מימון המונים בקו 172

אם הלב שלי לא נמצא במה שאני עושה, אז נולד ממני מעשה קר שמחזק עולם שוויתר על אהבה וחום אמיתיים, ואם אני בלוטת רגשות סחופה, אז החסד לא נעשה למען הזולת, אלא לשם מילוי היצר האגואיסטי הפשוט שזקוק לסיפוק עצמי. מה ראוי שיניע אותי?
מימון המונים בקו 172

ביום שני, עוד לפני השרב הגדול, קשת קמה לא טוב. כאב גרון, אפצ'י ותשישות שקוראת למנוחה. אבל זה היה יום יריד בבית הספר ולקשת הייתה פרזנטציה, לכן הוסכם על כל הצדדים שהיא תיסע לבית הספר, תעשה מה שצריך ותשוב לקראת אחת עשרה וחצי.

אבל גם הגרון והאפצ'י עשו מה שהם צריכים, ככה שכבר לקראת אחת עשרה היא היתה בדרך לאוטובוס הביתה עם כאב ראש וסחרחורות. היא עלתה על קו דן 172, חיטטה בתיק ולא מצאה את הרב קו. הנהג אמר "לא כאן מתוקה, את עושה תור, שבי ותחפשי בשקט". אז היא ישבה וחיפשה והתחלחלה לגלות שהארנק עם הרב קו ומאה שקלים חדשים, מתנה מהחברה הטובה, התאדה לה מהתיק. איך היא תשלם עכשיו לנהג?

היא פרצה בבכי חרישי, אבל מאוד דרמטי וקורע לב כנראה. מספיק בשביל שאשה צעירה עם מבטא צרפתי מודגש תיגש ותשאל אותה מה קרה. קשת סיפרה לה מתייפחת בדמעות. ותכף ומיד האוטובוס, כלומר יושבי האוטובוס, התארגנו על מגבית בזק והעבירו בשיא העדינות 95 שקלים חדשים ומזומנים לילדה שעכשיו, המומה ונרגשת מהמחווה הספונטנית והמפתיעה, בכתה עוד כפליים.

כך היא הגיעה הביתה, שטופה ומותשת, ואני, שלא יכולתי להתאפק למשמע הסיפור המהמם הזה, לא חסתי על גרונה האדום והצרוד של היפהפייה הגאון וביקשתי לשמוע אותו שוב ושוב, שמונה ותשע פעמים לפחות במהלך שלושת הימים האחרונים.

ועוד משהו שהשאיר אותי מוקסם

ביום שלישי באותו השבוע, אחיין שלי קיבל תעודת חייל מצטיין בחטיבה שבה הוא משרת. ההורים המאוד נרגשים וגאים נסעו דרומה לטקס חלוקת תעודות ההצטיינות. הם החנו את הסיטרואן בקיבוץ כיסופים, המשיכו לטקס וכשחזרו נדהמו לגלות שהרכב לא מתניע בשום תנאי. בעוד הם מנסים לשכנע אותו בכל זאת לעשות את המאמץ, הגיעו רוני, סער ויוסי מהקיבוץ, איתרו את המצוקה ובילו את כל אחר הצהריים מעל מתחת ובתוך הרכב הסרבן בניסיונות החייאה שלא צלחו.

כשהחשיך, כבר לא הייתה ברירה אלא להזמין גרר. וזה קיבוץ כיסופים וסיפור של כמה שעות עד שהוא מגיע. "בואו אלינו הביתה", הם הציעו לזרים שנחתו ממרחקים. "תשתו, תאכלו, תתקלחו, זה יקח עוד זמן". אחרי שכל ניסיונות  השכנוע של חצי קיבוץ עלו בתוהו, החבר'ה שם התפשרו עם אחותי ובעלה שהם יפתחו למענם לפחות את בית התרבות של הקיבוץ, דאגו לקפה ושתייה קרה ולא זזו מהם, עד שהגיע הגרר והעמיס את הסיטרואן.

ברגש, או מוטב שלא ברגש

פעם, לפני עשר שנים בערך, הייתה לנו קבוצת לימוד קולנית ואינטנסיבית שלמדה יחד את ספר התניא. אני זוכר דיון מאוד מרתק שהתפתח שם, האם אדם צריך "להרגיש" את המעשה הטוב או המצווה שהוא עושה, או שמוטב שהטוב יעשה קטגורית, בין אם אני חש אמפתיה ורחמים כלפי הילדה החמודה שאיבדה את הכסף או כלפי ההורים החביבים של החייל המצטיין, ובין אם מדובר בסיטואציה או באדם שאין לי שום נגיעה רגשית אליו או אפילו רתיעה ממנו.

אין באמת תשובה פשוטה לשאלה הזאת, כי אם הלב שלי לא נמצא במה שאני עושה, אז זה מעשה קר שמחזק עולם שוויתר על אהבה וחום אמיתי, ואם אני בלוטת רגשות סחופה, אז זה בעצם לא באמת חסד המגבית באוטובוס או האירוח המופתי בכיסופים, אלא מילוי של היצר האגואיסטי הפשוט של להתרגש מעצמי.

יתכן שעניין המצווה היהודית בא לגשר בין העשייה הקטגורית כי ככה צריך, לבין הרגש שחייב בכל זאת להופיע מתישהו. הרעיון בעשיית המצווה הוא שאני אוהב את הבורא ועושה את רצונו (ואין באמת דרך מעשית לאהוב חוץ מלהתחבר לרצונו של מושא האהבה) דרך אהבת נבראיו, גם אם חלק מהם לא הכי מוצאים חן בעיני. אני לא יכול לפרוש מזה כי אני רוצה לאהוב את הבורא.

מת מצווה

בפרשת אמור שרובה ענייני כהנים, עבודתם, טומאתם וטהרתם, נרמזת משמעות נוספת ומסעירה לטעמי למהי בעצם מצווה ולמה צריך אותה. אנחנו יודעים שלכהן הדיוט (כהן מן המניין שאינו הכהן הגדול) אסור להיטמא למת (להיכנס לבית הקברות. לגעת או לשאת), מלבד שבעת הקרובים ביותר אליו  – הורים, ילדים, אח, אחות וכמובן אשתו.

אם נתפוס את הכהן כמי שמתווך בין העולם הזה לבין העולמות שמעבר, בין הזמני לבין הנצחי, בין החומר לבין הרוח, הרי שקל להבין מדוע תודעת המוות והחידלון לא אמורה להיות שם כשהכהן בא להתקשר לגבוה ממנו, כי היא הפוכה למה שאנחנו תופסים את חי החיים. אבל אם זה כל כך מפריע ועומד בדרך להיחשף למוות, למה הכהן בכל זאת יכול ואפילו מצווה להיטמא לשבעת הקרובים? ולא פחות מזה, מדוע הכהן גם מצווה להיטמא ולעסוק בקבורתו של מת מצווה, כלומר למי שבלי קשר לקרבת דם, אין מישהו אחר זמין שיקבור אותו?

התשובה היא כנראה שמה שהטומאה, כלומר החשיפה למוות, סותמת, המצווה, כלומר עשיית רצונו של הבורא,  פותחת ומטהרת. כי מה קורה כאן? מצד אחד יש לנו את הרגש הפנימי המוחלט, שאנחנו כאן לתמיד. מצד שני, עובדתית, המוות עדיין לא עזב את החדר. הבלבול הזה בין הרגש הפנימי לבין העובדות הנראות לעין, מתעצם כשמישהו מת מונח לפני, בטח אם אני כהן שצריך לתקשר עם תודעה אלוקית של חיים תמידיים.

אבל אם אני עושה מצווה, הרי שאני ממילא מתקשר ומשתווה לרצונו של הבורא. אני מצטוות עם הבורא, ואז מה זה משנה איפה אני עומד, אני ממילא מעבר לזמן ולמקום, מעבר לחיים ולמוות, מעבר לי עצמי. אני עם חי החיים, זה מה שמצווה אמורה לעשות וכך היא אמורה להשפיע עלינו. זה הכיוון וזאת התודעה שהמצווה באה להנכיח. שלמרות שאני בן תמותה, אין באמת מוות. אני עכשיו דבוק עם חי החיים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *