לזהור במקום להזהיר

פרשת אמור התשע"ז: מהי האסטרטגיה הטובה ביותר לחינוך ילדינו, מדוע הגדרות אלטרנטיביות לשבת עלולות להביא לחיסולה, מהי המצווה שמהווה סדנת אימון לניהול זמן, ואיך הכל קשור לספר הזוהר ולל"ג בעומר המתקרב? סיון רהב מאיר לפרשת אמור

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

מה אומרת לנו פרשת אמור? המון. יש בה 63 מצוות, עשה ולא תעשה, מתוך 613 שקיימות בתורה, כלומר יותר מעשירית. אמנם רובן לא משהו שאתם אמורים לקום ולעשות הבוקר, ועוסקות בדיני כהנים, קרבנות וכו', אך חלק מהן נוגעות לחיים הנוכחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. בשיעור הנוכחי נעסוק בשלושה נושאים, שגם הפרשנים מתעכבים עליהם, וההשלכות שלהם אקטואליות גם היום, והם:

  • חינוך
  • שבת
  • זמן

חינוך

ראוי לציין שגם אם מצווה לא נוהגת כיום, יש ערך בלימוד שלה, הלימוד עצמו, אומרים חז"ל, נחשב כאילו קיימת אותה. אבל מעבר לכך, בלימוד עצמו יש רלוונטיות, מאחר וגם באיך שהמצווה נאמרת (ולא רק מה נאמר בה), יש לימוד גדול.

וכך נפתחת פרשת אמור:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

וכאן מתחילה סדרת הוראות ארוכה שנוגעת לכהנים. חלקן נהוגות גם היום, ורובן רק בתקופת בית המקדש. מכל מקום, אם נקרא שוב את הפסוק, קשה לא להבחין בפתיחה מוזרה, הסגנון חריג וכולל כפילות שאנו לא רגילים בה, למה גם "אמור" וגם "ואמרת"?

מסביר רש"י:

"אמור אל הכהנים… ואמרת אלהם – להזהיר גדולים על הקטנים"

לכפילות, לחזרתיות, יש מטרה. הפסוק מדגיש שצריך לחנך ולהזהיר, שהגדולים יבהירו מה הכללים והגבולות. ישנה אחריות חינוכית שמוטלת על האב והמחנך כלפי הבן והתלמיד, גדולים כלפי קטנים, שים לב איך ומה אתה אומר.

אבל מה פירוש המילה "להזהיר" שרש"י משתמש בה? להגיד "נו נו נו"? לשרטט גבולות? כמה פעמים נתתי מהבוקר הוראות לילדים שלי, או לאנשים שעובדים איתי, ולא יצא מזה כלום?

הרב מרדכי אליהו מסביר:

"ביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע", והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם"

להזהיר זה לא רק להגיד "תעשה את זה כבר!" או "אני מזהירה אותך"… להזהיר זה גם לזהור, להאיר, להשפיע דרך דוגמה אישית, אהבה ורוח חיובית, זוהרת. "להזהיר גדולים על הקטנים" זה אומר שהקטנים פשוט ייראו אצל הדור שמעליהם המון זוהר וטוב, וממילא – ההוראות יעברו אליהם הלאה.

ילד שומע בקול ושומע בקול, שומע את קול, המנגינה, הצליל, נימת הדיבור, הרצינות, לחנך מתוך זה שאתה עצמך מחונך ומרשים. כמה קל לתת הוראות לילדים, וכמה קשה לשמש דוגמא אישית.

אבל, מה אומרים לדור הבא? איך מזהירים מלשון זוהר? הרב ברל ויין מציע לנו לשים לב לביטוי "אמור אל הכהנים בני אהרון" – עוד לפני שהכהנים שומעים מה הם צריכים לעשות, הם שומעים שהם בני אהרון. המוצא, הייחוס, התחושה שכל אחד מהם הוא "בן אהרון", בנו של אהרון הכהן, נכנסת להם ללב – ועכשיו אפשר גם להתחיל לדבר על העבודה שלהם. קודם צריך לדבר על מעלתם, שירגישו חשובים ויקרים, בני מלכים, שיזכרו מי הם – ואז הם גם יקשיבו להוראות ולתפקידים.

צריך לפסק אחרת, תראו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים: בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

המסר נכון, כמובן, לא רק לגבי הבנים של אהרון אלא לגבינו. המסר של הפרשה הוא – אמור אל עצמך: אני בן של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. הכל מרגיש אחרת עכשיו.

המילים "בני אהרן" אולי גם מזכירות לנו את 2 בני אהרון שמתו, כי "לא היו בני אהרון", כלומר לא התנהגו כמו אהרון הכהן. לא שאבו ממנו השראה.

דברנו בהקשרים אחרים על הביטוי: "דמות דיוקנו של אביו", כשאתה זוכר מי אבא שלך, למי אתה שייך, אתה מתנהג אחרת, אתה לא מתבלבל. היום לדעתי, קיים גם "דמות דיוקנו של ילדו". לפעמים גם ילד בעצם מציאותו אומר להורים "היי, תתנהגו יותר טוב, אני בסביבה". ילד הופך את ההורים שלו ל"מבוגרים אחראיים". לא רק "בני אהרון" אלא גם "הורי אהרון".

ובהקשר הזה הגיע אליי השבוע סיפור. בשבוע שעבר, ישב פה חתן בן 82, וסיפרתי את סיפורו. באותה הזדמנות ישב פה גם יונתן קמינצקי בן 28, ובעקבות הסיפור ההוא, החליט לשלוח את סיפור הנישואים של הוריו (חשבתי שאני מחפשת סקופים בעבודה השנייה שלי, בתקשורת, מסבר שגם לכאן מגיעים אלי סקופים קדושים):

"אני יהונתן קמנצקי, בן 28, גר בירושלים, עוד לא נשוי, וב״ה זוכה היום לקיים תורה ומצוות בארץ ישראל, אך לא נולדתי כך, וזה הסיפור: בגיל 18, עליתי ארצה לבדי ממעמקי הגלות, מעיירה קטנה במדינת טקסס שבארה״ב, שם גדלתי בתור מסורתי לייט-לייט (לכל היותר) בין רבבות של גוים. הורי, אשר טרם שומרים מצוות, ירדו מהארץ זמן קצר לפני שנולדתי, ולמעשה שם נמצאים עד היום. כשרצו להתחתן, בשנת תשמ״ז 1987 (אבי היה אז בן 56 ואמי 39) מסיבות שונות העדיפו להתחתן לא בישראל, לא בחתונה יהודית, ולא בחופה וקידושין, ולכן מתוך אידיאל זה, בחרו, כרבים, לצערנו, לטוס לקפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית שם (וכן, לא היה אף אורח ולא עד אחד בחתונתם).

לימים, לאחר שנה לעלייה שלי לארץ, בגיל 19, במהלך השירות הצבאי בתור חייל בודד, התחלתי להתחזק. יום אחד, הבנתי שמצבי עלול להסתבך בעתיד בבוא היום בע״ה שאהיה מוכן להתחתן ואצטרך להציג הוכחה שאני בעצם יהודי כשר על מנת לקדם את התהליך. הוכחה זו נעשית בד״כ ע״י הצגת כתובת ההורים, ובכך הייתה בעיה. היה די ברור למי שהכיר אותי ואת הסיפור הנ״ל שאולי זוהי סיבה מרכזית לעיכובים לא מוסברים בדרכי לחתונה. אז יצאתי לדרך… התחלתי לשקול לשקול תהליך ״אישור יהדות״ ואפילו היה דיבור על תהליך ״גיור לחומרא״. לבסוף הגעתי לאגף ״בירור יהדות״ בבית הדין הרבני בגבעת שאול ובין היתר לנציגים במחלקת גיור וחקר יהדות מזרח אירופה של משרד רה״מ.

במהלך ועדה עם דיין בבית הדין, הדיין הציע לעקוף את כל המכשולים (במקום חיפוש והצגת מיליון מסמכים, עדויות, וועדות וכו׳) ופשוט שההורים יתחתנו בחופה וקידושין עכשיו, ואז תהיה כתובה! אמרתי שהרעיון גאוני בעיניי, ושאני בעד, אך ממש בלי ציפיות, כי מי שמכיר את ההורים שלי… טוב, אז מה, תמיד שווה לנסות. בכל מקרה, הדיון נערך בשעה 11:00 בבוקר, לכן בארה״ב היה 03:00 בלילה. למרות זאת, התעקשתי שנתקשר ושנעיר את אמי באישון לילה ושכבוד הדיין ישוחח עמה ויסביר. אני יצאתי מהאולם. לאחר זמן רב, זומנתי חזרה לאולם, והוסכם שההורים יתחתנו בבית חב״ד בעיר יוסטון, כשלוש שעות נסיעה מביתם, כי שם בעצם תהיה האפשרות הקרובה לקיים את האירוע כהלכה עם רב אורתודוקסי, מניין, חופה, מקווה, עדים וכל מה שצריך. הייתי בהלם, הלם טוב, היה שיתוף פעולה מלא בעניין מצדם, מה שהיה נראה לכתחילה בלתי אפשרי למתבונן מחוץ. ובכן, הטקס התקיים בתאריך כ׳ בטבת תשע״ו (01.01.2016), יום שישי אחה״צ בבית חב״ד בפורום מצומצם ביותר. (אנחנו משפחת שואה, לכן אין דודים, בני דודים, סבים, משפחה, כלום…). למרות שמאד רציתי, לצערי, לא זכיתי להיות נוכח שם, אבל התקשרתי לאחל להם מזל טוב (בכל זאת, לא כל יום שילד מאחל להוריו ״מזל טוב!״ ביום חתונתם…) ולהודות להם על המעשה הגדול והאמיץ, שעבורי אין הוא מובן מאליו, ושאף אחד מאיתנו לא באמת יודע את גודל ההשפעה שלו בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו, אז בשעה טובה ויפה, נישאו, רשמית, אבי בן ה-85, לאמי בת ה-68, שליט״א. ועד היום, ב״ה חיים יחדיו, באושר וב-kosher. הרגשתי, ממש פתאום, שמשהו הושלם, התאזן, התמלא. בי, בהורים, בעולם. אני, מאמין ומקווה שאולי זו, בין רבות, הייתה שליחות לשם כך נבראתי, ובזה המעשה, עשינו הרבה נחת רוח.

לאחר השלמת התהליך הארוך והמפרך, קבלתי ב״ה בשעה טובה, מסמך רשמי מהרבנות, מעוטר במשפט אחד צנוע וגושפנקה חתומה, המאשר כי אני אכן יהודי. צוות הרבנות ציינו בחיוך שמדי שנה, מקבלים כמה אלפי תיקים, אבל כזה?… הם עוד לא ראו מימיהם. אז בהתרגשות נוראה, הלכתי לאסוף את המכתב, ולאחר הרמת כוסית עם הרב המלווה ואנשי הצוות הנפלאים, יצאתי לחיים חדשים. צעד אחד קטן ליהודי, וקפיצה אחת גדולה לישראל. לעולם לא מאוחר מדי לעמוד תחת החופה או לעשות כל דבר טוב אחר.

חודש ימים לאחר החתונה, אבא שלי קיבל שבץ ומצבו החל להידרדר מאז. היום הוא כבר סיעודי בכסא גלגלים, אינו עומד בכוחות עצמו, לא ״בעניינים״ עם דימנציה מתקדמת, לא מסוגל לעשות פעולות יומיומיות לבדו, לא מדבר ולא כל כך מגיב לסביבה. ואף על פי כל זאת, אמי מתעקשת לכבד את רצונו להישאר בבית ומסרבת להעבירו לבית אבות בכוונה לשמור על תקינות החיים מתוך מסירות נפש ואהבת עולם. היא בעצמה ב״ה גיבורה לא קטנה, בע״ה תהיה בת 70 בשבוע הבא, כך שעניין החתונה הרגיש לי בגדר Now or never

אשמח שתספרי את הסיפור אני רק סקרן איך תחברי אותו לפרשת השבוע".

תראה, יונתן, לפעמים ההורים אומרים לילדים: אתם בני אהרון, אתם בני אברהם יצחק ויעקב, ולפעמים ילדים אומרים את זה להורים שלהם בחזרה ומעלים אותם. כל הכבוד לך.

אנחנו עדיין בפסוק הראשון, בואו נדבר על מה בעצם אומר האבא לבן? מה הנושא של הפסוק? שימו לב להוראה הראשונה שפותחת את הרצף:

"לנפש לא יטמא בעמיו" – הציווי הראשון איתו מתחילה רשימת ההוראות של הכהנים, המנהיגים הרוחניים, דורש להתרחק מהמתים. כהנים לא נכנסים לבתי קברות. למה? במצרים היה נהוג פולחן מתים מפואר, תפקיד הכהן החל מרגע המוות, שכלל טקסים, תהלוכות, שירי כישוף ועוד. המתים נקברו באחוזות קבר מפוארות עם חפציהם האישיים, וכמובן שנערכה חניטה. מול תעשיית המוות הזו, התורה מדגישה שהכהן הישראלי לא משרת את המתים אלא משמש מודל עבור החיים. החניטה במצרים נמשכה המון זמן, ביהדות קוברים מיד. יש הלכות שעוסקות במוות, אבל מרכז הכובד של הרוחניות עובר מהמוות אל החיים עצמם. התורה הי תורת חיים. הציווי ראשון לכהנים, הוא בעצם תזכורת לכולנו.

אנחנו דבקים בחיים. ברגע שנפטר מישהו, קיימות הלכות מאוד מדויקות – שבעה, שלושים, שנה, קדיש, לא מתאבלים מעבר למה שצריך, החיים דורשים אותנו בחזרה. אבל גם כאן התורה נותנת לנו דרך לגמול חסד עם המתים, באמצעות קדיש.

לסיכום: אלו שלוש ההוראות אשר נמצאות בפסוק הראשון – להזהיר מלשון זוהר, כלומר להיות אנשים זוהרים וזה ילהיב אחרים, לזכור שאנחנו בני אהרון או בהקשר שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב, לא להיטמא למתים אלא לדבוק בחיים שהם עיקר הרוחניות היהודית.

הקשר לל"ג בעומר ברור – ספר הזוהר הוא הספר שהחג הזה הכי מזוהה איתו – וגם כאן: מלשון להזהיר, לזהור, תורת הסוד נותנת מתיקות, לא רק הוראות, אלא זוהר, להוסיף לחיינו את ההיבט הזה של הסוד. ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, אמר שתורת הקבלה נותנת לנו "אור וחיות נפשנו". ואכן, דרך תורת החסידות מנגישה את הרעיונות הקבלים, וניתן דרכה לעסוק בפנימיות התורה ולהתקרב אל הממד הסמוי יותר, של הסוד.

שבת

נושא שני – שבת. למען האמת, אחרי ההוראות לכהנים, מגיע רצף מצוות מפורטות לכל עם ישראל, לא רק לכהנים – שבת, פסח (חג המצות, "וספרתם לכם ממחרת השבת"), שבועות, ראש השנה (זיכרון תרועה), יום הכיפורים (חשבתי לעצמי – תזכורת באמצע השנה שיש יום כיפור, כמה התברברנו והתבלבלנו מאז), חג סוכות (בסוכות תשבו שבעת ימים, ארבעת המינים), אבל לא נדבר עכשיו על סוכות או ראש השנה אלא על מה שאנחנו חוגגים ומציינים כעת – קודם כל שבת, כי זה נכון תמיד, ואז, איך לא, ספירת העומר.

את השבת אסור להוריד אותה לרמה שלנו, צריך להשאיר אותה ברמה שלה, ולעלות את עצמנו אליה:

שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם

אבל איך מגדירים מלאכה? לא מה שבא לי להגדיר כמלאכה, אלא ל"ט אבות מלאכה – ישנה מסורת מקודשת מדור לדור שמגדירה מהי שבת, מה מותר בה, ומה אסור. כל מיני הגדרות אלטרנטיביות למהות של היום זה, הן לא "השבת" אליה התורה התכוונה. כמובן שכל דור ואתגריו, כל דור ושאלותיו, כולל שאלה השבוע – ספינר בשבת, ולמי שתהה: מותר, אבל כמובן לא את החשמלי שעושה אורות ורעש. (אם כבר מדברים על ספינר, סוג של סביבון מודרני, יש בו באמת משהו שמזכיר את חנוכה, רק שיש לנו פה היפוך היסטורי: בחנוכה – הילדים למדו תורה וכשהרומאים הגיעו סגרו את הספרים ומהר שיחקו בסביבונים כדי לא להיתפס. היום – מסובבים ספינר בכיתה וכשהמורה מגיעה מחביאים אותו ופותחים מהר את הספר כדי לא להיתפס).

מכל מקום, שימו לב להתנהלות שלנו, מגיע משהו חדש לעולם, ואנו שואלים מיד "מה עושים איתו בשבת?". ללא התפיסה הזו, לא הייתה שבת. היא לא הייתה שורדת. אם השבת הייתה יום מנוחה כזה ערטילאי, לא קונקרטי, בשלב מסוים לא היה שום הבדל בינה לבין יום חול.

אני רוצה לספר על אדם כזה, שניסה בדיוק בנקודה הזו לתקוף את השבת, שרצה להגדיר בעצמו מה זאת מלאכה. זה טיעון שאתה לפעמים שומע מאנשים מאד חכמים, מאד מרשימים, אחד מהם הוא לואי ברנדייס – לואי דמביץ ברנדייס, שעשה היסטוריה בכך שהיה השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון בארה"ב.

לואי ברנדייס, נולד בקנטקי, סבא ואבא של סבא היו מנהיגים פרנקיסטים, בלי חינוך יהודי פורמלי בכלל, אבל היה לו דוד – לואי נפתלי דמביץ. לדוד לא היו ילדים ולואי ברנדיס הוסיף לעצמו שם על שמו – לואי דמביץ ברנדייס, הדוד היה עורך דין, משך אותו למשפטים, הצטיין בהרווארד, ממוצעים חסרי תקדים, סיים בגיל 20 בלבד, היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון בארצות הברית (1916), היו לו פסיקות משמעותיות, הכריז על עצמו כציוני בגלוי, סייע להצהרת בלפור, ביקר בארץ, המון מוסדות ורחובות על שמו, אבל תראו מה כותב בזכרונותיו:

"בבית הוריי לא צויינה שבת יהודית, ואף לא בביתי. אולם אני זוכר היטב את השמחה המהולה בהשתאות וביראה, שאחזה בדודי, לואיס דמביץ, כאשר קיבל את השבת, ואת האדיקות שבה הוא שמר עליה. אני זוכר את תוספת המעדנים, את הדלקת הנרות, את הקידוש על כוס היין, את הנעימות העתיקות יוצאות הדופן, ואת דוד לואיס, הרוכן מעל ספריו רוב היום. אני זוכר באופן מוחשי יותר דבר מה שקשה להגדירו, שעליו דיברו בתור 'מנוחת השבת', ושהזכיר לי מאוחר יותר ציטוט מדברי אדיסון על גניבת יום מהחיים כדי לחיות… רגיל היה הדוד לואיס לומר כי הוא נהנה מן הטעימה המוקדמת מגן עדן, מעין עולם הבא. חשבתי אז, כשם שאני חושב גם היום, שעולמנו זקוק ליום השבת היהודי, ללא איסוריו המעיקים".

אוי, תסתכלו על שלוש המילים האחרונות. ברנדייס כמעט הבין מה זה שבת, אבל רק כמעט. הוא הבין וראה התשאות ומנוחה, אבל החמיץ את המרכיב שבעצם מאפשר את כל האיכות הייחודית הזו, את המרכיב שהוא מכנה "איסורים מעיקים" הפרשה שלנו מתארת כך – מאז ועד היום וזה הסוד:

שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. 

בלי דבקות במילים האלה לא היה דמביץ שילמד אותך, לא אווירה ולא כלום, כלום לא היה נשאר.

טראמפ מגיע לארץ בקרוב, וזה גרם לי להיזכר בביקור של אובמה בארץ, שהסתיים ביום שישי, ממש סמוך לכניסת השבת (מי שזוכר, אובהמ הגיע גם בערך שבת, וגם ערב פסח). בערוץ 2 עקבנו באופן צמוד אחר הביקור שלו בשידור חי, וקבלתי את רצועת השידור בין 12:00 ל- 14:00 ביום שישי. נגמר המשדר, אובמה שסיים ביקור אצל אבו מאזן, יצא לכיוון נתב"ג, ואני יוצאת מהאולפן, מוודאת עם ידידיה שהוא מתקתק מקלחות של הילדים. ביציאה אני נתקלת בחברה מהמערכת, שעובדת איתי הרבה שנים מאחורי הקלעים, ושנאלצה להישאר באולפן, והיא אומרת לי "את הולכת עכשיו? איזה באסה, אבל לך יש עכשיו את השבת הזאת שלך". ובכן, בהר סיני לא קבלתי באופן פרטי את השבת, הרי השבת היא שלה כמו שהיא שלי, והרגע הזה שבו היא אומרת לי "לך יש את השבת הזאת שלך" לא עוזב אותי.

חני וינרוט כותבת בספרה "עולם הפוך ראיתי" רעיון מעניין לגבי שבת. היא טוענת כל הדורות שמרו שבת בעוצמה פתוחה מאיתנו, כי אין ספק שבדורנו, דור הסלולארי, השבת משמעותית יותר. כלומר, ככל שיש יותר חול, ככל שהשפער בין החול לקודש גדול יותר, כך השבת הופכת להיות יותר שבתית. גם תפיסת העולם של "צריך להספיק" מחריפה בדורנו, מה שבאמת הופך את השבת, שמציעה תפיסת עולם הפוכה שמוציאה את האדם מהמירוץ, לעוד יותר קריטית. היו עמים שכינו אותנו בהיסטוריה "עם של עצלנים". שביעית מהזמן אנחנו לוקחים הפסקה.

בגלל שהשיח אודות השבת בימינו באמת עצוב, וכולל הורדות ידיים, ויכוחים, מילים כמו כפייה, קנסות, פוליטיקה, אינטרסים, כותרות כמו: "הקרב על השבת", ו"מלחמת השבת", ולכן שמחתי להיתקל בשני מקרים השבוע, שיש בהם רוח אחרת. שימו לב, פרסומת אידיאולוגית לפניכם:

קפה גרג בנמל תל אביב החליט להפוך לכשר ולשומר שבת, ובכל סוף שבוע הם מציבים שלט בו כתוב "אוגרים כוחות בשבת, ומפנקים אתכם כל השבוע. נשמח לשרת אתכם עם צאת השבת"

ראפטינג נהר הירדן עשו צעד דומה. מדובר בעסק מאד מוכר וותיק בצפון המנוהל ע"י שלושה אחים, אורי, ערן ויניב גיגי, הם פרסמו את ההודעה הבאה:

ראיינו את אחד האחים, ערן גיגי, השאלה הראשונה: האם זו לא כניעה לסחטנות חרדית, לא. שאלה שניה: מה יהיה עם הרווחים. ומה שיפה לראות, הוא מודה שהם הולכים להרוויח פחות. אבל חושב שזה שווה להם. שורת הרווח היא לא הדבר הכי חשוב עבורו. כמה פשוט, כמה לא פשוט. כמה מתבקש, כמה מסובך.

ומה הקשר לל"ג בעומר? מסתבר שבספר הזוהר מכונה רשב"י – שבת. כתוב שם שכך הוא מכונה. למה קוראים לו שבת? שוב, קטוננו, אבל יש הרבה פרשנויות– כמו ששבת קודש לעומת חול, כך ר' שמעון בין בני האדם קודש לעומת חול, כמו שתורת הסוד היא יציאה מהגלות, כך השבת היא יציאה שבועית מהגלות לגאולה. טעימה מעולם מושלם ומוכן בלי מסחר ותחרות. בכל אופן, שוב קשר עמוק בין אותו סוד ותורת הסוד לבין השבת, חשוב לי לציין את העובדה הזו לא רק כי ל"ג בעומר מתקרב, אלא כדי לזכור כי שבת זה לא רק לא יום ללא סלולרי (למרות שהעובדה שקבוצות הווטסאפ של הגנים לא פעילות זה בהחלט מבורך). לסגור את הרפטינג או את קפה גרג זה נפלא, אבל זו רק ההתחלה, זה לא הקודש של שבת, זו רק ההתחלה, הבסיס. יש לסגור סלולרי בשבת ויש להיות רשב"י שהוא פשוט שבת. שבת היא רוחניות.

זמן (או: ספירת העומר)

לא צריך להתאמץ כדי לחבר את הנושא אלינו, כך מופיע בפרשה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'.

דיברנו בעבר על ספירת העומר, אבל לא על הזווית שגיליתי השבוע.

מה שיפה בספירת העומר זה היחס שלה לעצם מושג הזמן. אפשר לדבר הרבה על פסח ושבועות, ועל כך שצריך לחבר אותם, אבל בואו נדמיין שניה שספירת העומר הייתנה כל השנה. שכל יום היה מסתיים במניה שלו. לספור את הזמן שחולף, היה  משנה לנו את החיים. זה היה מכניס אותנו לפרופורציה לגבי המשאב היקר ביותר שיש לנו, בין היחידים שמחולק לכל האנים בשיוויוניות מוחלטת. הרי כל אחד מאיתנו קבל 24 שעות ביממה, השאלה מה הוא עושה איתם.

מי שכותב בצורה יפהפיה על הנושא הזה הוא הרב צבי משה נריה. הרבה תארים אמרו עליו: ממקימי כפר הראה, חבר כנסת, מנהיג ציבור, רב, אבי דור הכיפות הסרוגות, אבל תואר חשוב נשמט: סופר ומשורר, איש מילים, וכך הוא כותב בספר "נר למאור":

"שלמות היא קודם כל בזמן. מצוות התורה לספור ימים באה ללמדנו ערך זמנים, חמדת ימים. לזמן גוון אחד מעולם ועד עולם, אבל עומק חיי האדם קובע גוונים לזמן. (ופה נותן דוגמאות) אדם מישראל מרגיש שאינו דומה עולם של שבת לעולם של חול. לכל יום גוון משלו, שיר משלו, שיר של יום. יום שלא נתחדש בו כלום, לא מחשבה, לא הרגשה, הריהו חסר גוון. חיי תורה דורשים פעילות, מוח חושב ולב מרגיש. בכל יום – תורה חדשה בעולם חדש לאדם חדש. ספירת הימים משמשת אפוא הקדמה למתן תורה: מעתה ימיך ספורים ומונחים בבית גנזי הנצח. יום שלא נתחדש כלום, במספר הימים לא יבוא והרי אתה חסר אותו".

זו אכן הקדמה ראויה לקבלת התורה – ללמוד לספור ימים. להעריך זמן.

שנזכה לכל התחנות שעברנו הערב – חינוך של אחרים ושל עצמנו עם כל שלושת המאפיינים שלמדנו, שנזכה לשבת אמיתית ושנזכה לניהול זמן, כמה זה חשוב ולא טכני. ניפגש ב"ה אחרי ל"ג בעומר ביום רביעי, בשורה שאולי תקל עליכם – מסיימים את ספר ויקרא.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? על שני ר' שמעון שגורלם נקשר זה בזה, ומסר אחד של מסירות ואמת. צפו בשיעור מיוחד לל"ג בעומר

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *