עוד לא דיברנו על אהבת חינם

מהו המיזם החברתי שינסה להפוך אותנו, לרגע קט, לאנשים קשובים וטובים יותר; מתי זו חובתינו לפתוח את הדלת הסגורה ולפלוש ברגישות לפרטיות של האחר; ומה מקרה בנות צלופחד מלמד אותנו אותנו על זכויות, ועוד יותר – על פשרות? יוסי בבליקי חותם את ספר במדבר
עוד לא דיברנו על אהבת חינם

אם יש משהו שמסוגל להפוך, בשבילי לפחות, את שלושת השבועות המעיקים של תקופת בין המיצרים לזמן של ברכה ותיקון, הוא המיזם הפייסבוקי המפעים של "3 שבועות של אהבת חינם" של פרידה אלק ואורי וייל, המציע "משימות טובות" לכל יום בתקופה הזו, מלצלצל למישהי או מישהו שכבר הרבה זמן לא דברנו איתם, להחליט שהיום אני לא מציץ בטלפון כשאני מדבר או נפגש עם אנשים, או להמליץ על עסק קטן. כאלה דברים קטנים-גדולים, יומיומיים, שמעבר לאוויר ולאווירה צלולה יותר במרחב הציבורי והאינטרנטי הם משמשים עבורי לפחות לברומטר חד ואכזרי לעיתים, שמשקף לי עד כמה קשה לי בתצורה הנוכחית להפסיק לרגע לחפש אחרי הטוב, ולדבר על מה שטוב, בשביל פשוט לעשות משהו טוב. שבועיים כבר עברו. נשאר עוד שבוע עד תשעה באב. מספיק זמן בשביל לעשות טוב.

מה עושים בשביל להתחבר למיזם? נכנסים לדף, נותנים לייק, הופכים לעוקבים ומקבלים בכל יום משימה טובה אחרת.

ועוד תיקון מהמקום ההפוך

בראשון שעבר השתתפתי בערב מאוד טעון, עמוס וקודר, ובכל זאת ערב של תקווה, שנערך במגרש הבית שלי, "בית ליבא" שבנוה צדק. זה היה ערב הבכורה לתערוכה של קרן גולדשטיין יחזקאלי שנקראת "איננה עוד". תערוכה המורכבת מבגדים, פרטי לבוש ודברים שנמצאו בארון של נשים שנרצחו בשנה האחרונה בידי בני משפחתן. יותר מדי, הרבה הרבה יותר מדי נשים חשופות עדיין, ממש כאן ועכשיו לאלימות במשפחה. זה לא משהו שצריך להיות ואני מאוד מקווה שהערב הזה שפותח את המסע של קרן וחברותיה יצבור תאוצה.

אני מודה שכשהתבקשתי להופיע בערב הפתיחה הייתי מאוד מוחמא אבל גם מאוד נבוך. זה קצת הרגיש לי כמו לדחוף את האף במקום שלא שייך. אני הרי לא נציג המין הגברי ולא נציג של כלום. אבל להטות שכם זה חשוב. אז דיברתי שם קצת על מה שגורו החינוך שלי יהונתן דורון לימד אותי: שכשמשפחה נכנסת הביתה והדלת נסגרת אי אפשר לדעת מה הולך בפנים אבל צריך להקשיב בכל האנטנות למה שהולך בפנים, כי רשות פרט שמצמיחה אלימות, כלפי נשים או כלפי ילדים (מה לעשות שזה כמעט אף פעם כנגד גברים), היא כבר לא רשות הפרט אלא גם האחריות שלנו. שרתי את"יש לך מקום". והיה נורא צפוף וחם, ועצוב, וקשה מכל בחינה, ונחקק בליבי.

להדסטארט של "איננה עוד"

זכויות

ובכלל, העניין המגדרי, או החלוקה מחדש של המשא האנושי בין גברים ונשים, הוא, בעיני לפחות, האתגר הגדול של הדור. הנבואה הנפלאה של הנביא הושע: "ביום ההוא לא תקראי לי בעלי כי אם אישי", מונחת כאן לפתחנו והיא כדרכן של נבואות, מתייחסת ליחסים העתידיים שבין הבורא לעמו, אבל כנראה גם לדרך הנפלאה של לעבוד שכם אל שכם, גברים ונשים, שווי זכויות, מתוך תודעה של שיתוף ולא של שליטה וקניין. אבל זה לא ניתוח פשוט בכלל. ובשביל שלא יתהפך עלינו איזה דאעש גברי נוסף, נצטרך לדייק את המהות שלנו. את השאיפות שלנו. בשביל מה אנחנו כאן? מה אנחנו רוצים? ממה אנחנו (בצדק ושלא בצדק) פוחדים? ובאיזה כלים אנחנו מפרשים את השאיפות הפחדים שלנו?

יש לי חבר טוב, שבכל פעם שמדברים איתו על שוויון מגדרי, הוא אומר שזכויות לא מבקשים, זכויות לוקחים. יכול להיות. אני מאמין גדול ותמים בהסדרים חברתיים מוסכמים. מה שלקחת עלול בקלות גם להילקח ממך. אני מעדיף את המינוח של "לעמוד על זכותך". נפלאות בעיני בנות צלפחד שעומדות מול משה ואהרן וכל נשיאי העדה, ועל זכותן לרשת נחלה (לשון הכתוב: "ותעמודנה" מרגשת ואומרת כל כך הרבה).

עניין בנות צלפחד חוזר כאן שוב, וחותם את פרשת השבוע "מסעי" ובעצם את ספר במדבר כולו. כשאחרי שדעת המקום מסכימה עם חמש הנשים האמיצות ועל זכותן לנחלה, שבים מנהיגי שבט מנשה ומתריעים בפני משה שהזכות ההיסטורית לקניין נשי עלולה לחסר את הזכות של השבט על הנחלות שלו. ומשה בפשרה נפלאה אומר: "או קיי, אז אני לא לוקח מהן את ההישג של ירושה ונחלה אבל מגביל את האפשרות שלהן להינשא רק בתוך השבט". מה שבא עוד יותר לחדד שהזכות של האחד היא באופן כמעט אימננטי הפרת זכותו של האחר, ושפשרה מוסכמת היא כל כך גבוהה בעיני הקדוש ברוך הוא עד שהוא חותם בה את כל סיפורי הדברים שמבראשית ועד להנה, ובעצם את כל סיפורי הדברים (שהרי ספר דברים הוא כבר הפנמת הדברים דרך צוואת משה). אבל זה כבר  בשבוע הבא. ברוך השם סיימנו ספר במדבר.

צולם ע"י דביר קרן, מתוך תערוכת "איננה עוד".

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *