רשימת מכולת של גילויים

ברגעים שבהם החיים נראים כמו שורות שורות של מטלות, אפשר ללמוד משהו מיומן המסעות של בני ישראל במדבר
רשימת מכולת של גילויים
1.

עובד בארבע עבודות שונות. שני דודים מבוגרים שצריך לבקר. או לפחות להתקשר. פגישה עם הגננת לסכם שנה ולחשוב הלאה. פגישה עם אבי ברביעי בשתיים, אחרי הבדיקות דם, בשביל לסגור מקהלת ילדים או מקהלה סתם לשיר החדש שלו. ועם אורי בערב בשביל להתעדכן באנימציה החדשה של הסרט שאני מדברר. לעבור על זה עד הערב. וגם על הסט החדש של ארז. אי אפשר לעכב את זה יותר. להקשיב ולהבין איזה סוג של טקסט הם צריכים ברדיו ל"קצרים". לדחות את העלייה לשידור של "מזרח תיכון חדש". לבדוק עם הוט למה לא שלחו חשבונית. להזכיר לצורי את הכסף עוד הפעם. ספר לקשת ליום ההולדת. ספר יהושע עם מקראות גדולות דחוף. קניות דחוף. לקנות קמח מיובל. לא לשכוח פוסט פלוס שיתוף בפייסבוק בשביל לתמוך במיזם חדש שהבטחתי לקדם. להעביר חשבון לנועה. להפקיד צ'ק. לסגור מאמר לליבא…

פעם המחברות שלי היו מלאות שירים. כנראה שכבר כתבתי מספיק כי השנה השירים החדשים שלי נראים בערך כמו הפסקה הנ"ל. שיר ליום. פואמה לשבוע. יש לנו יומן בבית, אבל אם אני אתחיל לקשקש עליו את כל זה, אשתי תתלה אותי ובצדק. אז אני מקשקש בכל בוקר קורות חיים שעומדות לקרות במחברת השירים שלי. ומשתדל לסמן איזה וי או שניים בערב.

יש משהו מאוד מנחם בלסמן "וי" ליד סידור שהספקת להוריד מהגב. אבל כל מי שאי פעם ניסה לעמוד פרונטלית מול כל המשימות שמחכות לו בסיבוב, כבר גילה שיש להן את הנטייה להכפיל את עצמן ביחס ישר לתשומת הלב שאתה מעניק להן. ואין עצה ואין תבונה. מלבד עצת יומן נפלאה שקיבלתי מחברי והחברותא שלי יובל סער. וכך הוא אומר:

"יש ארבע מחלקות בהיררכיית הדחיפות שחרותה ביומן של הלב: 1. הדברים הדחופים והחשובים. 2. הדברים הדחופים והלא כל כך חשובים. 3. הדברים הלא כל כך דחופים אבל חשובים. 4. הדברים שלא דחופים וגם לא חשובים. וכל החוכמה היא לדעת לקדם בהיררכיית הדחיפות את 3 ל–2 ולהוריד את 2 ל–3.

ואני מצאתי הרבה טעם וסעד בעצה של יובל.

2.

פרשת מסעי שחותמת את ספר במדבר רושמת בדיעבד את יומן האירועים של מסעות בני ישראל. 42 מסעות. בלקוניות של יומן. בלי מליצה, שירה או תואר. יצאו מפה הגיעו לשם. יצאו משם הגיעו לאי שם. יש מהמקומות הנזכרים שכבר מוכרים לנו מהכתובים אבל מרביתם אנונימיים כמו חלקת אדמה במדבר. מי יודע היכן קהלתה. או רימון פרץ. הרי גם על אלה שאנחנו "מכירים" – עציון גבר או יטבתה למשל – לא נוכל לערוב שהם נמצאים במקום שאנחנו מציינים בשם הזה היום.

רש"י פותח שתי אפשרויות מרתקות להבנה עמוקה יותר, למה צריך היה לחזור ולמנות את רצף האתרים בהם חנו בני ישראל במסעם מרעמסס עד לגבולה המזרחי של ארץ כנען. האחת – "להודיע חסדיו של המקום…" כלומר: להעיד שלמרות שנגזר על דור המדבר להסתובב בו ללא תכלית עד לפטירתו של האחרון שבהם, הנדודים עצמם היו בחסד ובנחת. והעדות לכך, על פי רש"י, היא שהכתוב מונה בסך הכל 20 תחנות שעצרו בהן ב-38 השנים שסבבו במדבר.

מדברי רש"י ניתן ללמוד גם משהו כללי על אחת הטובות הגדולות בניהול רשומון של הדברים שקרו. כלומר: פרופורציה. שהרי הרבה פעמים החוויה מטבעה זורקת אותי למסקנות מאוד חדות וקיצוניות: פיטרו אותי, אהבו אותי, דחו אותי, הבאתי הופעה מדהימה, אף אחד לא מקשיב, כולם מקשיבים… ורק ראיית הקו השלם, ראייה בדיעבד של המסע שעברתי, ראייה "יבשה", בלי ההו-הא-מה-קרה, יכולה להביא הבנה עמוקה ומורכבת יותר של מה שקרה שם, או של מה שעברתי באמת בסיבוב החיים הזה.

בהצעה השנייה של רש"י להבנת רצף המסעות הכרונולוגי היבש, הוא מביא את מדרש תנחומא על הפרשה – "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיוון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו – כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו".

כלומר: ערך. כי עם כל הכבוד למקום שהגעתי אליו, התחנות בדרך לא פחות חשובות. זה יפה שישראל הגיעו סוף סוף לגבולה של הארץ המובטחת. זה יפה שהילד של המלך התרפא. אבל אלבום תמונות מהדרך לארץ המובטחת או לרפואה לא פחות קובע.

3.

אבל אי אפשר להתחמק מן השאלה: מה זה עוזר כל זה, להסתכל בדיעבד על הדרך שעברת? הרי כבר עברת אותה? ונניח שיש לך אלבום תמונות יפה שממפה לך כל שלב ושלב, ונניח גם שאתה מבין הרבה יותר טוב את מה שהשגת… אוקי… נו… אבל מה זה באמת עוזר? אתה כבר הרי לא שם, לא עדיף להניח לזה ולהתרכז במה שעכשיו?

ונראה לי שהתשובה מתחבאת בשתי התיבות החוזרות שוב ושוב בפרשה – ויסעו (בני ישראל מרעמסס) ויחנו (בסכת) ויסעו (מסכת) ויחנו (באתם)… והנה מצאנו בכמה וכמה מקומות שכשצרוף האותיות חנ מופיע הוא מרמז על חכמת הנסתר. ועל הסוד ההרמוני שגלום בעומק המציאות הנגלית והכאוטית. יתכן שהמקור לכך נמצא בקהלת פרק ט' פסוק יא': "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת-הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן…".

מה הם יודעים אותם יודעי חן שאנחנו לא יודעים? זאת כבר שאלה ששייכת למאמר אחר ובוודאי לכותב מובחר יותר. אבל מה שאנחנו מבינים בינתיים הוא, שבפנימיות העניין, פרשת מסעי מגוללת 42 מסעות של חכמה (חניות) שאליהם ומהם נסעו והעמיקו בני ישראל במדבר. 42 שלבים של גילוי. כשבכל שלב ושלב (בכל חניה וחניה) נגלית בפניהם איכות נוספת של החכמה.

עכשיו המדרשים שרש"י מביא מובנים בצורה חדשה ונפלאה. כי אם כל שלב בדרך צופן בתוכו חכמה וסוד, אנחנו בוודאי צריכים את הפרופורציה שתנקה אותנו מהחלק החוויתי הנגלה של כל שלב ושלב בדרך כדי שנוכל לדבר במשמעות. אבל פרופורציה היא רק הכנה. ודווקא זכירת כל השלבים לפרטיהם (המלך ובנו החולה במדרש תנחומא) והחזרה עליהם (כפי שאנחנו עושים בעצם בלימוד התורה המחזורי בכל שנה ושנה), מאפשרת קילוף של עוד שכבה ועוד שכבה, בדרך לגילוי עומק נוסף וחדש של אותו השלב. של העומק שגלום בנו. והעומק הוא, כמו שאנחנו מכירים מהלימוד של גדולי התורה, הוא סוד אינסופי ממש.

מכאן ניתן אולי להבין מדוע האור שגלום בפרקטיקה של הלימוד המחזורי "חונה" דווקא כאן, בפרשה שמסיימת את ספר במדבר. הרביעי בחומש. סוף סיפור המעשה. רגע לפני צוואת משה הגדולה.

ויהי רצון שנזכה להגיע לעומק נוסף וחדש בהבנת האור שגלום בנו בכל שנה ושנה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *