מחשב נגד מח חושב

האם משרת הציבור האידיאלי שלנו הוא זה שמעלה אותנו אליו, אל המומחיות, הניסיון וההשראה שלו, או שמא אנחנו בוחרים במשרתי ציבור שיתכופפו אלינו על מנת לספק את הצורך שלנו באישור ובהנאה? או בקיצור, מה קורה כשאלגוריתם אוטומטי מנסה להחליף שדרן מעורר השראה?
מחשב נגד מח חושב

המהומה האחרונה סביב כאן 88, ששיאה בהתפטרותו הסוערת של חברי כאח לי, איש הרדיו המצויין, בועז כהן, העלתה שוב את הצורך לדייק מיהו ומהו משרת הציבור (וכמובן בכלל זה משרתת הציבור), להגדיר מהו שירות ציבורי או שידור ציבורי, ולהבין מהן מטרותיו ובאילו אמצעים הוא אמור לחתור אל המטרות הללו.

ראשית, צריך להאיר שיש הסכמה גמורה וחפיפה מושלמת בין היהדות העתיקה לבין הדמוקרטיה החדשה שנבחר ציבור נבחר, בין אם על ידי ההשגחה ובין אם בבחירות חופשיות, וגם אם על ידי  קומיסר זה או אחר, על מנת לשרת את הציבור. אפילו המנהיגים המיתיים ביותר של החומש, משה רבנו ואהרון הכהן, היו "מצווים" על בני ישראל כשהם נשלחו להוציא אותם ממצרים ולהוליך אותם במדבר עד לארץ המובטחת. מה זה מצווים? רש"י מפרש: מצווים לשאת את העם הזה על כל שלל הבעיות, הצרימות, הצרכים והפשעים שעם מסוגל לחולל. לשאת כמו שמשרת נושא את הקפריזות של האדון.

כהן = משרת

כן כן. פירוש הביטוי העברי "כהן", הוא: "משרת". לכהן זה לשרת. כהן גדול = משרת גדול. אז נבחר ציבור נבחר על מנת לשרת את הציבור. השאלה הגדולה היא: מהו הצורך הציבורי שאותו המשרת בא לשרת? למשל, אם בועז כהן וחבריו ב- 88FM שירתו עד למעבר ל"כאן" את הצורך התאורטי של ציבור המאזינים שלהם ברועים מוסיקליים ותרבותיים שיבררו להם את המוץ מן התבן, בוודאי שקובלנץ והפלייליסט החדש של "כאן" הפקיעו מציבור המאזינים של התחנה את הזכות ללמוד, להתפתח, להסתקרן, ולהעשיר את העולם התרבותי שלהם, אבל אם הצורך של מאזיני התחנה היה לקבל רדיו יותר אינסטנט ואוטומטי ב"טעם" של פעם, אז אין על מה להלין.

ברמה העמוקה יותר, וזאת בעיה שעולה כל הזמן במשחק הדמוקרטי הקפיטליסטי החדש, השאלה היא איך אנחנו מעדיפים שישרתו אותנו? איזה שרות אנחנו רוצים לקבל? האם משרת הציבור האידיאלי שלנו הוא זה שמעלה אותנו אליו, אל הידע שלו, המומחיות, הניסיון וההשראה? או שמא אנחנו בוחרים במשרתי ציבור שבמטותא יתכופפו אלינו על מנת לספק את הצורך שלנו באישור, בנחת ובהנאה? או ברדיואית : בועז כהן, או מחשב שעושה בטעם בועז כהן בשביל מי שצורך את הטעם?

ברפואה למשל, הדברים ברורים: אני מעדיף לשלם הרבה בשביל מומחה, והייתי שמח שהמומחיות הרפואית תהפוך להיות שירות ציבורי. אז אם נגדיר לעצמנו שגם מוסיקה היא סוג של רפואה ואקולוגיה, ויש לה השפעה סביבתית עצומה, רק אידיוט ירצה לזרוק את האחריות על המוסיקה של השירות הציבורי על מחשב פלייליסט ואלגוריתם מתחכם שמבקש למצוא את המכנה המשותף החמקמק הנמוך ביותר שבנמצא.

האל גוריתם

מכאן, עולה שאלה עוד יותר מורכבת: האם יש בנמצא מומחה יותר גדול מהמחשב ומהאלגוריתם? הרי את רוב המכונות והדיגיטציה בבית שלי ממילא אני לא מבין, לא בניתי אותן, ואם חלילה יתקלקלו – אני מזמין מקצוען. בין היכולות של הטכנולוגיה שמקיפה אותי לבין חוסר ההשגה שלי בטכנולוגיה הזאת, הפער עצום, והוא הולך ופולש אל עבר הבחירות האנושיות העצמאיות שלי. כשאני קונה בסופר שקית פסטה, אין לי שום מושג ושליטה אמיתית לגבי התכולה שלה, אני פשוט סומך על המכונה של אסם שהיא יודעת יותר טוב ממני מה טוב בשבילי, וכשאני מוריד אפליקציה חדשה לטלפון ושואלים אותי אם אני רוצה התקנה מותאמת אישית או רגילה, אני אוטומטית לוחץ על הרגילה. בשני המקרים, הסיבה היא שאין לי זמן וראש להכין מקרונים של פסטה בעצמי, לנסוע לבדוק את המפעל של אסם, או להתחיל עם התקנות ארוכות. כך, הולך ונוצר פער בין הסביבה הטכנולוגית שלי לבין היכולת שלי להבין אותה.

כשמדברים ברמת הסטטיסטיקה והאלגוריתמים (והאל גוריתם הוא ללא ספק העבודה זרה הכי חזקה של המאה ה-21, יותר מכסף ומזהב), מתבצע צעד אחד גדול אחורה לאדם מול הטכנולוגיה, שנובע מהיכולת הטכנולוגית לסכם את הפעילות העכשווית, להבין ולחזות קדימה את החשק האנושי המסתבר ממנה, ולהעריך את הציפיות ואת רמת הסיפוק שאני אקבל מהשיר בתחנת הרדיו שלי או מרמת המליחות בפסטה שאני צורך.

זה מהלך ערמומי במיוחד. לכאורה, הוא בא לתת מקסימום סיפוק, מקסימום נוחות ומקסימום יעילות. למעשה, הוא בא לקחת את הקלף היחידי שעוד נשאר אצלי בידיים: חוסר שביעות הרצון ממצבי הקיומי, וכתוצאה מכך את הדרייב והצורך שלי להשתנות. באופן מפתיע ונפלא, דווקא המחשב של הפלייליסט והמכנה המשותף המדומיין שהוא מעבד, מבודד אותי מהמציאות ומהתנועה האינדיבידואלית שלי בתוכה, יותר מכל תכנית איזוטרית מעוטת רייטינג.

אבל מה שטכנולוגיה תמיד ידעה להסתיר

זה שהמציאות היא פשוטה וסכמטית:

א. אתה לוקח
ב. אתה נותן
ג. אתה גם לוקח וגם נותן
ד. אתה לא לוקח ולא נותן

זה הרעיון. עכשיו כל אחד עם עצמו יעשה את החשבון.

ויקח קורח

חתיכת טיפוס גיבור הפרשה שלנו: עשיר. מיוחס. רבותינו מייחסים לו רוח נבואה יוצאת דופן, ובוודאי שגם פיקחות רבה. שמואל הנביא יצא ממנו. 24 משמרות לוויים יצאו ממנו. ובכלל, התעוזה להרים אופוזיציה פרונטלית למנהיג בקנה המידה של משה, אומרת גם משהו על שיעור קומה. גם סופם של קורח ועדתו: האדמה בלעה. האש אכלה. משהו שם היה גבוה מספיק בשביל שגם הכיליון יהיה על טבעי.

הפרשנים מתקשים בפסוק שפותח את הפרשה: "ויקח קורח…" ולא ברור את מה הוא לקח. פירוש אחד גורס שהוא לקח את עצמו, כלומר ליבו לקח אותו. פירוש שני מספר שקורח לקח וסחב ברטוריקה המעולה שלו, ובדברים המושכים את הלב, חלק מההנהגה, בכדי לערער את מנהיגותו של משה ואת כהונתו של אהרון.

אבל נראה לי, שהפירוש הפשוט של "ויקח קורח", הוא שהבן אדם אמנם הגיע חמוש בתיאוריות גדולות ועצומות, הקוראות לשיוויון ולאחדות בין כולם ("רב לכם כי כל העדה קדושים ובהם השם"), תיאוריות שבאמת נוגעות בשמיים, בארץ ובשורש הבריאה, אבל הוא עשה את זה בשביל לקחת ולקחת ועוד הפעם לקחת. שהרי "ויקח"  – הווה מתמשך. מה זה אומר?מכאן באמת שכל אחד יעשה את החשבון, כי הבריאה יודעת מצויין לעשות את החשבון, להבין אם החכמה, המדע, הרוח, המומחיות, הגרעין והדאווין הם כאן בשביל לתת או בשביל לקחת. מהפרשה לפחות, מסתבר שבוויכוח הזה, אפילו הטבע הגשמי יודע לתת סימנים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *