם הבדל דרמטי באנרגיה של הקהל ברווח שבין השירים השונים. צורת התנועה עם הגוף, הידיים המונפות, הטון. ההבדל הזה הוא כל כך משמעותי שנראה שבכל פעם ששיר פוגעני עולה מיד מגיע אחריו שיר אהבה לקבוצה, כמעט כפיצוי, או תגובה רפלקסיבית פנימית של הקהל שמבקש להרגיע את עצמו, את תחושת הלכידות והאמונה שלו.
אבל לא רק שירי העידוד היו עדות על אותה בקשה לקהילה, עשו את זה למשל צפיפות הישיבה, ובעיקר המתח הפנימי בקהל, מתח שאולי צריך יחסי ציבור טובים יותר. בכל פעם שהחל שיר גזעני, חצי מהקהל החל לשרוק בוז ולהסות את השרים. המאבק הזה, שלפחות היכן שאני ישבתי הוכרע לטובת הצועקים בוז בכדי להחריש את הגזענות, היה עדות לוויכוח על האתוס הפנימי של הקהל. מדובר בסימן מובהק של קהילה במשבר, או בהתפתחות, כלומר, יש צד אופטימי במה שעובר כעת על הקהל של בית"ר, ואולי, נקווה, נראה פה מודל של התגברות והשתנות של קהילה מתוך עצמה. איני מנסה לנקות את החוויה ממה שבהחלט גם היה בה, מפגש עם אלימות וגזענות, עם תחושה מסוימת של להט כוחני שסופו באזורים מגונים כמו טוטליטריות ופשיזם, אבל לפני אלו וחשוב מהם, אני ראיתי שם בקשה למשמעות, ולמשהו שיעניק לחיים הגנה.
הבדידות היא דבר חשוב, אבל גם מסוכן. נכון יותר לנוע כל הזמן פנימה והחוצה מהאגפים השונים הללו – להביט על הקיום ממרחק, לעצב שפה פרטית, ללמד את עצמך להתבונן, לבחור. מצד שני, אסור לשכוח להתקרב למי שסביבך, למצוא מקום שבו ההוויה שלך תמצא הדהוד, לדעת לגעת, ללמוד את המנגנונים הלא פשוטים לרכישה של הענקת חום וקבלת חום. התנועה בין האגפים הללו היא, עבורי, הסימן לבריאות נפשית ואיזון. לא הימנעות הפניית עורף, ולא התמסרות חסרת מחשבה.
ובכל זאת, צריך להגיד כמה דברים על ההבדל בין קהילות, או מה הופך קהילה, שהיא דבר חיובי וחשוב, לכוחנית ובעלת קרבה לגזענות ושנאה. נדמה לי, שהתשובה טמונה בהעדר תוכן כבד משקל בערכי היסוד, ובסופו של דבר בתפיסה העצמית של הקבוצה. מדוע בית"ר של העשורים הקודמים לא נראתה באותה צורה? מכיוון שהדיון הערכי בתוכה, והאתוס שהיא נשאה על גבה, היו כבדי משמעות יותר, ומדוברים יותר. הדיון הערכי המשמעותי הולך ומתפוגג, ומה שנע קדימה כדי להחליף את הריק היא הבהלה, שמצטיינת בתנועות ידיים גדולות וקול צעקני ומבוהל. בסופו של דבר, אם איננו מצליחים להפוך את הדיון המשותף לעדין ומורכב, הוא יהיה צעקני ומסתגר. הוא יבקש למצוא סכנה, ולהתבצר מולה, הוא יבקש לסמן עולם מנוגד, ולהתאחד מולו, הוא ישיר חזק יותר ויותר, כדי לעודד את עצמו שיש עוד אחדות בתוכו, ומשמעות.
האם אוהדי בית"ר לבד בסיפור הזה? האם רק אצלם, שזוכים לביקורת רבה, פעמים רבות בצדק מוחלט, כולל שירים נוראיים ששמעתי במגרש על פגיעה אלימה באוהדי קבוצות אחרות ואיחולי מוות לשחקנים יריבים, יש את אותה התרוקנות שמתמלאת בבוטות וצעקנות? נדמה לי שעם יד על הלב, נודה שהתהליך הזה עובר על חלקים רבים מהעולם הפוליטי והתרבותי שלנו. מה אפשר לעשות? להחזיר לחוויית הקהילה את מרכז הכובד שלה: הדיון הערכי.
קל להגיד, אבל איך עושים את זה? ובכן, זה לא כל כך מסובך, ובמקרה שלנו, בעברית, זה אפילו קל יותר: חוזרים לקרוא. בתרבות העברית, מאז ומתמיד, מרכז הכובד של הקהילה היה הטקסט. בתוכו היה מונח הדבר שאיחד את הקהילה. הוא היה הדבר שסביבו מתכנסים, ומה שהדיון והיחס אליו הגדיר את סדר היום הרוחני והתרבותי. תרבות כזו שהכתוב בה הולך ומתפורר מוצאת את עצמה עסוקה בצעקות, שמבקשות לכסות ולגשר על אותו פער, ואולי אפילו להסתיר מעצמה את אבדן הדבר שהיה החשוב לה ביותר, שעיצב אותה, ובסופו של דבר מה ששמר אותה בחיים דרך אין ספור ניסיונות חורבן. מה שראיתי בטדי היה קורס מזורז באותה התפרקות, אבל אולי גם הבהוב עדין של התנגדות, אחרי הכל, אם חצי מהקהל מחא כנגד ההידרדרות המוחלטת של השפה לעבר האלימות והשנאה, שבתוכם העדר מורכבות לשונית ותודעתית, אז אולי בכל זאת יש פה סיכוי לתחילתה של עלייה כלפי מעלה?
הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר
