רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

הנה, אנחנו בספר במדבר. כבר כמה שבועות. בגלל יום ירושלים ושבועות, טרם עסקנו בו, אבל יש הטוענים שהוא בעצם החומש הכי חשוב, מהסיבה הפשוטה, שהוא עוסק בחיים עצמם. החיים הם לא בריאת הקוסמוס של ספר בראשית, לא התהוותינו לעם ויציאת מצרים של ספר שמות, לא הקדושה של ספר ויקרא, אלא חיי היום יום של ספר במדבר. זהו ספר שאפשר לכנות אותו "בלכתך בדרך": עליות ומורדות, כשלונות והצלחות, אתגרים ונסיונות. כך זה היה בפרשת מדבר, א"כ בפרשת נשא, וגם כאן, בפרשת "בהעלותך", שמתחילה בפסוקים המפורסמים הבאים:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן—אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה.

הרבה מאד פרשנים עוצרים כאן ועוסקים בהדלקת המנורה ובהעלאת אור בעולם בכלל.

מבחינתי פרשת "בהעלותך" תמיד מזכירה לי את שבת שבע ברכות שלנו. עשרות דרשות נישאו במהלך אותו שבוע על הדלקת הנרות, האור בבית היהודי, אור החינוך, אור התורה, אור הזוגיות, פני המנורה, השכינה בין בני הזוג, ועוד. אבא שלי, שלא כל כך מצוי בתכנים האלה, עלה לברך באחד משבעי הברכות ואמר: "אני מתנצל לא ידעתי שאני בא ליום עיון על אהרון הכהן והדלקת המנורה, לא הכנתי…"

בשנה שעברה עסקנו באור המנורה, להיכן הוא נעלם ואיפה ניתן למצוא אותו היום: בשבת, בצדיקים, בתורה, בחגים, ואפילו בפניו של האדם (שבעת הנרות – 2 עיניים, 2 אוזניים, 2 נחיריים ופה) ועוד, אבל לפעמים אנו שוכחים בפרשה עצמה יש עוד דברים, אחרי הדלקת המנורה מגיע הסיפור של פסח שני (קבוצת אנשים שבעקבות המקרה הפרטי שלהם, נוסדה הלכה חדשה), תנועת המחנה כולו לפי הענן ולפי החצוצרות, קברות התאווה וגם צרעת מרים, סיפור שאנו מצווים לזכור ממש. כל סיפור מלא בתוכן בפני עצמו, ניקח סיפור אחד שעוסק ברייטינג, בהשפעה על ציבור, בתלונות ובקיטורים, וגם בחינוך – קברות התאווה. נתמקד בו, ובסוף אולי גם קצת חוויות מוושינגטון ברשותכם.

קצת רקע: אנחנו נערכים לכניסה לארץ, והכל נראה טוב. העם מאורגן, כל שבט מסודר היטב, יש דגל ויש משכן במרכז המחנה, תרתי משמע במרכז, אהרון מדליק את הנרות, המצוות נתנו, ויש מן, אוכל שיורד מן השמיים, אבל דווקא עכשיו – מתלוננים. מהפרשה הזו נפתחת סדרת תלונות לאורך ספר במדבר, הן תלוונה אותנו בשבועות. הנתיבות שלום כותב כי צריך ממש ללמוד את התלונות האלה, אלה לא סיפורי מעשיות אלא תורה בפני עצמה, זה רלוונטי לנו.

זה מתחיל בסיפור קצת תמוה, קצר, לא ברור לגמרי, אפילו קצת מסתורי:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.

כמתאוננים – עושים את עצמם, לא באמת סובלים, עושים קולות של תלונות.

בקצה המחנה – אנשי שוליים שמסיתים את המיינסטרים.

מה התלונה? מתוך הפשט של הפסוקים קשה לנו להבין. יש שלל פרשנויות וסיבות מה היה הסיפור שם. כמו תינוק שבוכה ואתה לא יודע למה, לפעמים הוא פשוט רוצה לבכות, הוא פשוט צריך לבכות קצת, התורה עצמה לא אומרת אפילו למה ומה, והאירוע מסתיים אבל הוא רק סימן לבאות. כאן, במקרה הזה, משה עוד מתפלל בעדם.

זה לא מוגדר אבל אנחנו מבינים שהם לא מרוצים. הם רוצים יותר, לא טוב להם. זה לא מטופל לעומק, זה כאילו חולף, למקום הזה קראו "תבערה" והמסע ממשיך.

ואז – טה דם, מגיע הקטע הבא:

ד. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר ה. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים ו. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

הלו? מה קורה פה? יש פה שיעור בתעמולה, שיעור בפסיכולוגיה, בהמשך גם שיעור בחינוך, נראה איך מתמודדים עם זה.

בואו נעבור מילה אחרי מילה:

והאספסוף.

אומר הכלי יקר:

"אספסוף – לפי ש'ספסף' פעמיים סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה" (כלי יקר)

מופיעה פה פעמיים המילה "סוף". מדובר באנשי שוליים (יש המכנים אותו "ערב רב"), אנשי קצה, לא רציניים, שנמצאים בקצה החברה. שם, בסוף, המצב רוחני לא טוב, בשפל, אבל הם סוחפים את האחרים, באמצעים ויזואליים, תקשורתיים, קל להם למשוך. כמו בריאליטי, מלהקים את השוליים ונותנים להם מקום במרכז. וכשאנשים כאלו עושים קמפיין מוצלח, יש להם כח.

"התאוו תאווה" – חשבו איך ליצור תאווה, לא באמת היה להם חשק, הרי מקבלים הכל. עבדו על יצירת תאווה. ההשפעה על שאר העם מגיעה מיד:

"וישבו ויבכו גם בני ישראל" – מכאן ראיה שחברה רעה מזקת (שערי אהרון). בימינו קוראים לזה לחץ\סחף חברתי.

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר-" פשוט פייק ניוז. למן, אומרים המפרשים, הרי היה טעם של כל מה שתרצו, כולל בשר. הרמב"ן אומר: "שלא היה להם חיסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד". אבל הם מתארים את המן כמו שאנשים אוהבים לתאר מזון לטיסות. זה חם מדי, זה מופשר מדי, זה מתועש מדי. זה ארוז מדי. הם עשו שיימינג למן. אבל המן נחשב לתענוג, כל אחד טעם בו מה שהוא רצה.

"זכרנו את הדגה אשר נאכל" –. הבן איש חי מציין שהית פה מצידם איזשהי קריצה "במקום שצריכים לומר 'אכלנו' לשון עבר אמרו 'נאכל' לשון עתיד, כאילו ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה, ועקצו בדברים אלו עקיצה"

"ועתה נפשנו יבשה" – לא בטננו יבשה, אלא נפשנו. יש פה רמז, בעצם מה שיבש זה הנפש. אין להם תוכן פנימי, בתוך הנפש. ומכאן הכול נובע.

"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" – רש"י: משפחות משפחות נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי. כאן זה כבר מתחיל להיות ויראלי. כאן כבר יש קמפיין. מה שמדהים שהעם לא מתבייש. עומד ציבור גדול ומכובד וצועק – "אנחנו רוצים בשר עכשיו". ועוד מוסיף לזה נוסטלגיה מטושטשת, חלומית, כאילו שעבוד מצרים היה בית מרגוע, מלון חמישה כוכבים. קל להתרפק על העבר. כמה התקשורת היום מתרפקת, למשל, על בגין, ואיך היא התייחסה כשהוא נבחר? הנוסטלגיה מבלבלת. אנשים אוהבים לדבר על "המנהיגים של פעם", "הדתיים של פעם", "הילדים של פעם", "התרבות של פעם", בשחור לבן הכל נראה יותר טוב.

יש פרשנות שאומת שאכן, במצרים אכלו את כל רשימת המזונות המפוארת הנ"ל, אבל מדובר בזיכרון סלקטיבי (הרי גם אם האכילו אתכם בזה, האכילו כדי שתעבדו, עבודת פרך, את זה שכחתם).

אבל מילה אחת שהשארנו לסוף – זו שמגלה את הקלפים האמיתיים, את מה שהם מנסים להסתיר, וזו המילה חינם. התלונה היא לא נגד המן או הבשר אלא נגד המצוות, מהן הם רוצים להשתחרר, ראו איזה ניתוח פסיכולוגי עמוק מביא המדרש:

"אשר נאכל במצרים חינם – אם תאמר שמצרים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר 'ותבן לא ינתן לכם'. אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם? ומהו אומר 'חינם'? חינם מן המצוות"

בזוהר יש ניסוח אחר שאומר: "חינם – בלא ברכה", שלנו, לא רוצים לומר תודה לפני ואחרי. זה מעייף.

ופה הולכים חז"ל ומגלים איזה רמז מטרים, הם מוצאים את השורש עוד קודם לכן בפרשה, לפני פרשיות התלונות, עוד בתיאור של המסע, תראו מה כותב המדרש:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים;

"לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמם מהלך שלושת ימים – בורחים מהר סיני, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ"

זה הצד הפחות אסתטי והפחות מפורסם של מעמד הר סיני. כולנו יודעים לתאר את מעמד הר סיני, עשרת הדברות, קולות וברקים, אבל זה מה שקורה אחר כך, וזה צד שקיים בכל אחד מאיתנו. אנחנו לא אוהבים לקבל הוראות, לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, וכזה קורה, אנחנו פשוט נותנים ספרינט, חז"ל מתארים זאת: "כתינוק הבורח מבית הספר".

על משקל הספר "אישה בורחת מבשורה", ניתן לומר שכאן זהו עם בורח מבשורה, עם בורח מהיעוד שלו, לא מעוניין בו. יש פה חוסר הבנה. עם ישראל חשב על חירות אחרת, לא על החירות שהוא קיבל בסוף, למרות שהחירות הזו, זו שכרוכה באחריות, היא התשתית של יציאת מצרים (חירות נטולת אחריות, שעיקרה חופש מוחלט, תוביל לאנרכיה).

אבל האמת שהעובדה שהחירות והאחריות כרוכות זו בזו, זה מסר שנאמר לו מזמן, ובדרכים שונות. מהרגע הראשון ברור שהיציאה לחירות תביא עימה עול אלטרנטיבי.

במעמד המכונן של הסנה עצמו (שנערך במקום של הר סיני) נאמר למשה:

• וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

בקריאת שמע אנו אומרים:

• אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אפילו אל פרעה אמרו משה ואהרן:

• שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.

השאלה למה זה מציק להם? מה מטריד אותם כל כך?

ישנם שני קטעים ספרותיים ממש שמסבירים מה קורה פה, למה העם רוצה את החינם הזה, ולמה בעומק ליבם הם מתגעגעים?

פרופ' נחמה ליבוביץ':

"אין האדון, במשטר העבדות, מתערב בחיי עבדיו, מלבד שעות העבודה והשעבוד. אין הוא דואג לריסונם ולחינוכם. אדרבא, ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו – כן יוטב לאדון. ישתכר העבד, יכה בחבריו, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משעבודו 'ואל ישעה בדברי שקר' של חירות, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום. עם יציאת ישראל ממצרים הוטל עליהם שעבוד אחר, קשה ונורא הוד – עול תורה ומצוות. ריסון בחיי הפרט ובחיי הכלל, בחיי המשפחה, ביחסי שכנים, בימי עבודה ומנוחה, במאכל ומשתה, כסות ולבוש, וכל העול הזה, היקר למי שקיבלו מרצון, למי שלמד תורה ואורו עיניו לראות זיווה, למי שלמד לטעום טוב טעמה, כל העול הזה – בעיניים רגילות בעבדות – עול זה של חירות הוא מעיק ומיצר. וזוהי סיבת כל אותן התלונות. זו הסיבה הנחבאת, הכמוסה והעמוקה".

הרב משה צבי נריה:

"אחרי יציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף, אחרי מלחמת עמלק, אחרי מתן תורה – יכולים לקום ולהתלונן 'מי יאכילנו בשר'. משמע שיש אפשרות כזאת בעולם, שיש כוחות עזים כאלה בפנימיות נפש האדם. אי לכך אל יחשוב אדם: 'אילו הייתי בדורות קדומים, אילו חייתי במחיצתו של פלוני, כי אז גדול הייתי'. הרי מלמדת התורה שאפילו במחיצתו של משה רבנו – יכולים בני אדם להישאר בדרגה נמוכה.

אם אין אדם לוקח את עצמו בידיו, פותח את לבו לקראת הדברים העוברים עליו, מסיק מסקנות מחייבות מכל המאורעות – אפשר שתופעות מרוממות יחלפו על פניו. זה ההבדל בין חכמה לבין תורה. רעיונות יפים יכולים רבים לומר, אבל ללא הגשמה מעשית, יום יומית, קפדנית. משקל הדיבור הוא רק לפי ערך ההגשמה שבו מבחינת המדבר. משקל השמיעה הוא רק לפי ערך ההגשמה שבה מבחינת השומע"

הרב נריה אומר, זה לא משנה מה אתה רואה לנגד עיניך, אלא מה אתה לוקח איתך. מה הדברים ששמעת וראית חוללו בך. מה אתה משנה בתוכך.

פרשנים רבים, גם ליטאים וגם חסידיים, מדברים על כך שהנקודה העיקרית פה היא שמחה: אם אנחנו לא מקיימים מצוות בשמחה, סימן שלא הבנו אותם. שאין לנו מושג מה באמת הם רוצות מאיתנו. יש את המשל החסידי הידוע על אדם ששלח את המשרת שלו לאסוף לו חבילה מהנמל. והנה הוא רואה את המשרת מתקרב אל הבית, כולו יגע ומזיע, בעל הבית מסמן לו מרחוק, "לא, זו לא החבילה שלי. החבילה שלי היא קלה, אם אתה כל כך סובל, סימן שאתה נושא את החבילה הלא נכונה". כלומר, החטא לא היה רק שמאסו במצוות אלא שלא עשו אותן בשמחה.

טוב, אז מה עושים, מה עושים במצב כזה? הטקסט הזה הוא טקסט קשה, והטקסט הבא, שמופיע אחריו, הוא טקסט קשה יותר. אני מבינה למה הדרשנים בשבע ברכות נשארים עם האור של המנורה. עם הפיס&לאב של ההתחלה, כי פה המצב הולך ומתדרדר. תגובת משה מאוד חריפה, הוא מניח את המפתחות, בניגוד לפעמים קודמות שבהן עמד בעד העם, עם העם, מול הקב"ה, הפעם משה מתייאש:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי.

זה הרבה יותר חמור מסתם להניח את המפתחות.

וואו, מה יש דווקא בשומים ובחצילים שמתסכל את משה כל כך? האו ראה את עגל הזהב, הוא עוד יארה את המרגלים וגם אותם ישרוד. מה קרה כאן?

אם תרצו בכותרת: זו לא תלונה – זו כפירה.

כלומר, אפשר להתמודד עם עבודה זרה, עם חולשת אמונה, עם מחלוקת שלא לשם שמיים, אבל פה – זה לא רמה. איך אפשר להתמודד עם קישואים ושומים? אם העם היו מפחדים ממלחמה ומהכניסה לארץ אפשר להסביר, אם הייתה להם חולשה באמונה אפשר היה לחזק, אפשר לריב בין אידיאולוגיות, בין תורה לבין דעות אחרות, עם סוציאליזם וקומוניזם, רפורמה והשכלה, התפלמסנו והתמודדנו, אבל לאבטיחים ובצלים – מה המענה? מדובר רצון תפל לאכול, לזה אין לו פתרון. רדיפת ממון ותאוות – סכנה ליהדות. לפעמים בנאדם אומר לך "עזוב אותי יהדות, כל מה שאני רוצה הוא לאכול מה שבא לי". אין טיעון אמיתי להתמודד איתו, אידיאולוגיה להתנגח בה. אין למי לענות.

הרב סבתו מסביר זאת כך: זה לא סתם רעב, צמא, פחד, זה משהו עמוק. תאווה. אם יקבלו בשר, ירצו משהו אחר. זה עמוק יותר. לכן גם הפתרון הפעם עמוק יותר – חינוך. הקב"ה לא מקבל את ההתפטרות, ומתחיל פה תהליך מעניין: מינוי 70 זקנים שינהיגו יחד עם משה, מנהיגות ציבורית עם כוח רוחני שתשפיע על כל השבטים. חינוך זה לא הנפת מטה אלוקים למעלה או למטה, נסים גלויים לא יעזרו כאן, צריך עבודה יום יומית מפרכת עם העם הזה, עשרות נביאים לצד משה שיעזרו לו. וזה מה שקורה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. יז וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

אספה – קצת מזכיר את המילה אספסוף, אבל פה אוספים אנשים מסוג אחר. קבוצה שהיא תהיה הקבוצה הטרנדית, "הנכונה", המובילה, המכתיבה את השיח. יש אומרים שתפקידם היה לגשר בין משה, שהיה בדרגת "מלאך", ואולי לא מבין למה העם רוצה בשר, לבין העם בעל הצרכים הגשמיים שרוצה בשר משובח.

זה כל כך משמח, שאחר כך גם אלדד ומידד מתנבאים במחנה, גם הם מקבלים פיסת רוחניות, ואנשים כועסים ובאים למשה להתלונן עליהם ומשה מגיב: "מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". כלומר חינוך ורוחניות זו התרופה האמיתית לבקשת הבשר, הרי זה מה שהיה פה מתחת לפני השטח, החסר של העם היה ברוח, בתוכן, בחזון, ועכשיו זה נפלא שכולם רוצים עכשיו רוח, זו התרופה שלהם. זו התרופה שלנו.

הסיפור הזה, שהשבוע לראושנ ממש צללתי אליו, הוא סיפור נפלא. הוא מלמד אותנו גם על תלונות שטחיות, גם על מה שמסתתר מתחת להן, וגם על הדרך להגיב להן, בדרך משמעותית ועמוקה, שתתחבר אל המהות של הבעיה, אל הפסיכולוגיה של האספוף, ותציג לה תשובה.

אני רוצה להתחבר לשבת הקודמת. למחרת חג השבועות טסנו, ידידיה ואני, לוושינגטון. חזרנו אתמול. עשינו שבת אצל הרב שם טוב, שליח חב"ד בבית הלבן. על הקיר ניתן לראות תמונות שלו עם ג'ורג' בוש, וברק אובמה ואפילו עם טראמפ. בשבת בבוקר הייתה סעודה מיוחדת, ספרנו וראינו שאנו, כלל אורחי בית חב"ד וושינגטון, מגיעים מיותר מ-25 מדינות בעולם. בשלב מסוים התבקשתי לדבר, ואמרתי רעיון שקראתי במטוס, בשבועון של כפר חב"ד, רעיון שיסגור את העניין:

הרב משה פלר היה שליח ותיק מאד של הרבי בארה"ב. יום אחד הוא התבקש לכתוב מאמר על מה זה חסידות ומה זה יהדות למגזין אוניברסיטאי כלשהו. את המאמר שכתב, לפני ששלח, העביר ללשכתו של הרבי מלובביץ, וקיבל אותו עם הערות בחזרה. בתוך המאמר הסביר מהי חסידות, וכתב שכשאדם מתעלף אז יש גישה שומרת שניגשים אליו ואומרים לו את שמו, זה מזכיר לו מיהו וזה מעיר אותו. זה, בעיניו, התפקיד של החסידות. לצעוק את שמו של היהודי, להזכיר ליהודי מי הוא, ומה הזהות שלו. הרבי מלובביץ החזיר לו את המאמר עם הגהות. הוא מחק את המילה "לצעוק" וכתב במקומה "ללחוש". אנחנו לא צועקים, אנחנו לוחשים לו, בעדינות, ברוך, באהבה, וכך אנו מזכירים לו מי הוא.

לסיכום – שלא נתלונן, לא נתלונן חינם (חינם מן המצוות), ושנזכור מה עיקר ומה טפל, מהו האור שצריך להעלות בפרשת בהעלותך את הנרות, ושלא נצעק אלא נלחש. בהצלחה.

בשבוע הבא אנחנו פה עם פרשה חדשה. שבוע הספר שמח.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר