בזמן האחרון אני יוצאת להופעה בתחושה שאני לא מוכנה, לא מרוכזת, בלי חימום קולי וללא מחשבה מוקדמת או דמיון מודרך. זה נותן לי תחושה של חובבנית ומערער לי ברמה מסוימת את הביטחון. באופן כללי אני מרגישה שמשהו בהתנהלות שלי נהיה מרושל, כמו מעגלת פינות, לא יושבת על נקודות. אפשר לומר במשפט אחד: מקונטרול פריק הפכתי פתאום לחפיפניקית. ואני נהנית וסובלת מזה לחילופין.
ישבתי לא מזמן באולפן והכנתי פלייבק להופעה. "עכשיו נוסיף גיטרה בס?" ספק אמר ספק שאל יוסי פרץ – ידידי משכבר הימים ומוסיקאי בחסד. "לא צריך, זה ממש מספיק", עניתי על קוצים כי רציתי ללכת כבר הביתה. התינוק שמלווה אותי לכל מקום, כבר נהיה בכייני ומנדנד. "בטח שצריך", התעקש יוסי, "יש תופים אז חייבים גם בס". "ממתי הפכת להיות כל כך פרפקציוניסט?", זרקתי לעברו בלגלוג והוא צחק וענה בחיבה: "שרונק'ה, זאת את שנהיית חפיפניקית". באותו רגע נפלה עלי ההכרה ונאלמתי דום כי ידעתי שהוא ממש ממש צודק.
גם בבית הבלגן חוגג רוב הזמן – חוץ מרבע שעה לפני כניסת שבת שבה הוא כאילו מסודר ונקי. הילדים, אם יורשה לי להעיד, נקיים, אבל פחות נעים לי להעיד שלא תמיד יוצא לי להקפיד על מקלחת יום ביומו ויכולה לעבור יממה עד שאגש לטפל בכינים של הקטנה. התינוק מתנסה קצת בגידול עצמי וקריאות כמו: "איפה דוד?" נשמעות לעיתים תכופות. אחרי כמה פעמים שהשאלה מהדהדת ברחבי הבית ללא מענה אני מוסיפה קצת לווליום ולנימה הלחוצה ונענית באדישות: "לא יודעים, כנראה שהוא בחוץ".
"אמא, תקריאי לי סיפור", מבקש בני הקטן."שאחותך תקרא לך", אני מציעה תוכנית מילוט, "אתה לא רואה שאני עסוקה בכביסה?". "אמא תעזרי לי בשיעורי הבית בחשבון", מבקשת בת השבע. "את ממש טובה בחשבון, תעשי לבד, ואם את לא יודעת קחי מחשבון", אני מנסה להיפטר מהשיממון הזה באלגנטיות.
לארוחת צהריים אני יכולה להגיש מלאווח. אני, שלפני כמה שנים קניתי רק אורגני וזרעים שהתאימו לציפורים כמו דוחן וקינואה מאכילה את הילדים שלי בבצק ונקניקייה. איך נפלו גיבורות.
לפעמים, כשהמצב מתדרדר מתחת לכל ביקורת, בעלי מציע להזמין עובדת סוציאלית מטעם הרשויות ליום בחיינו, ואז אני מתעשתת בהשתדלות יתרה לנסות להשיב את השליטה לידיי ולהיות באמת ראויה להיות המלכה האם.
התהליך שעברתי בשנים האחרונות נובע כמובן מהעומס של חיי, פלוס השאיפות והרצונות לעשות עוד ועוד כשמנגד עומדים כוחותיי הפיסיים (ולזה תוסיפו עשור של הריונות והנקות) וגם כמובן כוחותיי הנפשיים.עם השנים, אוזלים הכוחות הפיסיים ומתרחבים הכוחות הנפשיים. מי חלם שאני, האגוצנטרית מספר אחת, זאת שלא הרימה כפכף בבית והייתה לי עוזרת גם כשגרתי בדירת חדר בתל-אביב, תהפוך תוך עשור להיות רעיה, אמא לארבעה ילדים, עקרת בית, אחראית לתקצוב כלכלת הבית, קניות ומוסכים ומנסה גם לפרנס ולהמציא את עצמי כל הזמן בתחום כישרונותיי.
אין לי עוזרת ולא מטפלת, לא מבשלת, לא גנן ולא צהרון. על הכל אני חולשת בעצמי. פעם אמרה עלי חברה טובה שאני מהמשתדלות. ובאמת אני מרגישה שאני משתדלת בכל כוחי ומאודי, לא תמיד מצליחה אבל לפחות משתדלת וזה הכי טוב שאני יכולה להעיד על עצמי.
מזה תקופה, המוטיב המרכזי בתפילותיי הוא שאזכה להרפות. אני אוהבת לשלוט אבל לא מצליחה למצוא את המידה הנכונה. כשאני שולטת אני מרגישה שאין מקום לאף אחד אחר להיכנס ולעזור לי ולעומת זאת כשאני מצליחה להרפות, אפילו בתוך השליטה, אז נוצר רווח, חלל שבו מתאפשרת זרימה בטבעיות.
זה כמו יוגה: כשבתוך התנוחה המאומצת תיתכן אינסוף הרפיה של הגוף – לכוח המשיכה ולמטה אל השורש. זה כמו לידה: כשבתוך הכאב של הצירים כואב פחות דווקא כשמרפים. זה כמו בשירה: בצליל גבוה במיוחד שצריך לפתוח את הפה ולשחרר את הלשון, הגרון והגוף בכדי שהצליל יצא עגול ולא לחוץ.
או כמו שאני במקלחת, ואני שומעת את ההתרחשות בבית ואני מתה להגיב, לענות או להדריך אבל אני לא יכולה לצרוח הוראות מבעד למים ולדלת הסגורה. דווקא אז, כשאני מחרישה, הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר.
אולי דווקא מתוך ההרפיה יכול לבוא הדיוק. המקצועיות. היכולת לשים את הדגש על העיקר, בנקודות החשובות, לשחרר וללחוץ באיזון תמידי כשהכאב הופך לעונג וחוזר חלילה.
