אברהם אבינו היה חולם. יעקב היה חולם, גם יוסף. ומשה. כולם הביטו במציאות בלתי אפשרית, הכל היה לרעתם – הסביבה הזרה, חוסר האמון – אבל הם צעדו קדימה, מוכנים להיאבק בכדי להיענות לצו הפנימי. ולא רק האבות, לאורך כל הדרך, תמיד, מי ששינה משהו היה מי שחלם, מי שהצליח לראות משהו, לצייר לעצמו משהו מעבר לייאוש ולשגרה. מי שחלם לא רק עבורו, אלא גם עבור הסביבה שלו.
דמותם של האבות ושל הנביאים עמדה מולי כשישבתי בכנס הייסוד של תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת". תנועה פוליטית שמבקשת למצוא פתרון חדש, יצירתי, משותף, לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אני לא מתכוון לקדם את התוכנית, למרות שאני בעדה, זה לא טור פוליטי. אני רוצה לקדם את החולמים.
יש משהו בקיום העכשווי, המודרני, הטכנולוגי שאינו מכבד את העבר והעתיד. המצווה הגלויה ביותר של אותו קיום מודרני היא הנוחות, נוחות שכוחה הוא רק לחיי השעה. הנוחות הזו, כך נדמה, היא המעקר הגדול של החלום
בקומה התת קרקעית באכסניית אגרון ישבו כמה מאות בני אדם, והמחשבה שלי נדדה לעיר העתיקה שהייתה במרחק של כמה דקות הליכה. העיר העתיקה שהיא טבור היהדות, הלב, המרכז ממנו זורם הדם לשאר האיברים. צעדתי מהכנס, אחרי ששמעתי את הדוברים חולמים על שיתוף פעולה, גבולות פתוחים, הכרה הדדית, קשרי מסחר. אם כך, מדוע עבר בי גל של פחד כשצעדתי בעיר העתיקה, במורד השוק הערבי, מוקף בצבעי הבדים וכלי הכסף, החולצות והתבלינים, המסעדות הקטנות, דוכני המיץ? כיצד זה שהדמיון שלי, שהיה עסוק עד לפני רגע בשרטוט מפה אפשרית של שלום הפך למקום שבו חגגו תרחישי אימה, להב סכין, מרדף מתנשף בסמטאות?
בכדי לחלום, צריך לחנך לאפשרות שאפשר לחלום, צריך להציע את האופציה הזאת, לגדל אותה בתוכנו. למשל, לתת למיסטי, ללא מובן ולחידה להיות אפשרות. כלומר, לקרוא שירה, קבלה, הגות. לא להכחיד את הרעיונות הגדולים ואת המבנים הרחבים יותר מחיי השעה, כלומר, להיות מעורבים פוליטית. לאפשר לעצמנו להתנסח דרך הכרזות כוללניות ורחבות מבט. ככה נולדת תפיסת עולם.
צריך לתת לנו, שוב ושוב ובצורות מגוונות את חסד האמנות. ללכת למוזיאון, לתיאטרון, לסרט, למופע. כל אלו הרי רגעים של חלום: מבט שאינו נאמן רק לכוחות הכובד, לפיזיקה הבלתי מנוצחת של מעשים ומערכות יחסים וחשבונות ורווח ותועלת. אין רווח ותועלת בחלום. בדרך כלל החלום הוא עבור מי שיבוא אחרינו, לא בעבורנו.
ואולי זו הבעיה הקשה מכולם, המילה "דורות" נשמעת לנו תנ״כית וחסרת הקשר. יש אותנו, ואחרינו המבול. היכולת לחלום אינה התעלמות מהמציאות, היא לא שיטוט מעושן על חלקת חוף, ולא משנה כמה ששיטוט כזה חשוב לנפש, היא לא התעלמות והתכנסות אלא להפך: מעורבות גדולה יותר, מקיפה יותר. אחת מאבני היסוד של החשיבה היהודית היא מפת הדורות, מה שהיה לפנינו ומה שיבוא אחרינו. לא סתם אנו שבים עם הפרשה בכל שבת לארץ בראשית ועם הפטרה לשומרון המלא בנביאים. אנחנו שבים בשעות הלימוד לבבל ובשעות הניגון למזרח אירופה. לא סתם עומד מולנו רעיון אחרית הימים, הגאולה, אנחנו מייחלים לעולם מתוקן, עבורנו ועבור הדורות הבאים.
יש משהו בקיום העכשווי, המודרני, הטכנולוגי שאינו מכבד את העבר והעתיד. המצווה הגלויה ביותר של אותו קיום מודרני היא הנוחות, נוחות שכוחה הוא רק לחיי השעה. הנוחות הזו, כך נדמה, היא המעקר הגדול של החלום, למה? כי החלום, פעמים רבות, הוא מקור של חוסר נוחות, של חיכוך עם הפחדים הגדולים ביותר שלנו, שרק דרכם אפשר להתקדם. אברהם הביס את הנוחות של בית אביו, משה את הנוחות של ארמון מלך מצרים, ואותם משתתפים בכנס בירושלים את הנוחות הגדולה מכולם – "השגרה".
באותו אולם באכסניית אגרון התרוממו בזה אחר זה פחד אחרי פחד. בין השורות עברה כלחישה התבוסה. יותר מדי שנים של עבר מורכב, יותר מדי סוגיות ללא הסכמה, יותר מדי חלומות שהיו והתפרקו ברעש גדול. הנוחות, כלומר השגרה הרימה ראש – מה העבודה הזאת לכם – היא אמרה, מדוע כל המאבק הנואש הזה לגבי המחר.
ביציאה מהכנס ואחרי השיטוט הארוך בעיר העתיקה ירדתי דרך פארק טדי ועליתי לעבר משכנות שאננים ומשם למתחם התחנה. מיהרתי להגיע לשבוע הספר שנערך באותו מתחם. עברתי בין הדוכנים העמוסים של הוצאות הספרים, בין אלפי האנשים שעברו גם הם בין הדוכנים, עלעלו בספרים וקנו.
ופתאום היה נראה לי שיש איזה יסוד בלתי מנוצח בתוכנו – יסוד של חלום. מחשבה על תמונות רחוקות, הקמה של ממלכות שלמות בדמיון. ערים שלא היינו בהן מעולם קמות לתחייה, גיבורים מלווים אותנו למשך שבוע או חודש: מישהו גובר על תנאי חייו, מישהו אחר יוצא למסע בדרך המשי של העולם העתיק, גיבורה אחרת מתמודדת עם אבדן הזיכרון, אדם מבוגר מסכם את חייו בין מולדת אחת לאחרת. כל אותן אגדות, אותם חלומות שהפכו למלים ולסיפורים, מחנכים אותנו לכניסה ויציאה מכאן ועכשיו. ליכולת להיות שקוע בחיי המעשה ורגע אחר כך להתרחק לעבר עולם מרהיב ורחוק, לעבר העבר והעתיד. לא בכדי אנחנו, כתרבות, באים ויוצאים מתוך השפה, מתוך הטקסט, מתוך ארון הספרים. תרבות של בקשה לשלמות ולתיקון חייבת לחלום, חייבת לכתוב לעצמה את מה שהיה ולנבא לעצמה ימים טובים, לכן הכנס באכסניית אגרון היה, במובן העמוק ביותר, מעשה יהודי.
