"הבוקר היתה לאה כהן ספוגת אושר, ממש כך, כאשר נהגה במכונית הטויוטה הירוקה שלה לתוך הבריכה בגינת השכנים. לה, ולבתה רחל בת השמונה חודשים, שלום. כהן העידה כי מדובר פשוט במקרה של נהיגה תוך כדי הסחת דעת רגשית. 'רחלי שלי חייכה אלי במראה', העידה, 'וזה היה רגע בלתי נשכח. עכשיו, אחרי שחייכתי אליה חזרה ונהגתי אל תוך הבריכה, אני חושבת שהוא באמת יהיה בלתי נשכח.
'אנחנו מנסים להפיק את הטוב מהחוויה', אמרה כהן. 'אני שוקלת לפתוח תוכנית חדשה לנהיגה מונעת עבור הורים מוסחי דעת. אנצל את הניסיון שלי על מנת להכשיר הורים שהילדים המקסימים שלהם מסיחים את דעתם בזמן הנהיגה'".
***
אירוע זה לא התרחש במציאות. הוא פרי דמיוני. אבל המסר שלו, אמיתי גם אמיתי.
כאשר אתם הנהגים, ובמיוחד כאשר ילדכם יושב במושב האחורי, עליכם לנהוג בלבד. לא לנסות למשוך את תשומת לבם של הילדים במראה, לא לנסות להוציא מהם חיוך. רק לנהוג.
בכל יום ויום במהלך המסע המכונה חיים, אתם יושבים במושב הנהג, כמשל, והילדים יושבים במושב האחורי. אתם המובילים, הם בעקבותיכם. ובכל יום, קיים הפיתוי לגרום להם לחייך אליכם, בעוד אתם אמורים להתמקד בנהיגה. על אף הרגש העמוק כלפיהם, והקסם שיש ברגע שבו אתם מסתכלים אלו על אלו, מעשית – זה לא עובד. כי עליכם, ההורים הנוהגים, להסתכל קדימה, והילדים צריכים להסתכל על הצד האחורי של ראשכם. אחרי הכל, אם אתם נוהגים, ותוך כדי נהיגה מנסים נואשות לצוד את מבטו של הילד במראה, מי ידאג לבטיחותו? ויתרה מכך, ממי הוא ילמד נהיגה בטוחה?
אם נמקד את העניין, עלינו להפסיק לגדל היטב את ילדינו ולהתחיל לחיות היטב את חיינו. ישנן סיבות רבות לכך, אך האמיתית והטובה ביותר היא זו: הדרך לגדל היטב ילדים היא, לחיות היטב את חייך.
יש מתיקות רבה באבות ואמהות טובי לב שימיהם מלאים בעיסוק סביב בתי הספר של הילדים, אימוני הספורט שלהם, שיעורי הבית והחוגים לאמנות. מרגש לראות את מסירותם של הורים אשר מעבירים נסיעות שלמות עם הילדים תוך כדי האזנה לשירים על האל"ף בי"ת בדרך הלוך ושירים על אחת, שתיים, שלוש בדרך חזור.
אבל – אם נקדיש את כל זמננו כדי לעזור לילדים להיות ילדים טובים, היכן הם ילמדו להיות מבוגרים טובים? בעזרת האל, הילדים שלנו יהיו ילדים במשך 12 או 13 שנה, ומבוגרים במשך 108 השנים הבאות. מאיפה הם ילמדו איך לחיות, אם לא למדו זאת מהוריהם, אשר עסקו כל ימיהם בניסיון לגרום לילדיהם להיות יצירתיים, עסוקים ומומרצים?
כמובן שאין פסול במשחק עם הילדים מדי פעם. אין שום רע בבילוי זמן איכות יחד. אולם ככלל, ילדים צריכים להיות ילדים ומבוגרים צריכים להיות מבוגרים. התפקיד שלנו הוא לאפשר להם להיות ילדים, ולאפשר לעצמנו להיות עצמנו. בזמנם הפנוי, יכולים הילדים לשחק ב"נדמה לי" וב"כאילו", אבל עליהם לעשות זאת בעצמם. אם ההורים מדמיינים עבורם, הם אינם מאפשרים לילדיהם להיות ילדים והם עצמם אינם מתנהגים כמבוגרים. אף אחד לא מרוויח ממצב כזה.
הורים צריכים להשקיע הרבה פחות בהורות והרבה יותר בלהיות מי שהם. אנשים טובים. ככל שאנחנו מנסים יותר לשפר את ילדינו, כך הופך הדבר לקשה יותר ולמועיל פחות. במקום זה, אנחנו צריכים לשפר את עצמנו. ואף פעם לא להפסיק להשתפר. ילדינו יראו זאת, וזו הדרך הטובה ביותר לגדל אותם. תמיד אפשר להגיד לילד איך נכון לחיות, אבל להדגים לו איך לחיות – זו כבר מתנה שערכה לא יסולא בפז. גם אם כאשר אנחנו מדגימים להם, אנחנו לא עומדים עם הפנים אליהם. זה באמת בסדר.
****
כשהיינו ילדים, נסעו הוריי במכונית סטיישן חומה, מן הסוג המגניב שבו הספסל האחורי פונה לאחור. אני זוכרת שאבי הקשיב ללא סוף לקלטת שבה דיבר מאן דהוא ביידיש, עם גמגום כל כך כבד, שאפילו אנו, ילדים דוברי יידיש, לא יכולנו להבין את דבריו. אני גם זוכר שמן המושב האחורי התחננתי לאבי שיחליף לקלטת של מוזיקה שאהבנו להאזין לה. ואני זוכר שזה לא עזר, והאיש דובר היידיש המשיך לדבר.
שנים רבות מאוחר יותר, כאשר כולנו גדלנו, ואהבנו את לימוד החסידות, ובמיוחד את הספר המיוחד "התניא", גילינו כי אותו קול מגמגם ביידיש היה של הרב יואל קאהן, מורה אהוב וגאוני לחסידות, אשר העביר את שיעוריו המיוחדים בתניא.
ברור לי כי באותם ימים, באותה מכונית, טופחה אהבתי לחסידות. ועל כך, אני מודה לאבי. וכן, ילדיי סובלים היום מאותן הקלטות, וגם הם יכולים להודות לאביהם.
אך הם יודו לו מאוחר יותר. אני סבלני.
תרגום מאנגלית: סיימון ג'קסון, מתוך nsheichabadnewsletter.com
– הרב מאניס פרידמן הוא סופר, יועץ, פילוסוף ומרצה בעל שם עולמי. הוא מתגורר במיניסוטה, ארה"ב, ומאז 1971 הוא המייסד והמנהל של מכון "בית חנה ללימודים יהודיים", הישיבה הראשונה בעולם לנשים. הרב פרידמן התפרסם בארה"ב כאשר ספר הדרכת הנישואים שלו קיבל המלצה נלהבת מבוב דילן מידע נוסף על הרב פרידמן ופועלו אפשר למצוא כאן.
