טראומה

היהדות יודעת לתת כבוד לשבר, לייחד לו מקום ומנהגים וזמן, ולבנות ממנו בהדרגה ושוב וחוזר חלילה את הנחמה
טראומה

הקיץ הזה חם וריחני כמו כל קיץ, אבל בשביל הילדים שאני פוגשת בעבודתי הוא מלא ברעש. אנחנו לא שומעים את הרעש הזה: בשבילנו, האמבולנס שעובר ברחוב הוא רק מכונית חירום שצריך לפנות לה דרך, והטרקטור שפורק חצץ חדש לכביש רק מבשר על סופם של הבורות המעצבנים. אבל בשבילם כל אמבולנס הוא אזעקה, וקולות החצץ המכה בכף הם רקטות מתפוצצות. בשבילם, הקיץ שעבר חוזר עם החמסין, והתמונות חוזרות יחד עם החופש הגדול: אזעקות של אמצע הלילה, ריצה מבוהלת לממ"ד, קולות נפץ רחוקים שהולכים ומתקרבים, הפנים המתוחות של אמא, ומה שקרה כשהאח הגדול עוד לא חזר מהמכולת בדיוק כשהיתה אזעקה. לנו, שכבר עברנו קיצים רבים מדי כאלה, רושם הקיץ אולי כבר היטשטש; אבל לילדים האלה, שבורכו בניסיון קצר מדי במזרח התיכון, הכל חוזר עם השמש והאמבולנס והקולות של החצץ. אנחנו קוראים לזה "טראומה".

טראומה – פצע, ביוונית – היא הכינוי הפסיכולוגי למה שמתרחש כשבועת ההגנה הדמיונית סביב הגוף מתנפצת, ותחושת הביטחון שמאפשרת התעלמות מן הסיכון הקיומי של החיים בעולם נמסה בבת אחת. כשאדם חווה אירוע מסכן חיים, או כשאירוע מסוים מזעזע באופן מכאיב אמונות וחוויות ראשוניות שבנו את יסודות הנפש, הוא מאבד את האוטומטיות המבורכת, שמאפשרת לו לחצות את הכביש תוך ביטחון ביכולת להגיע לצד השני בשלום. העולם הופך להיות מלכודת מפחידה, בלתי עבירה, בדיחה אכזרית על חשבונו – העכבר במלכודת, הפרפר הלכוד במנורה.

הילדים האלה מזכירים לי אלפי קיצים של יהודים מזיעים בכל הדורות האחרונים, שבשבילם הקיץ בשיאו הוא זמן הזיכרון השנתי לכל ימי הייאוש הגדולים. ימי "בין המצרים", החורבנות החוזרים, הגירושים, הפרעות 

השיקום מן הטראומה הוא תהליך ארוך ולא פשוט. את מאורעות הקיץ שעבר ומוראותיו חוו מאות אלפי ילדים בארץ, מכל צדי הגדרות והגבולות – ומתוכם ישנם כאלה שחזרו לנהוג כרגיל אחרי שבוע של שקט, וכאלה שחזרו לחייך אחרי חודשיים, וכאלו שאחרי חצי שנה, וכאלה שעדיין לא. השיקום תלוי בעוצמת הטראומה, ברציפות המשפחתית, בתמיכה שהילד מקבל מסביבתו, ביכולת שלו לתאר ולארגן את המציאות החדשה ולמצוא בה גם מקורות הנאה, ובעוד משתנים רבים. ויותר מכל אלה – ישנה חשיבות לשגרה. השגרה בונה מחדש את סדר העולם, מנפחת באיטיות מחדש את בועת הביטחון. וככל שהשגרה תכיל בתוכה גם התייחסות לטראומה, היא תיתפס כשגרה חזקה יותר, מחוסנת יותר, ותבטיח ביטחון רב יותר לאוחזים בצילה.

והילדים האלה מזכירים לי אותי. לא רק אותי: הם מזכירים לי אלפי קיצים של יהודים מזיעים בכל הדורות האחרונים, שבשבילם הקיץ בשיאו הוא זמן הזיכרון השנתי לכל ימי הייאוש הגדולים. ימי "בין המצרים", החורבנות החוזרים, הגירושים, הפרעות, המנוסה המטורפת לכל מקום שאולי יהיה בטוח יותר, שאולי יהיה בו בוקר חדש. שנים על שנים, אסונות ועינויים שאין תמונות איומות דיין בשבילם, מתכנסות לימי הקיץ האלה. וכל שנה הטראומה נחווית מחדש, משוחזרת מחדש, שוברת מחדש את סדר היום ועדיין נמצאת בתוכו. שגרת האבל היהודית הפכה את הטראומה לחלק מגלגל השנה: תשרי-חשוון-כסלו-טבת עברו חלפו ביעף, גם שבט-אדר-ניסן-אייר-סיוון-תמוז ואב. "מנחם אב". זמן השבר, זמן החרדה, שממנו מתחילה כל שנה נחמה איטית וחדשה.

היהדות, עתיקה ושרוטה וחכמה, יודעת שאי אפשר להימלט מן השבר, לא בכלל, כבן אנוש, ולא כבן אנוש שנולד לעם נודד, מגורש ומוכה תדיר. היא יודעת לתת כבוד לשבר, לייחד לו מקום ומנהגים וזמן, ולבנות ממנו בהדרגה ושוב וחוזר חלילה את הנחמה. ושוב, כמו בכל שנה, תבוא רוח קלה של סתיו לקרר את הפנים המיוזעות והרטובות, ולבשר לעולם שהגשם, למרות הכל, שוב עומד לבוא.

עמליה שנוולד-בראון היא פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי-חינוכי

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *