המשאבים שמאפשרים השראה

ככל שיש לנו אמונה יותר חזקה ושאיפות יותר גבוהות, כך אנו נדרשים להכרה עמוקה יותר, מדויקת ומפורטת, של המציאות הטכנית, ושל האפשרויות המעשיות שלנו בתוכה
המשאבים שמאפשרים השראה

בגיל שלוש-עשרה ופסיק, קצת אחרי הבר מצווה, מצאתי אומץ ושמתי את פעמי לחנות אלקטרוניקה שמכרה גם תקליטים (לחנויות התקליטים ממש, מקדשי הפאר של הגדולים, לא העזתי להכנס). דפדפתי בין החוצצים, ובעוד ליבי דופק בפראות בחרתי את תקליט של הביטלס, זה עם העטיפה הכי מושכת. המוכר הניח לי אותו בשקית גדולה וצבעונית, שכל הדרך הביתה מיששתי בחרדת קודש בשביל להיות בטוח שהתקליט באמת שם.

דילגתי פנימה אל החדר שלי, הנחתי את צד א' על הפטיפון ודאיתי אל צלילי הפתיחה של Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שהובילו אותי נדהם וחסר הגנה ל-"With a Little Help from My Friends" הנהדר, ואז, כהשצלילים הראשונים של  "Lucy in the Sky with Diamonds" פינו דרך לשירה המתקתקה של ג'ון לנון, היא לפתע הגיעה.

צמרמורת

שבאה בהפתעה, ועוברת בכל הגוף, ומעבירה איתה גאלונים של אינפורמציה. למשל, שלדבר הזה שזורם לי בדם קוראים אושר, ושיש מעבר לדברים הנראים, אוקינוס נוסף ענק של אושר, שזהה לחלוטין למה שזורם בי עכשיו. אז גם הבנתי שאני חייב להגיע לשם. בכל דרך ובכל תחבולה. היום, מחר, עוד אלף שנה, העיקר להגיע. בנוסף, הייתה גם ההבנה המדהימה שמוסיקת פופ היא גל פשוט שיודע לשאת את הרעיונות העמוקים והטמירים ביותר, היה הגילוי המשעשע שהעולם נראה ומתנהג אחרת מכל זווית שמסתכלים עליו, וכמובן ההכרה המטלטלת, שכשבזמן שהדברים הרגילים קורים, הדברים החשובים באמת קורים להם מאחורי הקלעים.

כך עוד ועוד שפע של תובנות ופלאים. בבת אחת. בהרף עין.

בשבוע שעבר העולם ציין חמישים שנה לאלבום המופת הזה של ארבעת המופלאים. אני יודע שאני בעמדת מיעוט בין המבינים והמבינות אבל זה לטעמי האלבום הכי גדול של הביטלס. זה היה הרגע שבו כל המשאבים הנדירים שאפשרו את היוצא מן הכלל ניגנו את עצמם מעצמם: התום האקטיביסטי החד פעמי של לנון, השאפתנות המוסיקלית הבלתי נתפסת של מקרטני, הסוכר הילדי והעצוב שהאריסון שפך על כל דבר, התיפוף הגמיש והסופר קשוב של רינגו, התזמורים הקלאסיים המושלמים של ג'ורג' מארטין, הזינוק הנחשוני של טכניקות ההקלטה, הפרישה מהופעות שהפכה את האלבומים של הלהקה למחזמר דינמי ומרהיב, וכמובן רוחות הזמן והעשבים הטובים והדבר החמקמק הזה שקוראים לו: ספייר, או בעברית: שאר רוח. השראה. אפשרות.

סיפור יפה על משאבים שמאפשרים השראה

פרשת נשא פותחת וממשיכה היכן שהפרשה הקודמת, במדבר, מסתיימת. כאן אנחנו סופרים בפעם השנייה את משפחות הלוויים, שומרי משמרת הקודש, אלה שנושאים את המשכן ונושאים גם זמרה עם תוף ונבל בתוך המשכן. הביטלס של התורה הם גם הסבלים של ההשראה. הגלים הנושאים של החיבור לעולם שמעבר. זה שייך להבנת התפקיד הכפול של האמן.

אבל נעזוב את זה עכשיו ונחזור למניין הלוויים.

בפעם הראשונה התורה ספרה אותם מגיל חודש ומעלה. עכשיו נמנים כל הראויים לשאת את המשכן ממש, ואת כליו, במסעות בני ישראל במדבר. הואיל ומדובר במלאכה פיסית: פירוק, נשיאה והרכבה, נמנים כאן רק הלוויים שנמצאים בשיא הכושר, כלומר מגיל 30 ועד גיל 50.

שזה מתמיה, כי משה למשל, כבר מזמן עבר את הגיל הזה וגם אהרון. היינו מצפים שאת ארון הקודש ושאר כלי הקדושה יתנו לאיזה צדיק, רב גדול ואדם מוכח, מישהו שקשור לתורה בכל נשמתו, ואילו כאן דווקא הצעירים ובעלי הכוח הפיסי נושאים. יש כאן הבנה מאוד עמוקה שאולי בעולם הרוח והרעיונות אני טוב כמו השכל והכוונה שלי, אבל כאן בעולם המעשה, השכל והכוונות שלי מתקיימים ופועלים דרך המשאבים החומריים שמאפשרים אותם. הרי כל מי שאי פעם בילה תחת אלונקה יסכים שאם מה שאני סוחב כבד מידי, אין לי שום השראה, או אפילו תשומת לב, מה הרעיון בשמו אני סוחב.

יש כאן לימוד גדול לכל מי שמתחיל או מתחילה משהו חדש, או משהו בכלל, לשים לב, טוב טוב, למשאבים שעומדים לרשותנו. עם מה אני יוצא לדרך? כמה אנרגיה יש לי? עד כמה אני מוכן להפתעות, לתקלות, לגורמים לא צפויים שיכנסו (והם יכנסו)? מה אני יכול לסחוב, ומה (עדיין) לא?

קוראים לזה הכרת המציאות. ובניגוד למה שחשבתי אז בגיל שלוש-עשרה ופסיק, מסתבר דווקא שככל שיש לי אמונה יותר גדולה ושאיפות יותר גבוהות כך אני נדרש להכרה עמוקה, נרחבת, ומפורטת יותר של המציאות ושל המקום שלי בתוכה. מי ששואף יותר גבוה, צריך גם לשאת איתו את כל המציאות יותר גבוה. והיא, המציאות, כמעט תמיד הרבה יותר כבדה ומורכבת ממה שדמיינו. כאן נכנסת החוכמה של חלוקת משאבים נכונה וקריאה אמיתית ואמיצה של הכוחות הריאליים שעומדים לרשותי. החכמה של הגשמת החלומות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *