היינו רוצים לחיות בעולם מנותק, אבל אנחנו לא. אנחנו חיים במציאות, קורים בה דברים, ואנו אמורים להגיב להם. כך פותח חילי טרופר את הסדנה "מה בא ללב שלי לעשות" שהעביר לתרמילאים ישראלים בפסטיליבא שבהודו. צפו בסרטון המלא.
דף מקורות:
"למצוא את האוזניים החבויות"
במוסף "הארץ", ב-28 במרץ 2014, הופיעה כתבה מרתקת על אוטיזם שעובדה מהספר "Life Animated" מאת רון סאסקינד, בהוצאת קינגסוויל.
בכתבה מתאר סאסקינד, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, את חייו של בנו אוון, שלוקה באוטיזם. בכתבה מובאת דרך ההתמודדות המדהימה של אוון ומשפחתו עם האוטיזם, בעיקר דרך הזדהות ושימוש בדמויות מסרטי וולט דיסני. באחד הקטעים הוא מתאר את אוון, שכבר הגיע לגיל עשרים ונמצא במסגרת לימודית, שם הקים יחד עם חברים אוטיסטים אחרים את "מועדון דיסני": מדי שבוע נפגשים החברים לצפייה בסרט של דיסני, אכילת פופקורן ושיח חברי. לאחד מהמפגשים הגיע גם רון וכך הוא מתאר את המפגש:
הסרט הנבחר הערב הוא דמבו, סיפור גדוש מסרים על הכרה בערך עצמך וגדילה. אחרי זמן-מה אנחנו עוצרים את הסרט ומדברים על כך שהדבר שהופך את הפיל הקטן למנודה, האוזניים הענקיות שלו, הוא גם מה שמאפשר לו בסופו של דבר להתרומם ולעוף. אני שואל כל אחד מהילדים על "האוזניים החבויות" שלו, הדבר "שהופך אותם לשונים, אולי אפילו למנודים, אבל שהם גילו גם שהוא נותן להם כוח אדיר".
הילדים משתתקים, ברור שרוב התלמידים לא נתקלו ביחס כזה לאהבתם לדיסני. אף אחד לא התייחס אליה כמשהו בעל ערך ומשמעות.
אשה צעירה אחת מדברת על האופי העדין שלה, שהופך אותה לפגיעה מצד אחד, אבל מסייע לה מאוד בטיפול בכלבי הצלה. תלמיד אחר מדבר על "המוח שלי, כי הוא יכול להוביל להרפתקאות בדמיון".
בחור צעיר פונה אלי בקול מונוטוני שמזכיר את דפוסי הדיבור נוסח "איש הגשם" שמקושרים לתפיסה הרווחת של אוטיזם. הוא שואל אותי מה תאריך הלידה שלי. אני עונה לו והוא ממצמץ. "זה היה יום שישי".
אני שואל את הנוכחים עם איזו דמות של דיסני הם מזדהים יותר מכל. התשובה של אותו בחור צעיר, נלהב יותר כעת, היא פינוקיו. והוא מסביר: "אני מרגיש כמו ילד מעץ, ותמיד חלמתי להרגיש כמו ילדים רגילים"…
הסכר נפרץ, והשיחה נמשכת כך עוד כשעה. התלמידים, חלקם בעלי יכולת דיבור מוגבלת, מצליחים להביע אמיתות עמוקות ומרגשות.
יש סיבה טובה לכך שכל ילד אוטיסט אימץ לעצמו תחום מסוים. אם תצליחו לגלות את הסיבה, תצליחו גם לגלות את הילדים, ואולי לקבל הצצה לעולמם הפנימי. מניסיוננו, אם תפגינו עניין אמיתי, הם יחושו בכך שמכבדים אותם ואולי יסכימו לגלות עוד – לחשוף גם את המפה ואת מכשירי הניווט הדרושים כדי להוביל אותם קדימה. היכולות החדשות המתגלות במסגרת התהליך עשויות לספק תובנות לגבי האפשרויות העומדות בפני האנשים המאותגרים האלה בהמשך חייהם.
כפי שנוהגים כעת חברי מועדון דיסני לומר, העניין הוא "למצוא את האוזניים החבויות".
.
הדברים הבלתי חשובים
הקשבנו פעם לפטפוט של ציפורים מאחורי חלון הכיתה, זה היה ימים אחדים אחרי ששמחנו בענף פורח של שקדייה שהביאה לנו מזל ביום גשם חשוך.
אמרה זהבה: "מכל דבר לא חשוב אנחנו עושים דבר חשוב." אבל אני הרהרתי, שהלב מלא דברים "בלתי חשובים" ושאחרי כמה שנים, גם אני וגם הן נזכור אולי רק את הדברים "הבלתי חשובים". אני אזכור אולי רק כמה יפה היתה לאה ביום מעונן אחד, ואיך הציצה ברבע עין שחורה מעבר לספר. ואת שמחה שבאה אלינו אחרי מחלתה, זרה לגמרי, וכאילו בשמלת זכוכית. ואולי אזכור רק את אהובה שרקדה עם בובתה השבורה כשיגון אימהי דולק בעיניה.
אחרי הרבה, הרבה שנים נשכח בוודאי כולנו את "הדברים החשובים" ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו.
(זלדה, "ציפור אחוזת קסם", עמ' 69)
.
ציון לשבח
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.
לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ
וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה
בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת –
מַגִּיעַ לָנוּ.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה
וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.
בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ
וְלֹא הֵעַזְנוּ
לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי
בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא
שֶׁקָּרָה
וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ
מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן
וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש
כָּל אֵלֶּה –
שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ
שֶׁעִם מִשְׁקָלָן
אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד
בִּגְלַל זֶה.
(גיורא פישר, "ציון לשבח", מתוך: "אחרי זה")
.
אולי ראיתם את הרוח?
לי זה עוד לא קרה.
ראיתי גבעול מתנועע,
סימן שהרוח עברה.
אולי ראיתם את הרוח?
לי זה עוד לא קרה
אבל שערי התפרע.
סימן שהרוח עברה.
אולי ראיתם את הרוח?
לי זה עוד לא קרה.
אך כל השדרה משתוללת,
סימן שהרוח עברה.
שום איש לא ראה את הרוח.
גם לי זה עוד לא קרה,
אך יש לי המון סימנים
שכאן הרוח עברה.
(לאה נאור, "אולי ראיתם את הרוח")
.
באמצע שבת חורפית ומושלגת, לפני ארבעים שנה, הגיע אל הרב יהודה עמיטל ראש הישיבה בגוש עציון, מתנשם ומתנשף, קיבוצניק מראש צורים. הוא סיפר שתקלה במערכת החשמל גרמה לכך שבית הגידול של האפרוחים נותר ללא חשמל. המשמעות היתה שאלפי אפרוחים רכים, מצייצים, עלולים לקפוא מקור. החקלאי שאל אם ניתן באיזושהי דרך לחדש את הזרם מפני צער בעלי חיים. הרב עמיטל שמע את השאלה, נעל מגפיים, התעטף במעיל כבד וחבש כובע פרווה, נתן את ידו ביד הבחור והחל לצעוד בשלג הכבד לראש צורים. לאחר זמן שאלנו אותו מדוע לא נשאר בישיבה, הרי את כל הספרים שנצרך להם כדי לפסוק בעניין יכול היה למצוא בבית המדרש?! את התשובה שענה הרב לא אשכח לעולם: "צריך לשמוע את ציוץ האפרוחים, צריך לחוש את הצער, את הבעיה. אי-אפשר לשבת בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו, ולתת תשובה על מה שמתרחש שם, בבית הגידול הקפוא".
