ליל שבועות היה תמיד לילה מיוחד עבורי. בילדות, אני זוכר את בית הכנסת בפסגות, ואת התחרות בין הילדים מי יישאר ער עד תפילת הבוקר. אבל את התחרות הילדותית הזו החליפה, עם הזמן, מעורבות עמוקה ומשמעותית מאוד בלילה הזה. ליל שבועות, בהרבה מובנים, הוא לילה מרוכז של האתוס היהודי כולו: לימוד תורה כמקור של משמעות, סדר יום, התקרבות וקהילה, ושמחה. כל אלו יחד מרכיבים את חווית לימוד התורה המתוקנת ואת משמעות הלילה, תזכורת סביב מה החיים מסתובבים, אבל גם תזכורת שאותו לימוד הוא מוצא לדברים נוספים, הקשורים לזמן ולסביבה.
אני זוכר את לילות הלימוד בתיכון. בשנים הראשונות של התיכון, בהם הייתי שקוע בחיי הישיבה ובחיי הלימוד, לילות החג היו לחוויה מרוכזת של סדר היום שלנו בישיבה. סדרי הערב והבוקר, שהיו למרכזי הכובד של היום נמתחו על לילה שלם. כל מי שלמד לאורך לילה שלם מכיר את התחושה הזאת: העולם נעלם, מתפוגג לאיטו, יחד איתו נמוג הכובד התמידי של המשימות והמעשים, ומה שנותר היא השפה, והצורה בה היא מעצבת את התודעה. התודעה מנסה לפענח חזרה את העולם, זה הפנימי וזה החיצוני, ובתוך כך היא חשה שלא רק שיש מה לפענח, אלא שאותו דבר יכול לשנות את חייך, שאותו לימוד, שאותה התעמקות יכולה באמת להוביל לחיים נכונים יותר, שלמים יותר.
בהמשך חיי היו כמה שנים שבהם לא למדתי כלל בליל שבועות, אך כשחזרתי לליל שבועות, וללימוד תורה הכרוך בו, גילתי שהמילה הזאת "תורה" התרחבה עבורי, ושההתרחבות הזו הייתה אחד הדברים החשובים והמשמעותיים שהתרחשו בחיי. אבל לא רק בחיי, אותה התרחבות התרחשה בחברה הישראלית כולה, והדוגמה המובהקת ביותר לכך מצויה בחג השבועות עצמו, ובליל הלימוד – תיקון ליל שבועות, שהפך, במובנים רבים, לחג ישראלי, לצד החג היהודי הקדום והעכשווי.
כל שנה שעברה גילתה לי את אותה התרחבות. המהפך שעבר חג שבועות בעשור האחרון הוא לא פחות ממדהים, אם כי יש במהפך, או ההתרחבות הזו, גם צדדים בעיתיים. השינוי המרכזי היא יכולת ההכלה החדשה של היהדות. כן, אני מבין שלרוב הקוראים ההגדרה יכולת ההכלה של היהדות תיראה משונה, כי משום מה התקבעה איזו שהיא תחושה כי יש "יהדות", ויש "ישראליות", ונדמה כאילו תיקוני שבועות מסוימים נכללים במושג כזה, ואחרים באחר, אבל לא, היהדות יודעת להשתנות, לקבל לתוכה עוד דעות, עוד מחשבות, עוד צורות ביטוי ועוד דרכי יצירה.
הצמא החדש שהולך ומתגלה עם כל אותה פריחה של תיקוני שבועות קשור, לטעמי, לפלורליזם הטבעי הקיים ביהדות. כן, גם על המשפט הזה בוודאי יהיו כמה גבות שיורמו. את הסימוכין הגדולים ביותר לאותה הכרזה אני מוצא בכל שבת בבוקר, כשאנחנו יושבים, לפני תפילת שחרית, ולומדים את מסכת תענית, מגלים שוב ושוב שהגמרא בנויה על פלורליזם. מהו דף גמרא? דיון פתוח, אסוציאטיבי בין דעות שונות, תפיסות שונות של המשנה, תפיסות שונות של כמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת. זמן, מקום, מושג המצווה, מושג התפילה, הקשר בין האדם לאל, הקשר בין האדם לאדמה, כל אלו עלו בחצי שעה בודדת, מכמה שורות בודדות. כמות דומה של מושגים ודיונים יש בכל כמה שורות בתלמוד.
לפני החג ראיתי מפה ווירטואלית של תיקוני השבועות שנערכים בירושלים, זה היה די מדהים, מפה עשירה ומגוונת שמכסה רחובות רבים. אני בטוח שמפה דומה יש גם בתל אביב, ובמקומות אחרים. המפה הזו, היא דף תלמוד, ממש כך. בית מדרש, או חלל שבתוכו ישנה זרימה של מחשבות וטיעונים, והללו נוגעים האחד בשני, נגיעות שמחברות אותם, אבל גם נגיעות שגורמות להם לחיכוך ולרתיעה, אולי גם לחוסר הסכמה, ולחוסר קבלה של טענות מסוימות. דף הגמרא גם מציג בפנינו את דרך השיפוט המוצלחת ביותר בין דעות וטיעונים שונים, או אולי צמד דרכים – דעת הרוב, ודעת הזמן. כלומר, מה שנראה מתאים לרוב בני-האדם, ומה שהזמן עצמו מחזיק, משמר ומציף אל פני השטח ומציג כטענה, או דעה, ששרדה את תהפוכות הזמן. אין כמו מושג הזמן בהוויה היהודית.
לא סתם אני משווה את תיקוני שבועות לדף גמרא, הגמרא היא צורת החשיבה היהודית, צורת התנועה בעולם, צורה שאם מכבדים אותה, ואת הכללים שלה, אפשר לעצב מהלך כולל, שיכול להגיב לשאלות הקיום בהווה, ואף יכול להכיל את הקולות השונים באותו הווה. אבל יש לנו עדיין בעיה, יש לנו, עדיין, בליל שבועות, את "הירושלמי והבבלי" של העת הזו, הלוא הם, כפי שכתבתי, הישראלי ויהודי. כיצד אפשר להגיע למפה אחת? הדרך היחידה, כך נדמה, היא נוכחות פיזית. צורת ההתגוננות שלנו היא להיות ליד אנשים הדומים לנו. אנחנו מרגישים בטוחים שם, כי אנחנו מרגישים מובנים, ובמקום שבו אתה זר, תחושת המובנות נעלמת. תיקוני ליל שבועות של העת הזו מכנסים ביחד אנשים הדומים אלו לאלו. בכל מקום מתבצר צד אחר של הישראליות: בתי כנסת בהם יש שיעורים החיים בגבולות ארון הספרים האורתודוכסי ואחרים בהם רק אומרים את התיקון, כאלו שיש בהם רק חסידות וכאלו שיש בהם בעקר גמרא, כאלו שבהם החברה הישראלית מככבת וכאלה שבהם השפה האקדמית שולטת.
אנחנו זקוקים לנזילה מפה לשם ומשם לפה. אנחנו זקוקים לשבירה של ההומוגניות בכל אחד מהמקומות הללו ולמפה מגוונת של כיסוי ראש בכל בית כנסת ומקום לימוד. אני יכול לראות בעיני רוחי תהלוכות שיוצאות מכאן לשם ולהפך. מושבים שמתמלאים באנשים בעלי תפיסת עולם שונה, מראה אחר, צמא אחר. לא הרבה יועיל לאדם לשמוע את מה שהוא כבר שמע ולהשתכנע מחדש במה שהוא כבר משוכנע בו ממילא, חכמי התלמוד היו צמאים תמיד לשמוע דעות מנוגדות, הפוכות, בעבור זה הם נכנסו לבית המדרש, בעבור מה אנחנו נכנסים?
