הסופר חיים סבתו בוחר, לבקשת "ליבא", קטע מתוך ספריו.
"כעפעפי שחר" יצא לאור ב-2005 ומספר על ארבעה חברים ירושלמים.
עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה. מאותם שאמרו עליהם, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. תואר כבוד לא נהגו להקדים לשמו. לא חכם עזרא נקרא ולא סניור עזרא נקרא, עזרא סתם נקרא. יום יום השכים עזרא סימן טוב למלאכתו בשמחה, ושב ממנה בטוב לבב. לא היה הוא מאותם שאמרו עליהם יש לו מנה רוצה מאתיים, אלא מאותם שאמרו עליהם איזהו עשיר השמח בחלקו. מן המשכימים קום היה, ולא מן המאחרים לשכב. פירוש נאה שמע בדרשת השבת של חכם יוסף פינטו, עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך, אימתי עצל תלך לשכב, ואם תאמר מה אכפת לך, מתי תקום משנתך. עזרא לא מן העצלים היה העושים ימים כלילות ולילות כימים, קמים משנתם כבני מלכים בשלוש שעות, ואינם הולכים לשכב עד חצות, ולא עוד אלא שמתרעמים על הקדוש ברוך הוא שאינו מנהג את עולמו כראוי, שלא די שמחשיך הוא את החמה בעוד היום גדול אלא שמזריח אותה שלוש שעות קודם שיקומו הם ונמצא אורה מתבזבז. אילו בידם ניתן העולם היו מחשיכים אותו בחצות, ולא מאירים אותו אלא עד שלוש שעות. עזרא סימן טוב לא מן המתרעמים היה. טוב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא. טוב מאוד. מאותם שאמרו עליהם טוב לשמים וטוב לבריות. אלמלא היה שמו סימן טוב ראוי היה שאנו נקרא אותו סימן טוב.
וכך היה מנהגו. משכים בעלות השחר, מתקין עצמו, שותה כוס חמין, מתעטף בטלית מצויצת, מניח תפילין, ופוסע לאיטו בשביל הלח המוביל לבית הכנסת. העולם מלא טללים של שחר, והוא נושם את האוויר הטהור של ירושלים. מתוק לו האוויר הזה ולא יחליף אותו בשום אויר שבעולם. בתוך כך באות לפיו ברכות השחר, וכל אחת מהן מפרכסת לצאת ראשונה. אלמלא שעזרא מתון מטבעו היה, היו יוצאות כל הברכות כולן בבת אחת. הנותן ליעף כוח, המכין מצעדי גבר, שעשה לי כל צרכי, ניכר בו שהוא נהנה מכל ברכה וברכה, והוא ממשש את אבריו ואומר: אמת, פוקח עורים ישתבח שמו. אמת, מתיר אסורים ישתבח שמו. בזיכרונו עולה ביאורו של חכם יוסף פינטו על הפסוק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, מה יתאונן אדם חי, דיו שהוא חי. חרוזים שיסד הפייט על המחזיר נשמות לפגרים מתים נתנגנו לו בנגינת הבקשות: ימצאוה מחודשת, בזכיות ותוספת, כמו כלה מקושטת, תמיד בבוקר בבוקר. הנאמן בפקדונו יחזירנה לו כרצונו, איש לא נפקד בעוונו, ויהי ערב ויהי בוקר. אחר ברכות השחר היה אומר, הריני מכוון לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מישראל כגופי. כך מקובל בידיו מאביו ניסן מלמד סימן טוב, ואביו מאביו חכם יעקב בבא מלמד סימן טוב גורג'י.
לא הספיק לגמור את התפילה עד שהגיע לבית הכנסת. תפילתו במניין הנץ החמה הייתה, בבית הכנסת זוהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים. כשני מניינים קבועים היו שם. וחזן מומחה היה להם, חכם אליהו רפול. אליהו המכוון נקרא, ושני טעמים בדבר, שהיה יודע לכוון בשמות, ושהיה יודע לכוון את השעה. לכוון את השמות אין אני יכול לבאר לכם שאין לנו עסק בנסתרות, לכוון את השעה כיצד, שהיה מסיים את ברכות קריאת שמע תכף להנץ החמה, לקיים מה שנאמר ייראוך עם שמש. אליהו המכוון לא היה מאותם החזנים שנאמר עליהם נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אלא מאותם החזנים שנאמר עליהם, הראיני את מראייך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. קולו צרוד היה אך ערב. וערב היה מאוד למניין הנץ החמה בבית הכנסת זוהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים. מניין הנץ החמה שלהם לא היה כאותם מניינים של חג השבועות, שנעורים כל הלילה לתקן חטא אבותינו שנמצאו ישנים במחנה בזמן שביקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם את התורה בסיני. כיון שנעורים כל הלילה מתאווים להתפלל אותו יום עם הנץ החמה, וכיון שאינם רגילים בכך, אינם יודעים לכוון את השעה. עולה חזן שלהם לתיבה, חולץ שעונו, מניחו לפניו ומתפלל, עינו אחת בסידור ועינו אחרת בשעונו, והמתפללים מאיצים בו, ומאיטים בו, מאריך במקום שראוי לקצר, ומקצר במקום שראוי להאריך, ואף על פי כן מחמיץ הוא את הזריחה. לא כן דרכו של אליהו המכוון. בזהרי חמה רגילים היו בתפילת הנץ, ואליהו המכוון מתפלל כדרכו בלא להסתכל בשעון כלל. וכשהוא אומר גאל ישראל, תכף מציצה עליהם החמה ועומדים להתפלל. דומה שהחמה כבר פרשה את חופתה האדומה על פני המזרח ומתאווה היא להופיע בכל הדרה, אלא שממתנת היא עד שתשמע את אליהו המכוון אומר גאל ישראל ואז זורחת.
בשעה זו נוהג היה עזרא לפתוח את החלון להתבונן בזריחת החמה ושפתיו ממללות תפילה, יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. כך בכל יום. תפילתו לא במרוצה הייתה, מתון מתון. מה שהבין הבין, ומה שלא הבין, הרגיש בלבו. לא היה הוא מאותם הממתינים בקוצר רוח אימתי יאמר החזן ובא לציון גואל ותכף חולצים תפיליהם, מקפלים טליתותיהם, ועומדים כך עירומים ממצוות, רגלם האחת בבית הכנסת והשניה ברשות הרבים, ממלמלים ברכו בחטף ועלינו לשבח בדרך לביתם כתפילת הדרך. לא מן הנחפזים הוא עזרא. עומד הוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין עד סוף התפילה, שוהה קמעה, אומר שניים-שלושה פסוקים כמו, אך צדיקים יודו לשמך, ושאר פסוקים של רחמים, מתיישב ליד השולחן הארוך, מוציא מן הארון ספר חוק לישראל, וקורא את חוק היום. שניים מקרא ואחד תרגום, משנה אחת עם פירוש ברטנורא, שתי הלכות מן הרמב"ם, וכמה דברי מוסר מהרב פלא יועץ. מה שהבין הבין, ומה שלא הבין הרגיש בלבו. לימוד זה מספר חוק לישראל כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין היה מושך על עזרא סימן טוב חוט של חסד, ולא היה מוותר עליו בעד כל הון שבעולם. יום שלא גמר את החוק לא נמנה אצלו בין הימים. בחוק לישראל היה טומן פתקאות עם שמות של חולים שיש לבקש עליהם רחמים, ועל כריכתו היה רושם את שמות בניו וזמן לידתם. בני אברהם נולד במזל טוב ביום שלישי שנכפל בו כי טוב ראש חודש אדר המהודר. בעלות השחר במוצאי צום גדליה נולדה בסימן טוב בתי רבקה מאירה כחמה. בני רפאל יצ"ו נולד בשעה טובה ומוצלחה בין השמשות של ערב שבת קודש, פרשת כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני השם רופאך, וחלה, והצילו הרופא דוקטור ישועה מצליח, שליח דרחמנא, זכרה לו השם לטובה. וציור של מנורה ממזמור למנצח בנגינות היה שם, סגולה נגד המזיקים. בפסוקים שקרא בחוק היה מוצא רמז לעסקיו באותו היום ואות להצלחה, ואם עבר עבירה מצא סימן לעוון באחד מן הפסוקים שקרא, ותכף היה מהרהר בתשובה.
בשעה זו של קריאת החוק היו מוצאים אותו גבאי הצדקה של ירושלים. לא אותם גבאי צדקה שאתם מכירים. גבאי צדקה יש בירושלים שאין כל אדם מכיר אותם, וגם הם אין הולכים אצל כל אדם ולא בשביל כל אדם. גבאים צנועים הם והולכים אצל בעלי בתים צנועים בשביל עניים צנועים. חכמי ירושלים הוותיקים יודעים אותם, ושולחים אליהם את הנצרכים באמת. כשהיו באים אצל הנותנים המיוחדים שלהם, היו מדברים בקצרה וברמיזה, בלא זירוז ובלא ויכוח. כך גם אצל עזרא. אומרים היו לו בקצרה, צפרא טבא עזרא. כלה צנועה יתומה. חתן בן תורה. חלקך עשרים לירה. או שהיו אומרים צפרא טבא עזרא. נזכה עמך במצווה. מנכסיו ירד סוחר. שתיקה יפה לשמו. חמישים לירה חלק כבודו. והוא מכניס ידו לכיסו, מוציא שטר, ונותן בידם ללא מלה. תזכה למצוות עזרא, תזכו לעשות משיב, וחוזר לחוק שלו.
כיוון שגמר את חוקו הלך לו לביתו. לא דמה רחוב יפו שבא בו לתפילה לרחוב יפו שחזר בו לביתו. אותו רחוב שליווה את פסיעותיו לבית הכנסת בדממה והקשיב לברכות השחר שלו בשלוה, נרעש הוא ונרגש. בני אדם נחפזים למלאכתם אצים ורצים ומתקבצים. צינת השחר נתחלפה בחמימות של בוקר, ועולם שהיה בו עזרא יחידי החל מתמלא באנשים. בביתו כבר המתינה לו פת שחרית. בחורף כוס סחלב חם קרום של שומן החלב צף עליו והוא מקושט בקינמון ריחני ולידו בורקס גבינה. ובקיץ כוס תה בנענע עם כעכים שגרגירי שומשום צהוב מפוזרים עליהם. אשתו מדאם שרה יושבת לצידו ליד השולחן ומזכירה לו, תוך שהוא סועד, למי יש להם לילך באותו ערב, לסעודת זוהר של ליל הברית אצל בנו של בת אחותה, לסעודת אזכרה לתשלום יב חודש ליום פקידתו של דודו עליו השלום, או לפדיון הבן של נכדו של חכם בכור עטיה. עזרא לא נתעכב הרבה בביתו, והלך לו למלאכתו. מדאם שרה מבטת בו מפתח הבית, נושקת את המזוזה וממלמלת, ספק לעזרא אישה ספק לעצמה, ה' עמך.
את מלאכתו היה עושה עזרא במכבסה של יחזקאל כדורי אצל שוק מחנה יהודה. אומנות שלו הייתה גיהוץ הבגדים. המכבסה של כדורי מלאה הבל חם, והוא לוקח בידו חליפה מקומטת שעלתה מן הכביסה, מחליק אותה, ומתבונן בה כאומר: ימים טובים מאלה ראית. ימים שקנו אותך לאירוסי הבת או לליל הפסח. לאט לאט ירדת מכבודך הראשון, התחילו לובשים אותך לשבתות. עמם יופייך והחלו משתמשים בך לסתם יום של חולין עם מכנסיים שאינם תואמים. בתוך כך הוא מיישר את הקמטים שעל החליפה ומלטף אותה לנחמה ולומר לה: כך דרכו של עולם. פסוק מקהלת שמע פעם בדרשת השבת של חכם יוסף פינטו, ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, גם את זה לעומת זה עשה האלוקים, על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. היודע שטובה לא משלו היא, לא יבעט גם ביום אחר. עולם שלו הוא וכך מנהג אותו ישתבח שמו. יום יום משחרית ועד מנחה היה עזרא עומד על רגליו, מפשט את הקמטים, מיישר את העקמומיות, ומגהץ אותן שיהא הבגד חלק.
לא היה עזרא מאותם שאומנותם אומנות קלה, ולא מאותם שאומנותם אומנות בזויה. אומנות שלו מלאכה המפרנסת את בעליה. חבריו כיבדו אותו לפי ערכו. לא רדף עזרא אחר הכבוד, ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו. יום שכיבדו אותו יותר מדי דאג. מקובל היה שאם זוכה אדם לכבוד יותר ממה שמגיע לו, עתידים לבייש אותו יותר מן הראוי לו. עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו, ולעת אחרת כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו, ישתמש בעודף זה ותנוח עליו דעתו.
שעה קודם השקיעה היה מסיים את מלאכתו, ונפרד מבעל הבית לשלום. שלום ברכה וטובה יחזקאל. בטוב תלין. ותמיד בנוסח זה דווקא. נוסחים רבים לברכה היו בירושלים, ולכל עת ועת נוסח המיוחד לה. אינה דומה ברכת הרואה את חברו לברכת מי שנפרד ממנו לשלום, ואינה דומה ברכה של בוקר לברכה של ערב, ונוסחי ברכה של מועדים אינם כנוסחי ברכה של יום חול. והמתברך אף הוא היה משיב מעין מה שנתברך. אם נתברך בטוב תלין, היה משיב ברחמים רבים תקיץ, ואם נתברך במועד תזכו לשנים רבות, היה משיב תזכה ותחיה ותאריך ימים. על ברכת שבת שלום היו משיבים שלום ברכה טובה, ועל צפרא טבא, וכן למר, ברוך רופא חולים, ברוך הוא וברוך שמו, ברוכים הבאים, ברוכים העומדים והיושבים. כללו של דבר, מברכותיו של אדם ניכר אם בן ירושלים הוא. מהיכן למדו עזרא וחבריו אנשי ירושלים כל אותם הנוסחים אין אני יודע. מקצתם ודאי למדו מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, והשאר חזותם מוכיחה עליהם שילדי ירושלים הם.
אחר שנפטר לשלום נטל שני סלים והלך לשוק מחנה יהודה. מעולם לא קנה עזרא סימן טוב פירות וירקות אלא בשוק מחנה יהודה. מנהג ירושלים. יש אוהבים לטייל בנחלים ובמדבריות, ויש אוהבים לטייל בכרכים גדולים או בערים קדמוניות, עזרא סימן טוב אהב לטייל בשוק מחנה יהודה בין דוכני פירות וירקות, עופות ותבלינים. הדוכנים מכירים אותו והוא מכיר אותם. בני ירושלים הם כמותו. שלום עליכם עזרא. שלום ברכה טובה. השוק הגדול והשוק הקטן, סמטת הבבלים וסמטת הכורדים מוכרים לו היטב. המראה הצבעוני של עגבניות אדומות ומלפפונים ירוקים, חצילים שחורים ואגסים צהבהבים המונחים על הדוכנים בערמות או כמגדלים, הרוכלות הערביות בשמלותיהן השחורות רקומות הצבעונים, כשלידן אגודות של בצל טרי שבוץ השדה עוד ניכר עליו או סלי נצרים של תאנים בשלות שנקטפו מן העץ בעלות השחר ומיתקן נוטף מהן. הריחות החריפים הנודפים מתבליני הכוסברה והפלפל, מראה פולי הקפה המידרדרים לתוך מכונת הטחינה וריח משכר של קפה טחון עולה מהם, המדף המלא בסוכריות חביליו נוצצות בכל הגוונים, הכרבולות האדומות המציצות מפתחי תיבות גדולות של עופות המתחננים להצלה. חנויות הקטניות עם שקי הפול השחום החומוס הצהבהב והעדשים האדומים שלידם גלילי חבלים שאיש אינו יודע למה הם משמשים, הקולות הצרודים של המוכרים המכריזים על סחורתם בניגון של משנה, אחרי כל אלה הלך עזרא שבי. בכל יום ויום היה קונה בשוק, אם צריך ואם אינו צריך. כך מנהגו. מנהג ירושלים.
כמה רגעים קודם שתשקע החמה בא עזרא לבית הכנסת זוהרי חמה לתפילת מנחה. הניח את הסלים הגדושים מתחת לספסל, נטל ידיו, ופתח במזמור מה ידידות משכנותיך ה', נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי. מתון מתון. אחר תפילת המנחה נשאר בבית הכנסת והשתתף בלימוד בן איש חי של חכם מנשה כהנוף, מה שהבין הבין, ומה שלא הבין הרגיש בלבו. פעמים שהיה ראשו נופל מעצמו מרוב עייפות היום, והיה מתנמנם.
מתוך "כעפעפי שחר" מאת חיים סבתו. הוצאת "ידיעות ספרים". כל הזכויות שמורות לסופר ולהוצאה
