האוטופיה שמאמינה באדם

בעולם שמתנהג כמו המשכן, הפעילות הכלכלית היא סוג של משחק מונופול שנמשך חמישים שנה שבסופו כל הקלפים חוזרים לקופה; אין דבר כזה תרבות של עוני או חסרי בית, וילדים לא נידונים לנצח על החטאים שעשו ההורים; המשק מתקיים ללא ריבית, והבנקים הם שירות למען הכלל. האם אנחנו בשלים לכך?
האוטופיה שמאמינה באדם

ספר ויקרא נסגר בשתי פרשות, "בהר סיני" ו"בחוקותי". הפרשות לכאורה חורגות מהנראטיב הכללי של הספר (עבודת הכהנים במשכן, דיני טומאה וטהרה והכשרת הכלי האנושי לקבלת ההשראה או האור, או הדעת האלוקית), אבל למעשה, ניתן לראות בשתי הפרשות הללו את פוטנציאל המתיחה וההרחבה של המשכן הקטנטן שישראל עשו במדבר למימדי כדור הארץ כולו, או לפחות בשלב הראשון, לגבולות הארץ המובטחת. כמו בסרט מדע בדיוני מהאייטיז, אוויר המשכן יוצא לו ומפעפע אל המרחב הגאוגרפי ואל מרחב הזמן.

זה אוויר אחר. התנהגות אחרת. אם המשכן הוא סוג של דגם מוקטן של התודעה העליונה או העולמות העליונים, עכשיו רואים מה קורה כשהדגם הזה יוצא אל הרחוב ומתחיל ללכת בעצמו. בפרשת בהר הוא מעצב מחדש את המרחב הפרטי והציבורי, בפרשת בחוקותי הוא מעצב את מרחב הבחירה האנושי או לפחות, בשלב הזה, את זה של עם ישראל.

אז איך נראה עולם שמתנהג כמו המשכן?

בעולם שמתנהג כמו המשכן, הפעילות הכלכלית היא סוג של משחק מונופול שנמשך חמישים שנה. בתוך פריים הזמן הזה הבעלות על האדמות אמנם ניתנת להעברה מיד ליד, אבל למעשה מדובר יותר בהשכרה או חכירה לזמן קצוב, עד שהאדמה תשוב לבעלים המקוריים בשנת היובל.

בעולם שמתנהג כמו המשכן, בעולם שהוא אכן "משכן" לקדוש ברוך הוא, אין דבר כזה תרבות של עוני או חסרי בית, ילדים לא נידונים לנצח על הטעויות הכלכליות או השטויות או החטאים שעשו ההורים.

בעולם כזה, שמתואר בחסכנות קטגורית בפרשת בהר סיני, לא לוקחים ריבית, לא מנצלים יתרון לרעת הזולת. הבנקים הם שירות שניתן לכלל למען הכלל.

ולכן, כנראה, טורח הכתוב לספר שפרשת השמיטה ושאר עסקי הדלא ניידי והניידי שבפרשה ניתנו מסיני, למרות שהכל בעצם ניתן מסיני, כי אם תופסים את מעמד הר סיני כקיפול של השמים והארץ, המהות והמראה, הרעיון והביצוע, ההיולי והמוחש, אז ככה אמור להיראות העולם הדבוק למשמעות שהוא מגלם. בעולם של משכן, הגדול עובד בשביל הקטן, האחריות של הפרט היא על כל שאר הפרטים, והאחריות של כל שאר הפרטים היא על הפרט.

קומוניזם כבד? לא בדיוק, כי המטרה היא הפרט ולא הכלל. כלומר, שכל אחד מהפרטים בחברה יהיה בטוח כלכלית, נפשית, חברתית, עד כדי כך שהוא יוכל בשקט, וללא פחד, לממש את הרצון הטבוע בו להשפיע חסד לזולתו. הרעיון הבסיסי הוא של חברה שיוצרת תנאים כלכליים ונפשיים לחסד.

"בהר סיני" פותחת הצצה נדירה לדרך בה חברת צדקה, פוליטיקה של צדקה ומערכת כלכלית צודקת יכולה להתקיים, אך בכל פעם שהפרשה הזאת מגיעה, היא יוצרת התנגדות עצומה אצל אנשים טובים ו"ריאליים" ששואלים: איך מערכת כלכלית תתפקד בלי שכסף ירוויח כסף? ואיך נחיה בלי בנקים אם נאסור על הריבית? ועוד שאלות טובות.

 וכיצד ניתן לענות עליהן?

אולי זה נכון שהפרשה הזו מגיעה דווקא אחרי כל ענייני הטומאה והטהרה של ספר ויקרא בשביל לומר שאנחנו מדברים על חברה אוטופית שיכולה להתקיים רק אחרי שכל הפרטים בה קידשו את עצמם. שכמו עם המשכן, האדם צריך להגיע לטהרה מסוימת בשביל להיות חבר בה. אולי החברה האנושית עדיין לא מוכנה לנשום את האוויר הקדוש הזה שבו מפקירים את השדות כל שבע שנים, שלא לוקחים בה ריבית על הלוואות ושמוקדשים לרווחת הזולת. אולי. כך או כך, מדובר בקודים נצחיים מחייבים, שמהרגע שניתנו בהר סיני, תובעים ממני להשתנות, ובעיקר הם תובעים ממני אי נחת מהמצב הקיים.

בחוקותי

אי הנחת הוא המצב הכי מעורר שקיים בטבע. מסתבר, כי הסיבה שקפה מעורר, היא שהמולקולה שלו יוצרת אי נחת או פאניקה בקולטנים שבמוח. היא פשוט קצת גדולה עליהם ולא "נכנסת" אליהם היטב (תסלחו לי על הדימויים הפשטניים) או ממלאת אותם כמו שצריך, והמח מפרש את הפאניקה הזאתי כאנרגיה או התעוררות.

מאוד מעניין לגלות בפרשת בחוקותי, שחותמת את ויקרא, ושמותחת סיבה ותוצאה ברורים ומתמטיים בין קיום מצוות הבורא לבין הברכה והקללה שתבוא על עם ישראל, שהברכות הן (כצפוי) נחת והקללות הן אי נחת שהולכת ומחריפה. אבל היא גם הסימן היותר מובהק לטביעת האצבע של הבורא.

כך על פי אגדת כהנים מתפרש הפסוק "והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת והקדחת…" שפותח את מסכת הקללות האיומות, על פי הפירוש הבא: "והפקדתי" אומר שיהיו המכות פוקדות מזו לזו, כלומר שלא נגמרה זאת וכבר באה זאת. צרות בצרורות.

זאת בהקבלה גמורה להבטחת הברכה שה"דיש ישיג קציר והקציר ישיג זרע", כלומר ברכה רודפת ברכה. אבל כשהברכה מתמדת, אז ה"דיש משיג"… ו"הקציר ישיג" כלומר שאני כל כך עסוק בדיש ובקציר ובזרע עד שאין לי רגע פנאי לחשוב מי עשה לי ומה עשה, הכל נראה טבעי ואפילו נזקף לזכותי ולמאמץ שאני עושה, לעומת הרע, אשר שם זה ברור וכתוב מהיכן הוא נשלח: "והפקדתי עליכם".

כלומר, כשמשהו חורג מהנחת, אז אדם יכול להרגיש שמשהו פה לא כדרך הטבע ושהשם מדבר איתו. אז מה עדיף? להיות בנחת ובטוב כי שמתי זרע באדמה ויצא גבעול, או להרגיש שהשם מדבר איתי כי משהו השתבש והגבעול בושש לבוא?

שאלה טובה

כי לכאורה יש כאן באג בבריאה. שככל שהולך לי ויש לי יותר נחת וערך עצמי על הארץ, ככה אני נזקק פחות לשמיים. אבל ה"באג" הזה, הוא לימוד גדול מהו חסד אלוקי ואיך אני או אנחנו כחברה יכולים לחקות אותו ולהשתוות אליו. המטרה היא לא רק שנזדקק לחסדי שמיים, אלא שנהפוך לחלק פעיל בתוכם, ולהאמין שאני יכול להיות חלק פעיל, עובר דרך ערך עצמי.

וכך, למרות שזה פחות "משתלם" לכאורה לחברה לתת ערך עצמי לאדם, שמא הוא יזדקק לה פחות, כל מה שעושה אותנו חברת צדקה עובר דרך איך אנחנו מצליחים להפוך לאנשים או לחברה שיודעת לתת ערך עצמי לקטנים ולחלשים. איך נותנים ערך עצמי לילדים שלי? איך מורידים את הטוב הזה למטה? איך יוצרים תנאים אמיתיים של חסד שבהם אני רוצה לחקות ולהשתוות ולהיות חלק חי ופעיל בחסד הכללי שנעשה עמי? חסד זה כיף, זה הכי כיף, אבל כל מה שצריך זה לגלות אותו בעצמך, כי אי אפשר לגלות אותו לבד. אני צריך לפחות זרע אחד, רגע אחד של חסד, בשביל להרגיש ולהבין על מה כל העניין.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *