עולם האצילות, עליו דברנו בשבוע שעבר, מדבר על החיבור בין פנים לחוץ בנפש האדם. לחיבור זה פנים רבות, והיבטים שונים. בשיעור הנוכחי חביבה פדיה מרכזת שלושה מקורות, קבליים ושאינם, המנסים לדמות את החיבור לשלושה בעלי חיים, אשר כל אחד מהם מצביע על פן אחד בנפש.
מקורות
דימוי החילזון:
"בזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון והבריאה דיבור ורצון והענין כי א"ס כשנתפשט נתהוה כלים של י"ס דאצילות ויצא בפועל מה שהיה בכח כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"
(עץ חיים, שער מ"ז, פרק ב')
דימוי הצב (מעולם היוגה והמדיטציה ותורות המזרח):
"האדם אשר ימשוך את חושיו ממושאי החושים ויכנס אותם, כמו הצב המכנס את גפיו בשריונו, הוא נטוע בהארה יציבה“ (בהגווד גיטה, פרק 2 פסוק 58. תרגום: איתמר תיאודור)
דימוי העטלף:
"צורת השכל היא צורה מושכלת דקה מן הדקה זכה מן הזכה פנימית מן הפנימית, ומפני רוב אורה וזהרה הבהיר המאיר העולם כולו, נעלמה צורת יפיו כהעלמת צורת יפי אור השמש מעיני נעטלף ומי שעיניו כואבות, ואע"פ שאור השמש הוא הנותן בו ראות לראות בם, כל מה שיגבר אז אורם תכהינה עיניו יותר מפני חולשת עצמה, ואין המונע מצד האור, כי אם מצד חומרם וצורתם חלשים, כן גם הנפש האנושית החכמה, ברצותה לעיין במי שנותן בה אור השכל יחלש כחה מהשיגו, לא מפני שהוא מעלים אורו ממנה, אלא מפני היותה בעלת חומר, ואם לחכמה כך של שכן לזולתה, וכאשר יקרא לעטלף עם אור השמש, ולנפש עם אור השכל, על דרך משל יקרא לכל שכל נפרד בהשתכלו בשכל העליון אשר הוא הסבה הראשונה לכל, והוא האלוה לכל, והוא אשר המציא הכל יתברך ויתעלה שמו לנצח נצחים, וזה מפני היותו צח מצוחצח בתכלית הבהירות, ואי אפשר להשתכל בו מרוב יפיו אשר אין לו תכלית
(שומר מצווה – הקדמת המחבר)
