יום גשום אחד, בסיום יום לימודים רגיל, לקחתי את המצלמה שלי וירדתי לכותל המערבי, כ-20 דקות הליכה מ"מעלה", בית הספר לקולנוע בו אני לומדת. נכנסתי לעזרת הנשים והתחלתי לצלם, באותו זמן לא היה לי מושג למה.

ידעתי שאני רוצה לעשות סרט על אמונה, דת, נשיות. לא ידעתי איך אפשר לתרגם את המחשבות לתמונה, הכל נבנה תוך כדי תנועה. במהלך העבודה על הסרט הבנתי שגם הקשר שלי עם הקב"ה הוא סוג של מערכת יחסים שהולכת ונבנית במהלך החיים. גם הסרט בנוי לפי השלבים השונים בקשר של האדם עם האל, מהאמונה התמימה המאפיינת את גיל הינקות, דרך התשוקה של גיל העלומים, ועד לסופיות של הזיקנה. זה מתבטא בסרט בסצנות שונות ובתמונה שהולכת ונהיית כהה. המוזיקה העדינה הולכת ונעשת מאיימת, כאילו לקוחה מסרט אימה. מתחילה בקול פעמונים ומסתיימת ברעם ובקריאה מהדהדת לאבא שלא נראה באופק.

צפו ב״קיר. סדק. דמעה״ של תהילה רענן:

מאז גיל צעיר אני היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לכותל. היה לי קשה להבין איך אפשר להתרפק, ללטף, לנשק קיר אבנים בודד וישן. בעיני הוא מסמל את שיא החורבן, הבדידות. ננטשנו! נשאר לנו רק קיר מסכן שדרכו אנחנו אמורים להתחבר לאל שעזב אותנו.

המחשבות האלו הרחיקו אותי בעבר וגרמו לי לתחושת סלידה מהמקום. דווקא דרך המצלמה פתאום משהו בי נפתח, עולם חדש התגלה אלי. נוצר סדק דרכו יכולתי להביט בתפילה שלי, ברגש, באמונה. תוך כדי צילום, דרך אותן נשים שהגיעו למקום מקרוב ומרחוק, בכל שעה ביום ובכל מזג אוויר (גם ב-4:00 בבוקר בסופת גשמים מטורפת), הסיפורים האישיים של נשים מארצות ומדתות שונות התאספו והפכו בשבילי מפרטים לנרטיב אחד גדול של עולם, של יקום.

אני מודה לקב"ה על הסרט הזה, ברור לי שהוא הבמאי בכל סצנה ורגע. הכל פה דוקומנטרי, התפקיד שלי היה לעמוד עם מצלמה מופעלת, לחכות שהסצנה תתחיל, כל פעם מעניינת ומפתיעה מהקודמת.

״קיר. סדק. דמעה״ הוא סרט הגמר של תהילה רענן ב״מעלה״, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר