ארץ מאכזבת יושביה?

כנראה שהסרט הגדול, ההיסטורי הזה, של ארץ מאכזבת יושביה, הוא היצירה הגדולה והמוחשית ביותר שיצרה התנועה הציונית. בניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא האכזבה הקולקטיבית, הסתירה הפנימית הבלתי ניתנת לגישור לכאורה בין חלום לבין מציאות, היא היא פעמי משיח
ארץ מאכזבת יושביה?

1.

בסיפור המרכזי של פרשת דברים, שפותחת את ספר הצוואה והתוכחה של משה, המנהיג הגדול מגולל שוב את מעשה המרגלים. הפעם השניה מרה עוד יותר ומגלה עוד פרטים שרק הרטרוספקטיבה יודעת לאתר.

הייתה להם בחירה, מתאונן משה. זה לא היה סיפור סגור. מדובר היה במילה של יהושע וכלב, האינטגריטי שלי, הצטברות הניסים. אפילו העובדה הבהירה, שכל רגע ורגע שבו העם העצום הזה נושם טיפת חיים במדבר, ואוכל ושותה ומתקלח, היא נס גמור. עמוד ענן ביום ועמוד אש לילה.

ומול כל אלה עמד הפחד. הפחד מעצמך. מהנפרדות שלך. מהלבד. מהשינוי. מהמחויבות ששינוי מביא. הפחד שעוטף בכל פעם כשאתה מציץ במראה הפנימית של הנפש.

לפחד יש מחלקת קולנוע אדירה. קוראים לה דימיון. במקרה שלנו הפחד של עם עבדים מעצמאות מדינית הצטייר כענקים איומים ונוראים, ערים גדולות ובצורות בשמיים, ועם גדול ורב שמחכה לבלוע אותנו מיד כשנדרוך בארץ המובטחת. לכן, מפנים משה, שבפעם השניה, הפלופ הגדול, יותר מזה של המרגלים עצמם, היה של העם שמצא בסיפור שלהם מקום להשקות את הקיבעון הפנימי שלו.

2.

גם לתקווה יש מחלקת קולנוע נהדרת. אלפיים שנות תקווה נואשת, תקווה בגלות, תקווה נגד הרוח, נגד הכוח ונגד ההיגיון, הולידו סרטים שונים ומגוונים לגבי איך זה יראה אם וכאשר.

בסרט של האתיופים, למשל, הם עולים לציון ויושבים מול הכותל, בחברת אנשים-מלאכים שכולם לבושים לבן וקוטפים דבש מהעצים. אמא שלי לא האמינה כשהגיעה מביירות וגילתה שיהודים נוסעים כאן על אופניים במכנסי חאקי קצרים. יהודים? ככה? איפה החליפה? חבר קרוב שלי, רוברט, שהגיע לבדו מליטא, היה בטוח שרופאים וכנרים הם יהודים וכל השאר גויים. הוא כבר מזמן לא כאן.

ככה כל עדה ועדה, ואחר כך כל שבט וקבוצה, מתל אביב לירושלים, חולמים וחיים ומתאכזבים. הימין מאוכזב. השמאל מיואש. הרבנים נעלבים. הטרנסג'נדרים מופתעים שוב. הצד המזרחי נעלב. הצד האשכנזי מרגיש נבגד. ומפלגת העבודה שוב מקווה, ומשתוממת.

כנראה שהסרט הגדול, ההיסטורי הזה, של ארץ מאכזבת יושביה, הוא היצירה הגדולה והמוחשית ביותר שיצרה התנועה הציונית. בניגוד למה שמקובל עכשיו לחשוב, דווקא האכזבה הקולקטיבית הזאת, הסתירה הפנימית הבלתי ניתנת לגישור לכאורה בין בין חלום למציאות, בין מציאות אחת למציאות השכנה שפועלת לידה, היא היא פעמי משיח. פעמיה של מחשבה חדשה. שיחה חדשה. אור חדש מציון. אהבת חינם.

מי שעדיין מקווה ומייחל שהאג'נדה והנראטיב שלו ושל אבותיו ינצח, לא יודע ולא יכול לאהוב אהבת חינם. האהבה שלו תמיד תהיה נגועה ברווח של אישוש העצמי, של "השבט שלי צדק". אין לאדם רווח או הנאה גדולים יותר מלאושש את עצמו, או את הקבוצה שאליה הוא משתייך. ההיפוך של זה, כלומר אהבת חינם, יהיה לדעת לאהוב ולהבין דווקא את מי ששונה ממך עד כדי כך שהוא אולי מאיים על הזהות שלך, ואין כמו חברת קיבוץ גלויות שסועה ומפולגת כמו זו שחוללה הציונות החדשה בשביל להתחיל לתרגל איך לעזאזל אוהבים את מי שלכאורה מאיים עליה.

לכן, רק מי שהמציאות כאן כתשה את כל התפיסה שלו לגבי "איך הדברים צריכים להיות", והוא או היא עדיין מאמינים בעתיד ישראלי משותף, יכול לקוות לאור הזה של אהבת חינם. מה שבטוח, חבלי הלידה של האור הזה כואבים כאן עכשיו מאוד. תראו איך שהכל כאן נראה כל כך קרוב ומאיים ודורך על הרגל של הזולת. וכולם כל כך בטוחים בנזק הבלתי הפיך שה"צד השני" ימיט היהדות, הדמוקרטיה, השלום, ארץ ישראל, החרות, הצניעות, חופש הפרט, השפיות… יו ניים איט.

בפתחו של ערב תשעה באב, בין כל הדיבורים המסורתיים על אהבה ושנאת חינם, רציתי להציע כאן תזה בענייני אהבת חינם שנראית מכאן כל כך רחוקה ודחוקה שאפילו אני בקושי מאמין בה, שעל פיה רק מציאות סבוכה, סתורה ומאכזבת כמו זו שרבים מאתנו חווים בזמן האחרון, יכולה ומסוגלת להוריד לעולם את האור היקר הזה של אהבת חינם.

בעיני, הם חבלי הלידה של אור חדש

3.

ומי ידע להבין ולהצביע על הסתירה הפנימית ככלי נאמן לקבלת אור חדש כרבנו אשלג, בעל הסולם, שחי רוב שנותיו כאן בארץ הזאת המובטחת, והמבטיחה, והמאכזבת, ואז המבטיחה עוד יותר.

הנה ראו כאן, מתוך: "שמעתי", ספר קטן ועצום של מאמרים ורשימות דברים של של בעל הסולם. במאמר ל"ג, "עניין גורלות שהיה ביום הכפורים ואצל המן", הוא כותב:

"…שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש … רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים לקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם, שזה נקרא, 'רשע יכין וצדיק ילבש' כלומר שהם נתנו הכלים ומקום עבור הקדושה…"

אבל גם הרב אשלג יודע וכותב שרק בדיעבד, אחרי שנכנס אור חדש ויישב את הסתירה וההסתרה, אפשר להעריך את הטוב של סתירה פנימית. עד אז, היא כואבת ודוחפת וחונקת ולא נותנת מנוח. אז במציאות כל כך שסועה, פוליטית, דתית, עדתית, גנדרית, כאשר כל מי שאני מדבר איתו השנה על תשעה באב קורץ ומדבר על חורבן עכשיו, אני אומר שסתירה פנימית בתוך רצונות של עם היא לא כיף גדול, אבל גם לא חורבן, ואפילו, בעזרת השם, יצירה של כלי שיכול לקבל אור חדש. אהבת חינם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *