מעל פסגת הר הצופים

הפעם הראשונה שלי על הבמה היתה בפאב הכוסית בתל אביב. הייתי חייל בחופשה ובקומה השניה היה סוג של מועדון הופעות קטנטן לחובבים. על הגיטרה היה אלי שאולי ואני אחזתי במיקרופון. אלי חטף חום מההתרגשות, ארבעים פשוטו כמשמעו, והיה לגמרי מחוץ לעניין. בכל זאת שרתי וחייכתי ונופפתי במיקרופון לעבר החברים שלנו שגדשו את המקום. ברור שהלב דפק והראש לא עבד, ככה שהדבר היחיד שאני זוכר מאותו הערב היה שיר הפתיחה, מין קאבר מתחכם ל"מעל פסגת הר הצופים" של יהורם גאון, שהפך מאוחר יותר לשיר הפתיחה הפולחני בהופעות המועדונים של פונץ' הקדומה.

בגלל שזה היה תכלס הקאבר היחידי שלנו (אז מוסיקאים צעירים נהגו לכתוב ממש בעצמם את השירים שלהם בדרך לתהילה) לא חשבתי על עצמי כמישהו שראוי, צריך או מסוגל, לבצע שירים של אחרים, אבל איכשהו יצא שבמהלך 30 השנים האחרונות דווקא שרתי והקלטתי המון כאלה, מ-sea songשל רוברט וויאט, דרך אלינור של זוהר ארגוב ומקייטן, "המוות אינו מחוסר עבודה" של פורטיס, "אל תפחד" של אהוד בנאי, "גם כשעיני פקוחות" של גבריאל בלחסן זכרו לברכה ועד "דם על הים" של יבדל"א אביב גדג' ואלג'יר. כמובן שלא נשכח גם את מיטב שירי רישומי פחם של מאיר אריאל, "מקום בתוכי" של דויד פרץ, ואפילו גירסה ביתית (גנוזה בינתיים) ל"למה לי לקחת ללב" של אריק איינשטיין הגדול.

אני תלמיד מאוד חרוץ, ולומד לפרטי פרטים את הגירסה המקורית לפני שאני סולל את שלי. יש משהו מאוד לא פשוט אבל מרחיב בלהפנים את הקוד של יוצר שאתה מעריך. זה מעין טיול בארץ אחרת, זרה ומרתקת. מסע בראשו של אדם אחר. אנחנו הרבה יותר שונים ומגוונים בנינאנסים המוסיקליים שלנו ממה שניתן לחשוב.

נמתח למעלה

השבוע יצא לי לחוות את המסע הזה משני צידי המתרס. פעם אחת מהצד של היוצר ופעם מהצד המבצע. מהצד של היוצר נפגשתי השבוע עם חברתי, השחקנית המקסימה והמוכשרת, אופירה זילברשטיין, ועם במאי הצגת היחיד החדשה שלה "כלב ושמו עוני" שתתבכר ממש בקרוב ב 12.6 בפסטיבל הצגות היחיד בז'ראר בכר ירושלים. אופירה ביקשה ממני להלחין את שיר הנושא להצגה. שבועיים שברתי את הראש איך להלחין משהו שיקלע בול לטמפרמנט, לתנועה הפנימית ולכל מה שהיא במילא, אבל מסתבר שוב שגם כשאנחנו מכוונים במאה אחוז לזולת אנחנו שרים את עצמנו. זה אף פעם לא פשוט לעשות התאמות מהדופק שלך לדופק של הזמר ששר אותך, אבל ברגע שכתבתי שיר למישהו, מבחינתי זה "שלו", ועיקר הדאגה שלי כמדריך או מפיק שזה יהיה הכי הכי שלו. אני מאוד בוטח באופירה שזה הולך להיות "שלה" ומאוד ממליץ ללכת לראות אותה.

מהצד של המבצע, אני מפענח עכשיו שיר חדש של שלום גד למחזמר טלביזיוני של עוזי וייל. אצל שלום שום תו לא מובן מאליו. זה קשה. זה אפילו מטרחן לפעמים, כי שנינו קפדנים בני קפדנים, וזה בוודאי מפחיד, כי שלום זמר כל כך טוב שמה אני יכול כבר להוסיף? אז אני נמתח למעלה.

נמתח למטה

מתחילים בשעה טובה ספר במדבר, שעל פי שיטתו המרתקת של חברי יובל סער מותח למטה את כל מה שנמתח למעלה מאז מעמד הר סיני. כלומר, אם ספר שמות היה על חושך ואור, ואם בספר ויקרא אנחנו בונים דגם מראה של איך האור הזה ממלא את העולמות העליונים, בספר במדבר האור הזה יורד ומתהלך בארץ, נמתח למטה אל קרקע העולם: עולם של פוליטיקה, צבא, תחרות, קנאה, ייאוש, תקווה. אנחנו נכנסים להתגוששות מתמדת בין הידע הגבוה שכבר קיים ונוכח, לבין החוויה האנושית, המאוד פרטית וספציפית, שבה אני קודם כל רוצה להרגיש טוב ולהרגיש את עצמי.

לכן נבואת משה בפרשת במדבר נקלטת מ"מדבר סיני" ולא מ"הר סיני". עכשיו אנו עוסקים באיך שהדיבור נקלט למטה, איך הוא מתברר בעולם הפירוד. אולי לכן המצווה הראשונה של במדבר היא המניין. רש"י כותב ש"בגלל חיבתן של ישראל" השם מונה אותם שוב ושוב, מונה ומסדר את השבטים ואת קיבוץ נשמות ישראל באופן מכוון לאיך שזה למעלה. ככה זה מתחיל, כמו עם ללמוד שיר, בכיוון מושלם ומיטבי למקור. המטרה היא שמה שקורה למטה יהיה מראה צלולה של מה שקורה למעלה, שמדבר סיני יהיה מראה צלולה להר סיני.

לכן פרשת במדבר כותבת ומסדרת לפרטי פרטים את הפרטיטורה השמיימית על הארץ. בהמשך כשיצאו למסע, הארץ כבר תאמר את דברה.

ובינתיים משהו על חוקי המשחק

כולם נספרים בפרשה הזאת. גם הלוויים, שומרי משמרת הקודש, אבל הם נמנים באופן שונה. אם עם ישראל נמנה על פי היכולת שלו "לצאת בצבא" כלומר מגיל 20 ומעלה, הלוויים נמנים מגיל חודש. כך גם הבכורות, שהיו אמורים במקור, לפני שנפסלו בעגל, להיות שומרי משמרת הקודש. כי כאן אנו עוסקים ברוח, ולנשמה אין גיל, בן חודש יודע בדיוק מה שאתה יודע, רק שזה מתפרש על הארץ אחרת.

המניין של הלוויים ניסי, בת קול מונה אותם. מה הכתוב בעצם אומר? שככל שאתה יותר מכוון, חוקי המשחק משתנים בתכלית, והאשליה של העולם והזמן מתפזרת במעט.

ועוד משהו לסיום למיטיבי לכת:

בסוף פירוט מניין הלויים הכתוב מסכם: כל פקודי הלוויים אשר פקד משה ואהרון

ונקוד על אהרון. כלומר יש נקודות מעל שמו של אהרון. מקובל לפרש שהיכן שהניקוד רב על הכתוב, הניקוד בא לומר בדיוק את ההיפך ממה שכתוב, שבעצם אהרון לא היה בין המונים והממנים, שהוא לא היה בעסק. אולי כי כבר אז היה ברור שאם יש מניין ויש מינויים תהיה גם אופוזיציה למניין ולמינויים, ואכן האופוזיציה הגיעה ובגדול בפרשת קורח. והנה כאן מגיעה נקודת ההבנה שעם כל ההשתדלות, בינתיים בארץ זה לא מרגיש ומתנהג בדיוק כמו בשמים, ושכאן האמת לא רק צריכה להראות, אלא, בסופו של דבר, צריכה גם מערכת מאוד מתוחכמת של הגנות.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר