מה שהוא שומע

נדמה לי שזה הרגע שבה החזון של נביאי שנות השישים: דילן, לנון, מיטשל וסטיבי וונדר, החלום שמוסיקה תדע לחבר, להתיך ולזקק יופי ומשמעות חדשה מהסתירות הכי עמוקות והרמטיות, מגיע כאן ממש, בחבל הארץ הזה, למימוש מסעיר. יוסי בבליקי מציע שתכבו לרגע את גלגל"צ, ותעשו היכרות עם מוסיקה עכשווית טובה באמת
מה שהוא שומע

מוסיקה מדהימה נשמעת כאן בשנים האחרונות. חדשה. עמוקה. מגוונת. חכמה. מכשפת. ובעיקר אמיצה ותמימה מספיק בשביל להביט ולנשום את המרחב הנפשי והגאוגרפי, הכל כך מיוחד וחד פעמי של הארץ הזאת ושל יושביה. מרחב שביום רגיל נראה לנו בעיקר כמו עונש, כאב ראש או פלונטר שאי אפשר להתיר.

זה ישמע לכם אולי מופרך, אבל אני זכיתי לעבוד ברדיו בעשר השנים האחרונות, ואני יכול להעיד בקלות ובוודאות שסצינת המוסיקה המקומית העכשווית היא כנראה הפרח המרגש, הבוהק והמסנוור ביותר שהחיים כאן יודעים לגדל.

נדמה לי שזה הרגע או התקופה, שבה החזון של נביאי שנות השישים (דילן, לנון, מיטשל, סטיבי וונדר), החלום שמוסיקה תדע לחבר, להתיך ולזקק יופי ומשמעות חדשה מהסתירות הכי עמוקות והרמטיות, מגיע כאן ממש בחבל הארץ הזה, למימוש מסעיר. החיבורים המוסיקליים התרבותיים והאנושיים שהסצינה המוסיקלית העכשווית מציעה הם אמירה חזקה על הפוטנציאל הבלתי נתפס והבלתי משוער, שהמקום הזה מחזיק. זאת מפה קסומה של שלום, שכדרכן של מפות קסומות באמת צריך לדעת לעקוב אחריה, לצאת למסע ולחפור לעומק. אבל לא תבינו את המציאות מצפיה בערוץ 2, מבהייה ב״וויינט״ או משוט בפלייליסט גלגלצ, כמו שתבינו אותה צומחת ונרקמת במוסיקה של פירקאת אל נור, של אביב גדג', של ויקטוריה חנה, או של ההרכב אקוט (ואלה ארבע דוגמאות מהירות מתוך עשרות ומאות).

אקוט האלה (כמו המילה הצרפתית – לשמוע), הגיעו בחודש שעבר לשיחה וסשן חי בתכנית הקיץ החדשה של אליוט בן עזר ושלי. החיוך הממזרי של אליוט שהביאה אותם כבר רמז, אבל ממש לא הייתי מוכן ליופי הזה, לעומק הזה, ולמוסיקה המזרח תיכונית העברית-ערבית החדשה של ענבל ג'משיד הזמרת והמלחינה, ובן זוגה, נגן הגיטרה והעוד גלעד ואקנין, שמנהיגים את האנסמבל הירושלמי הנפלא.

יצא להם עכשיו מיני אלבום חדש – "מספיק דיברנו על אהבה" – ואני מאוד ממליץ עליו ועוד יותר ממליץ להתאמץ ולהגיע להופעה חיה של ההרכב הפלאי הזה. הנה שיר נהדר של רוני סומק שההרכב הלחין ומבצע באלבום החדש ושאולי מגדיר הכי טוב את המהלך של המוסיקה המקומית החדשה:

מכתב של האסיר ר.ס. להנהלת הכלא

האהבה היא מרד אסירים

בכלא של הגוף

בבקשה אל תנכו לי שליש

על התנהגות טובה

אז ישיר משה

משה רבינו לא מסתמן במקרא כמו מישהו ששר או שורק לו פזמון להנאתו. זה גבר במשימה של 120 שנה בלי הנחות הפסקות או הטבות. לכן, הרגע שבו משה מרשה לעצמו לשיר, אותו הרגע שבו חיל מצרים טובע באותו הים שבו הלכו ישראל ביבשה, נתפס כמאוד עוצמתי, רגע נדיר של נחת רוח, גאולה, הקלה, סגירת מעגל. אפשר לשיר.

"אז ישיר משה", נאמר שם, והמפרשים לא מבינים למה "אז ישיר משה" ולא "אז שר משה". ומפרשים ש"אז עלה בדעתו של משה שהגיע הזמן לסכם ולרומם את גאולת מצרים בשיר". או לפירוש אחר, שזה: "רמז לתחיית המתים" שבה משה ישיר וישיר.

שני הפירושים מאוד מצאו חן בעיני, כי אכן יש משהו בשירה שהוא גם סוף והפנמה של מה שהיה, וגם ראיה פלאית ומאוד אמיצה של העתיד לבוא. ראיה מעל לזמן, למקום, ובכל זמן ובכל מקום. שירה היא שער בלתי נראה שניתן להציץ דרכו ולראות את מה שאינו.

אז יבדיל משה

התחביר המסתורי הזה, שמשלב עבר ועתיד חוזר שוב בפרשת השבוע ואתחנן: "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום". גם כאן יש משהו מאוד מיוחד ומפתיע: בתוך ספר שרובו ככולו נאום הצוואה המפואר של משה, ובתוך פרשה שכוללת את עשרת הדברות ושמע ישראל, פתאום יש לנו פעולה ומעשה. משה כמו נזכר בתוך שטף הנאום שיש עוד משהו אחד לעשות לפני שנפרדים.

אבל גם ה"משהו הזה", כלומר בחירת ערי המקלט שיקלטו את הרוצח בשוגג, ויגנו עליו מפני נקמת הדם של קרובי משפחת הההרוג, נאמר בלשון עתיד: אז יבדיל משה. האם גם כאן מדובר על משהו שהרלוונטיות שלו תופסת לעתיד לבוא? ברור שערי המקלט שמשה מבדיל בעבר הירדן המזרחי לא נכנסו לפעולה עד שיהושע לא הבדיל ערי מקלט בארץ המובטחת שמעבר לירדן. בעצם משה מקיים את המצווה הראשונה שתלויה בארץ, ושבאה לשים הבדלה וחיץ בין רצח והריגה. בין כוונה תחילה ורשלנות.

אבל יותר מזה, ואולי לכן נאמר "אז יבדיל משה", בלשון העתיד לבוא, ההבדלה הזו של ערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי, האזור שהוא האקסטנשן, היותרת, של הארץ המובטחת, באה להתוות דרך לשלום עולמי. דרך שעכשיו מובנת היטב על רקע מעגלי הדמים הבלתי פוסקים, נקמות הדם, ואנשים כמו צבאות ועמים שהולכים להרוג ולהיהרג על בסיס מה שעשו לבני משפחתי, שבטי או עמי.

נראה לי שאותו מעשה לעתיד לבוא שעשה משה בא להציע חיסון, גדר או תרופה למעגל הדמים הבלתי פוסק הזה שמסובב את תולדות העמים. אולי לכן נכתב שמשה יבדיל את הערים ב"מזרחה שמש", כלומר, כשהאור החדש של הבנה יעלה בעולם, אז יבדיל משה בין רצח שמתחיל מעגל שנאה לבין כל ההשלכות והאדוות שהוא יוצר.

לפעמים, כדאי לזכור, הרצח בכלל נגרם בטעות ורשלנות, ואז סוגרים את הרוצח בעיר המקלט ויחד איתו סוגרים בפני האפשרות שאבן אחת שטיפש אחד זרק שלא במקום, תהפוך למעגל דמים אינסופי. ואם מישהו באמת רצח לשנאה, אז כל העדה משתתפת בגזר דינו וסוגרת את המעגל כשהוא קטן ופרטי ובתחילתו. כך או כך, במציאות השלום העולמי שבוקעת מארץ ישראל, "מזרחה שמש", מעגלים של שנאה נחתכים מיד.

Photo by Alphacolor 13 on Unsplash

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *