תודה באיחור

בית משפחת אלון בבית אל היווה עבור הנער המופרע שהיה יונתן ברג, מקום מפלט של שפיות וקבלה, שגרם לו להמשיך להאמין בטוב וביפה גם ברגעים הקשים והמבלבלים. ביקור שערך השבוע בבית המשפחה, במסגרת ניחום אבלים עקב מות האב, הרב בני אלון ז"ל, הציף מחדש זכרונות מימי נעוריו. קווים לדמותה של הכנסת אורחים
תודה באיחור

הייתי בשבוע שעבר, לצערי, בניחום אבלים. הרב בני אלון ז"ל הלך מן העולם, אני מכיר את משפחתו, אחד מבניו הוא חבר מימי הנעורים. בתקופת נעורי שהיתי לא מעט בבית המשפחה בבית אל, ונדמה לי שעל אותה הכנסת אורחים, שהייתה חשובה לי מאוד, אני חייב להחזיר במילות זיכרון. שוב, לצערי, נוכחתי בעובדה המצערת שאנחנו זקוקים לחוויה קיצונית, למפגש קשה עם המציאות, כדי לחזור ולחלץ ממנה את מה שתמיד נמצא בתוכה: זכרונות, ובתוכם, לפעמים, כמו במקרה הזה, התודה שלא נאמרה על אותם זכרונות והשיעורים הגדולים שנמצאים בלב קופסת הזכרונות.

כשנכנסתי לבית הוריו של הרב בני ז"ל, אמו, רות, תיבדל לחיים ארוכים, ישבה על כיסא. נזכרתי בפעם האחרונה, והיחידה קודם לכן שביליתי שם: הייתי בן שלוש עשרה אני חושב, אולי שנה פחות, והתארחתי בפעם הראשונה אצל מי מבני משפחת אלון – אצל הרב מוטי. בנו, צבי, למד איתי בבית הספר חורב. נזכרתי שביום שישי שלחה אותנו הרבנית, אמו של צבי, לחלק אין ספור עוגות לכל מי שהייתה לו שמחה בשכונה. למחרת, בשבת בצהריים, צעדנו לעבר בית הסבא והסבתא, רות, ובעלה פרופ' מנחם אלון, שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון. אמי הזכירה לי השבוע בטלפון מה הייתה ההתרשמות שלי מהביקור: יש להם המון ספרים, אמרתי לה כששבתי, ספרים בכל מקום. זה היה השיעור הראשון שקיבלתי מהמשפחה. לפעמים, ארכיטקטורה של חדר יכולה להיות שיעור מהחשובים שתקבל בחייך, יותר ממילים, יותר ממגע. המראה של האפשרות הזו, היהודית כל כך: מדפי ספרים ארוכים, ספרים פתוחים על השולחן. אתה יוצא ומשהו נשתל בך, את הנוכחות של אותו מראה בחייך תגלה הרבה יותר מאוחר.

כשנכנסתי לבית המשפחה של הרב בני ז"ל, שנמצא כמה בתים משם, על מנת לנחם אותם, הזכירה לי אמונה, תיבדל לחיים ארוכים, אשתו של הרב בני ז"ל, סופרת מעולה בעצמה, את אחד מהערבים שבהם ישנתי בביתם הקודם בבית אל. באמצע הלילה נפל עלי מדף ספרים. אמנם לא קרה כלום באותו לילה, אבל צחקנו שמאותו רגע התחלתי לכתוב ואני לא מצליח להפסיק. היחס הזה – היכולת הזו, גם בתוך אבל, להכניס אותך פנימה, להזכיר משהו מן העבר שהיה בו חום ודאגה, לגרום לך להיות חלק מהמשפחה, הדבר הזה בדיוק היה הדבר שאותו קיבלתי ממשפחת אלון ומהרב בני ז"ל.

ישבתי עם אחד מילדי המשפחה, שהיה חבר קרוב בתקופת נעורי, על גג הבית. הזכרתי לו את הימים ההם, ודיברנו עליהם קצת. הגדולה של הימים ההם אצלכם, אמרתי לו, היא שאבא שלך נתן לי את התחושה שאני שייך בלי לעשות מזה עניין. בלי להתייחס לנער פרוע השיער שיושב מולו סביב לשולחן. בלי לעשות את אותו דבר שפעמים רבות אנחנו עושים מול האחר, הזר: להפגין מולו את ההתקרבות ואת ההשתדלות. הוא הכליל אותי בתוך השולחן המשפחתי, והתנהג כרגיל, וכך הפך אותי למי שמובן מאליו שהוא שם. הנה עוד שיעור, שנלמד לא מהכרזות ולא ממילים מפותלות, אלא מהתנהגות פשוטה וכנה של אדם ישר וחכם.

השיעור הנוסף נלמד בשעה ששהיתי בשבעה, והיה עדות על מה שנותר, על הדרך שבה דמותו של הרב בני השתרשה בבני המשפחה. בזמן שישבתי, נכנסו ויצאו אין ספור אנשים. הגיעו לשם מנהיגים, פוליטיקאים, רבנים ואנשי תרבות, הגיעו לשם שכנים, מכרים, חברים וגם כאלה שלא הכירו כלל את המנוח, או הכירו מעט, אבל רצו לחלוק כבוד לנפטר. סיפרו לי שיום קודם הגיע מוכר פלאפל שהביא אתו מנות פלאפל, וסיפר שנוצר בינו לבין הנפטר קשר דרך דוכן הפלאפל הקטן שלו. זו אולי קלישאה, אבל כדרך קלישאות, היא מלאה אמת. כמה מאיתנו לא אוכלים פלאפל? כמה מאתנו יוצרים קשר עם מי שאנחנו לעתים רואים תדיר אבל לא רואים באמת?

כל אותם אנשים, ממקומות שונים ודרגים שונים, התקבלו באותה הצורה בדיוק. הכיסאות שהקיפו את בני המשפחה התיכו האחד בשני את כל המבקרים. כולם, במובן הזה, התיישבו על הכיסאות הנמוכים, באותו גובה, ומה שיותר חשוב – עם אותו יחס מבני המשפחה האבלים. הדרת הכבוד הייתה, אבל יחד איתה הייתה הכרה שכל אדם שמגיע לבית האבל מגיע כאדם בודד, המשיל בכניסה לבית את צרור התארים והניצחונות שלו ונכנס בבגדים פשוטים, בדיבור ממלמל ומבולבל, מתוך רצון קודם כל להקשיב ורק אחר כך לדבר.

אותו הדבר התרחש כשנכנסתי לבית משפחת אלון לפני יותר מעשרים שנה, אותה קבלה, תחושת שותפות, אותה נינוחות של כניסה למקום שבו אתה מתיישב ללא מבטים חודרים, היו גם שם. באותם ימים, ימי הנעורים, הייתי נער סוער, וגם הבית שבו גדלתי היה מקום כזה. לפני עשרים שנה, הבית ההוא היה מקום שבו נחתי, שבו ראיתי אפשרות מעט אחרת. אני קיבלתי משהו, ומי שמולי קיבל משהו אחר, כך זה תמיד, הכול נעשה פה, במציאות שלנו, ביחסי גומלין. כשעלינו למעלה לגג, במטרה לברוח אל פינה משלנו בתוך האבל מרובה המשתתפים, סיפר לי החבר (יוצר מוכשר מאוד, ששובל הקנאה שלי בו וביכולות שלו נמשך מאז ועד היום), שבאותם ימים, באותו מפגש בנינו, הוא למד שהעולם הוא מקום מורכב, ושיש בו מאבקים לא פשוטים.

אולי זה הסיכום של הדברים, שהיו מבולבלים ומקוטעים, כי המלים הללו יצאו  ממני ברגש גדול. השיעורים החשובים שאנחנו לומדים הם תמיד, או פעמים רבות, אלו שמגיעים בלי שעומדים מולנו עם מבט הרי משמעות ועם ארשת מלאת כוונה. השיעורים עשויים התבוננות, בעיקר באנשים כמו הרב בני אלון ז"ל, התבוננות בהתנהגויות שלהם, בצורה שבה אותה התנהגות מחלחלת אל הקרובים אליהם, נותרת לחיות וממשיכה ללמד אחרים גם לאחר שהם עזבו את גופם הפיזי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *