לעשות טוב

להצליח בהיי-טק מביא סיפוק, אבל לעשות טוב - מביא משהו גדול בהרבה. זוכה פרס מידות ליזם החברתי האפקטיבי 2014 מסביר איך זה יכול להיות

איך מרגיש ילד שהוא שקוף בעיני המערכת, אחד כזה שאף אחד לא סופר?

אילון תירוש, יזם היי טק ומשקיע חברתי, עדיין זוכר. גם את תחושותיו כנוכח נפקד במערכת החינוך, וגם את המפגש שלו עם חוסר שוויון ההזדמנויות בהמשך הדרך – בצבא ובחיים האזרחיים. אבל בכל מקום שבו ראה חוסר שוויון, אפשר היה למצוא גם כאלה שניצחו את הנסיבות. אנשים שהצליחו למרות הכל.

אחרי שמכר חברות היי-טק במיליונים, התפנה תירוש להשקיע במשהו אחר: בחברה הישראלית. הוא הקים את עמותת יובלים, לקידום שוויון הזדמנויות, צמצום פערים ומצוינות. עמותה המקדמת את המטרות על ידי השקעה בחינוך בגילאי חטיבת הביניים באזורים מעוטי יכולת. תפיסתה של העמותה היא הוליסטית – והתלמידים המשתתפים בה הם תלמידים חלשים ותלמידים מצטיינים כאחד, תוך שיתוף פעולה מלא עם בתי הספר.

איך זה שרגע שבו תלמידה רודפת אחריו לחניה וצועקת עליו מביא יותר אושר מאשר רגע שבו הוא מרוויח מיליונים? תירוש מסביר שעשיית טוב מביאה את האדם למקום שהוא הרבה מעבר לסיפוק עצמי. עשיית טוב מחברת את האדם למהותו הפנימית, לשורש האמיתי שלו, שבו הוא מיועד לתקן עולם.

היום, יוענק לאילון תירוש אות התורם החברתי האפקטיבי לשנת 2014 מטעם מידות. הוועדה הציבורית אשר העניקה לו את הפרס עשתה זאת בשל פועלו רב השנים ליצירת שינוי חברתי בישראל, מעורבותו האישית בפעילות וההשראה שהוא מעניק לבעלי הון אחרים להצטרפות לעשייה חברתית.

הסרטון המלא מופיע לצפייה בראש עמוד זה.

הטקסט המלא, כאן למטה.

"חיי זרמו במסלול ישראלי טיפוסי: תיכון, צבא, פציעה קרבית ב'שלום הגליל', שיקום, אוניברסיטה, ומשם במסלול לקריירה בהיי-טק. אבל אני חושב ששתי חוויות מעצבות במהלך הדרך היו חלק מההנעה שלי לעשייה חברתית.

הראשונה – מסוף חטיבת הביניים אל תוך התיכון, כשבעצם הייתי מן נוכח נפקד במערכת החינוך, מה שאני קורא ילד שקוף.   כיוון שלא הייתי בבלגניסטים, ילד רע, מצאתי לי תחומי עניין אחרים. והיתה לי משפחה תומכת ואיכשהו זרמתי עם המערכת בהמשך לצבא. אבל החוויה שנצרבה בי מאוד חזק בתודעה זה איך מרגיש "ילד שקוף", ילד שהמערכת לא רואה ולא מתייחסת אליו.

החוויה השנייה היתה בצבא. החוויה בתיכון לא כיבתה אצלי את הרצון להצליח ואת השאיפה למצוינות שמימשתי בצבא ובהייטק. אבל בצבא פגשתי בפעם הראשונה מגוון מאוד מאוד גדול של אוכלוסיות שלא הכרתי קודם ואני חושב שזיהיתי שם גם, מצד אחד, חוסר של שוויון הזדמנויות במי יכול להגיע לאיזה קורסים אליטיסטיים או נחשבים, ומצד שני את אותם יחידים שכן באו מעיירות פיתוח ומרקע קשה והצליחו להרים את עצמם וללכת לקצונה וליחידות מיוחדות. וכשהתחלתי בעשייה חברתית, אני חושב ששתי החוויות היו אצלי כוח מניע מאוד משמעותי.

הגעתי לעשייה חברתית לפני 13 שנה בערך. כיזם הקמתי חמש חברות, השקעתי בשלושים, חלק מהם מכרתי. אחרי שמכרתי חברה בשנת 2000. כשהיו לי את הזמן ואת המשאבים, נכנסתי לתוך העשייה חברתית ואני חושב שבגלל שאני יזם באופיי, נכנסתי עם מעורבות אישית מאוד משמעותית.

העשייה של גם התנתבה למקום שקשור לחוויות, למקום של מתן שוויון הזדמנויות בחינוך וגישור על פערים. צירפתי אלי אשה יקרה שעד היום מנהלת את העמותה – ד"ר אורית לנדאו, ובילינו שנה שלמה בללמוד איפה הכאבים והקשיים של מערכת החינוך. בסופו של דבר, התמקדנו בגילאי חטיבות הביניים, במקום של כניסה לחטיבת הביניים וביציאה ממנו.

לפני 13 שנה היתה הנשירה הכי גדולה במערכת החינוך. להפתעתנו גילינו שאף אחד לא מתמקד בגילאים האלה. בעצם, בנינו תוכנית בשם יובלים שהיתה ועדיין מאוד יחודית במובן שהיא מאוד הוליסטית. אנחנו מחברים את הילדים הכי חלשים לשכבתם עם המצטיינים בשכבתם לקבוצה אחת, ובכך לא מתייגים את הילדים החלשים. אנחנו עובדים איתם בגיל שאפשר עוד לעצב אותם, ועובדים איתם על כל, נקרא לזה צדי החיים. זה אומר גם לתת להם מקפצה לשיפור ההישגים הלימודיים שלהם, גם לעבוד איתם על כישורי חיים והעצמה אישית – שהיא מאוד משמעותית בגילאים האלה, שהם מדברים על הילד בעצמו, על החברה, חברת השווים וכו', והמסלול השלישי מחייב אותם בעצם לתרום לקהילה.

יש הרבה מאוד מחקרים שמראים שבמקומות מוחלשים, כשאתה בא אל ילד שרגיל להיות בצד המקבל וגורם לו להיות בצד הנותן, אתה הופך לו את כל צורת החשיבה. בנינו את זה כתוכנית שאחרי שעות בית הספר ובתוך שטח בית הספר עם הצוותים האורגניים של בית הספר והתחלנו את זה כסטארט אפ.

התחלנו את זה באור עקיבא ובטירת הכרמל בשנתיים הראשונות ואמרנו שאם זה יצליח – ומדדנו את ההצלחה, אז בעצם יהיו הרבה שותפים שירצו להצטרף לזה. התוכנית מאז מאוד גדלה, אנחנו כבר שנה בשיתוף פעולה אסטרטגי עם הג'וינט ועם משרד החינוך, והיום בעצם אנחנו מפעילים את התוכנית ב-14 בתי ספר בשיתוף משרד החינוך בפריפריה החברתית וגיאוגרפית.

הרעיון פה הוא בעצם ששלוש שנים רצות כפיילוט ואחרי שהפיילוט מצליח, זה הופך להיות התוכנית הלאומית לחטיבות הביניים בבתי ספר "אדומים" מה שנקרא, בפריפרייה, שהם אותם בתי ספר קשים. ככלל, יש 200 בתי ספר כאלה מתוך כלל בתי הספר בישראל, ואנחנו מכוונים ל-40-50 מתוכם, שזה כבר בראייה לאומית מסה קריטית מספיקה כדי לייצר שינוי.

אני מאוד מאמין שחברה בריאה כמו שאנחנו רוצים לבנות פה ולגדל פה, יש לה רגל קבועה קיימת ולא אפיזודית או חד פעמית, של מעורבות חברתית שבנויה על אחריות חברתית הדדית. במקומות אחרים בבריטניה קוראים לזה חברה אזרחית, כי יש את המיגזר הציבורי שעושה ובדי.אן.איי הסוציאליסטי שלנו אנחנו מצפים שייעשה וידאג לנו, ויש מצד שני את התמה הזאת של קידוש האינדיבידואליזם ויכולת המימוש העצמית של היחיד.

חברה בריאה חייבת שיהיה לה גם את העוגן הזה של חברה שעושה למען עצמה, לא במקום הממשלה ולא מחליפה את הממשלה, אלא בהבנתנו שהממשלה והמגזר הציבורי לא יכולים, קשה להם מאוד ליילד ולייצר חדשנות, וטיפול בבעיות בקצב מהיר. אני מאמין שעם היכולת, בכל המובנים, באה גם האחריות, ואחריות לעשות טוב, לשפר. ואם לוקחים את היכולת הזאת ויודעים לבנות אותה בצורה שמייצרים מענה וצורות חדשניות לצרכים של החברה ואחר כך גורמים בצורה חכמה לממשלה לקחת בחזרה את האחריות שלה לדברים ולתת לזה פרישה לאומית, אני חושב שזו הדרך הנכונה ואני מאמין שלא פחות מהביטחון, זה אחד הדברים שחשובים לחוסן שלנו ולשרידות שלנו כחברה. בצורה אסטרטגית וראייה קדימה.

יש תכניות שדומות ליובלים שפועלות כאיזה סוג של אי פדגוגי שמנותק מבית הספר. יש להן מן תפיסה שאומרת שבבית הספר הילדים מתוייגים וקשה להם להצליח, אז בוא נגרום להצליח בחוץ. נייצר להם חוויה אלטרנטיבית.

אנחנו מאמינים ההפך. אנחנו חושבים שלקחת מודל מוצלח כמו יובלים, תוכנית מוצלחת ולהטמיע אותה בתוך בית הספר קרי, מפעילים אותה בשטח בית הספר אחרי שעות בית הספר, ואתה צריך את שיתוף הפעולה הפיזי שלו. המורים שמלמדים את התלמידים המתקשים, בשיטה של מבצעים לימודיים הם מורים מצטיינים מהתיכון שלא מלמדים את הילדים בשעות הבוקר ולכן גם לא מתייגים אותם והם באים במיוחד ללמד שם.

אחד הדברים היפהפיים בתוך יובלים זה לילדים המתקשים לומדים בקבוצות של עד 12 ילדים עם מורה ועוד 4-5 מתרגלים. המתרגלים הם תלמידי י"ב בוגרים של יובלים, חלקם היו בין התלמידים החלשים, שחוזרים בעצם כמתרגלים, אבל גם כסוג של אחים בוגרים לילדים האלה שמלווים אותם גם מבחינה רגשית.

מה שכל זה עושה זה, שכשאתה מסיים שני מחזורים של 6 שנים של יובלים בבית הספר, בעצם השארת, הטמעת את השאיפה למצויינות ואת הרצון להשתפר לתוך התשתית המקומית, לתוך הכוח המקומי. ואם אתה תלך ממקום, ואנחנו יודעים את זה כי הלכנו ממקומות, אחרי 8,9,10 שנים, אנחנו רואים שהתוכנית ממשיכה לפעול, כי הם מאוד מחוברים לזה באמונה. הם מכירים ויודעים איך להפעיל את זה ובעצם העצמת את התשתית המקומית.

המהלך של לעשות עכשיו פיילוט שבסופו בעצם משרד החינוך לוקח ומפעיל בעצמו, זה בדיוק המהלך שעונה על השאלות של 'למה יבוא איש עסקים ויחליף את משרד החינוך'. אז לא, אם אתה איש עסקים שבא להפעיל תוכנית שבאה להחליף את משרד החינוך, אז אני אגיד לך בצורה ברורה שזה לא נכון. כי יש את מה שאני קורא בחיי כל יזם חברתי, את התקופה הרומנטית נאיבית: בד"כ 3-5 שנים ראשונות של התחלת פרויקט. בהתחלה מה שממלא אותך בחוויה אישית, זה סיפוק אדיר מההצלחה שאתה מיצר בסקאלות קטנות אבל שהם גדלות והולכות. ואיכשהו אחרי התקופה הרומנטית נאיבית פתאום אתה מבין את הסקאלה הלאומית ואז אתה אומר רגע, אם זה כל כך טוב, למה לא להעניק את זה לכולם? וכשאתה מנסה להבין איך אתה עושה הפצה של זה ואיך אתה רוצה להנגיש את זה לכולם, אתה מבין שבאמת עדיין הגוף היחיד שיכול בצורה יעילה להביא את זה לכולם זה בית הספר, זה משרד החינוך או משרד הרווחה או משרד הבריאות. כל אחד המשרד הרלוונטי לו ולכן אני חושב, וזו גם התפיסה הנכונה של חברה אזרחית – ככה צריך להניע את הגלגלים האלה.

אני תמיד מספר את הסיפור, על המחזור הראשון שלנו באור עקיבא. ילדה מצטיינת מבית הספר עתידים באור עקיבא כשסיימנו שם את שלוש השנים הראשונות, והתחוור לה שאנחנו בעצם לא ממשיכים את התיכון, כי כל ענייננו היה להתמקד בגילאי חטיבות הביניים, והיא רדפה אחרי בלילה בסוף טקס הסיום לחנייה, וצעקה עלי למה אנחנו נוטשים אותה ו'אתם ממשיכים את התוכנית בתיכון', ו'הם יעזרו לנו להפעיל'. לימים, הילדה הזאת סיימה בהצטיינות דיקאן את הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בת"א, והיום היא עתודאית בצבא. הסיפוק שמהלך כזה נותן לך לא דומה לסיפוק כשמכרת בפעם השלישית חברה במאה מיליון דולר, או לתועלת שקבוצה נחמדה של אמריקאים ביוסטון עכשיו יכולה לעשות את העבודה שלהם יותר ביעילות. אלה שתי רמות אחרות לגמרי של סיפוק, של הגשמה ומימוש עצמי.

עשינו פעם מחקר על מה מפריע לאנשים להיות מעורבים חברתית. ומיפינו כמעט שלושים סיבות מ-4-5 סוגים שונים. אני חושב שאחת היותר מובהקות היא שאנחנו מדינה שגדלה עם די.אן.איי מאוד סוציאליסטי מכל ההקמה שלנו ומצד שני לקחה נתיב בתקופה האחרונה להרבה מקום בסגנון האמריקאי למימוש עצמי אינדיבידואליסטי, חלק מזה אופורטוניסטי, ונשאר שם חלל בין שני הדברים האלה. אנחנו עדיין מצפים מהמדינה לספק את כל צרכינו ומענינו אם זה רווחה וביטחון או בריאות וחינוך, ומצד שני במידה מסויימת מקדשים את המימוש העצמי, וזה מחזיר אותי לנושא של הרגל ההכרחית והבריאה הזאת של העשייה חברתית מתוכנו לטובת עצמנו.

יש גם הרבה מאוד סיבות אחרות שקשורות לדימוי של העשייה חברתית במגזר השלישי לנושא של זה שהרבה פעמים סובייקטיבית גם אנשים שיש להם ביטחון כלכלי, מרגישים חוסר ביטחון כלכלי וזה מפריע להם להכנס לתוך העשייה הזאת. אבל אפשר לשבת שעות על שעות ולנתח סיבות ולהסביר למה אולי אפשר לטפל בהם.

אני חושב שהממד החווייתי של הסיפוק של העשייה האישית זה הכיוון הנכון להביא אנשים אליו ומתוכו לראות איך הם מוצאים לעצמם מקום, עם חיבור לנושא שמדבר אליהם בלב, עם התשוקה הפנימית שלהם, ולגדול בו בעשייה חברתית. אמר לי פעם איש עסקים שהתעסק בהרבה עשייה חברתית, 'אני עושה את זה כי אני אגואיסט. יש לי המון סיפוק מתוך העשייה הזאת, זה מספק את האגו שלי כי אני תורם'.

אני חושב שיש פה נקודה הרבה יותר עמוקה ומהותית, שמחברת אותי ליהדות. הסיפוק שאנחנו מקבלים מהעשייה של טוב כזה הוא בגלל שאנחנו בשורש שלנו, במקור שלנו אנחנו מכוונים לעשות טוב. להיות טובים ולעשות טוב. ולכן כשאנחנו עושים טוב, כל אחד במישור שלו, אנחנו מתחברים למהות הפנימית שלנו. וזה אותה התרוממות רוח ואותה התעלות שאנחנו מרגישים והיא אחרת מסיפוק.

יש ביטוי ברמב"ם שאני נורא מתחבר אליו, שנקרא "שמחת כרסו", שהוא צריך לתאר את מי ששמחים ביום חג מאוכל ושמחה פנימית, כשמעבר לגדר שלהם יש אנשים שלא מסוגלים ולא יכולים ואין להם והם לא חווים את החוויה הזאת,הוא קורא לזה "שמחת כרסו". זה איזה סוג של שמחה שהיא לא שלמה. יש פה עניין שגם במצב של השמחה שלנו, שהוא מצב של התעלות, אם זה לא מאוחד עם ההסתכלות החוצה של איפה הם ולמי חסר ואיך מביאים אותו פנימה, זה חסר. זה גם מושג שאני מאוד מאוד מתחבר אליו ואני חושב שבשני האלמנטים האלה של השורש הטוב ובאלמנט של תיקון עולם זה שני דברים שעשייה חברתית מאוד מחוברת ליהדות ולתפיסה החברתית שלה.

כל המשפחה שלי מתעסקת בחינוך. זה מתחיל עוד מהסבתא, וכל האחים שלי עוסקים בחינוך, כל אחד ברמה אחרת. ואחד האחים כל הזמן אומר לי בבדיחה, אתה חושב שאתה הייטקיסט, אבל אתה בעצם איש חינוך שכותב את הצ'ק מההיי-טק כדי לעשות מפעלות חינוך.

הרבה מאוד אנשים ששאפו להצלחה וחוו הצלחה ביחוד בגיל צעיר, מגיעים לנקודה שאחרי ההצלחה, ופתאום נשארים בפני איזה חלל שאומר – אוקיי זה השגתי, לאן אני צועד מפה, האם ככה זה נראה? וגם אצלי בחוויה האישית, חוויתי את ההצלחה שכיוונתי אליה הרבה מאוד שנים, ומפה ראיתי את הצורך כמעט להגדיר את עצמי מחדש. במובן של מה אני עושה ואיפה אני פועל, ושם בהחלט השאיפה הזאת שקודם היתה שאיפה של להצליח, כדי לאפשר לך ביטחון כלכלי ויכולת גם להתעסק בדברים שאתה רוצה, הופכת ל-אוקיי, עכשיו יש את היכולת וכאן אני יכול לצקת את המשמעות האמיתית לתוך העשייה שלי, לתוך הכיוון החיים שלי ובמובן הזה, היכולת הופכת בעצם להיות כלי למשמעות".

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *