יש לנו טיול בת מצווש משפחתי באוגוסט. קשת, כלת הבת מצווה, ביקשה בריטניה, שזאת לא בקשה שמישהו במשפחה האנגלופילית להכעיס הזו חולם לדחות, העניין הוא שקשת נערת הארי פוטר, וחלק ניכר מהמסע המתוכנן עובר דרך סימטת דיאגון, רציף 9 ושלושה רבעים, חנות הממתקים של ברטי בוטס ואתרי הצילומים שבהם נעשו הסרטים על בסיס הספר.
כמובן, אין עם זה ממש שום בעיה, מלבד הפרט הקטן והבלתי אפשרי בעליל של למכור את זה למעין, ילד דעתני בן ארבע וחצי שלא ידע את יוסף, לא מכיר בעליונותו של דמבלדור ושיש לו לפחות שנה וחצי להתעסק עם מפרץ ההרפתקאות או סמי הכבאי לפני שעולים על האוטובוס להוגוורטס.
בקיצור, שברנו את הראש כל המשפחה איך מסבירים למעין על מה זה כל המהומה, עד שבסוף אמרתי: "יאללה קופצים למים" והכרזתי בקול שכולו זר של הבטחה: “מעין, אתה יודע מה נעשה בלונדון?"
"מה?" הוא צייץ
"נלך לראות את הארי פוטר"
"הארי פוטר?"
"כן" הכרזתי, “האררררי פוטר!"
ומאז אם תשאלו את הצוציק מהי לונדון ומה צופן העתיד למין האנושי, הוא יענה בביטחון: הארי פוטר. ואפילו ידגמן ברשלנות מקסימה "קסם של הארי פוטר" )מה יש לי ביד? אופס, נעלם).
מה יש לי ביד?
בלק ובלעם, גיבורי פרשת השבוע, הם קוסמים גדולים. 100% פרקטיקה. 0% הבנה מה רוצה בדיוק ההשראה הזאת שהם יודעים כל כך טוב להתלבש בה.
פרשת בלק נפתחת כשמלך מואב המבועת (בלק) שולח נכבדים לארץ פטור (אין מצב שג'יי קיי רולינג לא קראה את הפרשה, אין מצב) לקרוא לבלעם לבוא ולקלל את העם שעלה מהמדבר והתיישב לו על הגבול.
הטכניקה של בלעם מוכרת מעולם הקסם וההשראה: ללכת שפי. לדמום. לתת לדברים או לטבע הדברים לנגן בך. במקרה של בלעם ההזדהות הזו עם המציאות ועם טבע הדברים מכוונת למה קוראים רבותינו: "הרגע הזה ביום שבו האל זועם". כלומר לחיסרון שטבוע בכל בריה, קבוצה או עם או בעולם כולו. זה גם קצת הטכניקה של הקוסם לנצל חיסרון. את מה שהזולת לא רואה. כמו יתרון של זריזות ידיים. מה יש לי ביד? אופס. נעלם.
ממקום יותר גבוה
זה הטריק. בלעם מנסה להכנס ולהזדהות עם החיסרון האנושי, במקרה הזה החיסרון האנושי של העם שעלה ממצרים, אך הוא מוצא לחרדתו הגנה מושלמת ולא מצליח לזהות אותו. בלק, קוסם עוד יותר מובחר מבלעם, מציע שבלעם יסתכל בחיסרון ממקום יותר גבוה. הם עולים ומטפסים ומטפסים (בלק בן ציפור. אדם שמסתכל ממעוף הציפור) בשביל למצוא את הנקודה שבה יפתח הפער בין המהות למעשה. בין הרעיון של להיות אדם או עם, לבין המימוש שלו. להיות גבוה זה לדעת על הזולת משהו שהוא לא יודע ולא רואה. זו מהות היתרון, זה שורש הקסם, אבל זו השגיאה הפטאלית שעומדת לפתחו של כל מי שמזהה את נקודת היתרון שלו. לא משנה איזו נקודה.
כי בעצם, אתה לא יודע כלום על הזולת אם אתה מסתכל עליו מגבוה, מנקודת היתרון, או מהמקום שהוא לא יודע שאתה מסתכל עליו. למעשה, אתה לא יודע כלום על הזולת עד שהוא לא הסביר לך את הכוונה שלו, בשביל מה הוא כאן, מה הרעיון שהוא מסיע. כוונה, שברוב המקרים, גם לזולת עצמו היא לא ממש מבוררת.
זה מה שמשגע את תכונת הקסם של בלק ובלעם, ההגנה המושלמת של עם ישראל. "כי מראש צורים אראנו" נדהם בלעם בנבואתו. הראש קובע. הכוונה של אדם, או עם, או האנושות, קובעת את התופעות. התופעות מוגדרות על ידי הכוונה. שהרי אם הכוונה טהורה או פסולה, היא תשפיע על איך הדין והדיון יתגלגלו.
האמת הפשוטה
הדבר שחוזר כל הזמן בנבואות שבלעם מקבל, ובקללה שנהפכה לברכה, הוא אפילו יותר פשוט מכוונות טהורות. הוא נדהם מהתגלית המהממת שככל שהכוונות הללו הולכות לטפל במקומות הכי נמוכים של המציאות ("מי מנה עפר יעקב"), הן ממריאות יותר גבוה, מהעובדה שכל המבנה הפנימי של אותו עם שהוא משקיף עליו מגבוה, משרת את הרעיון של לא להשיג יתרון על הזולת שהזולת אינו מודע או מסכים לו, שמדובר בקבוצת אנשים שמבחירה מסדרת את פתחי האהלים שלהם כך שלא יציצו לפתח האהל שממול.
אבל יותר מכל אלה אפילו, האמת הפשוטה היא שבלעם מגלה כשהוא צופה על העם שלמטה, היא המציאות הקשה הבודדה והמכמירה של עצמו כאדם חסר עם – בל עם. אדם שלכאורה הוא קוסמופוליטי ולא כיתתי ומצומצם, אבל למעשה חי ופועל בשרות כל מי שמרבה במחיר. חי ופועל בשרות עצמו.
לכן, בסופה של הקללה שנתהפכה לברכה, כשהמעסיק בלק שולח את בלעם בבושת פנים, בלעם הולך אל עמו ("ועתה הנני הולך לעמי" הוא מכריז). מה שאומר שאסור לבלבל את המחלות של לאומנות וגזענות עם ההכרח להביא את היתרונות שלי לשרות המשפחה הקהילה ו…כן, העם שלי. אחרת אין שום טעם בדברים וסוף היתרון להתהפך לחיסרון.
