חכמת העקבים

זחיחות, חוסר איזון, ניהול זמנים גרוע, אנגלית מפוקפקת, בורות טכנולוגית ונטיה לצאת לכיכר העיר בנעליים לא נוחות. יוסי בבליקי טייל באדינברו, וקיבל הזדמנות לספירת מלאי נוקבת של כל החולשות שברשותו
חכמת העקבים

קומפני

אם מוסיקה מספרת את הממד הרגשי שבמילא קיים בכל דיבור שאנחנו מוציאים מהפה, בכל מחווה של היד, דחיפה או נחירה, סטיבן זונדהיים מלחין אותו ברזולוציות דקות, עדינות ועם זאת, כל כך עשירות, עד שאפשר למלא במשפט מוסיקלי אחד את כל תכולת הארנק המדולדל של ריי ושלי אחרי יומיים עמוסים באדינברו.

הערב נועה סידרה לנו כרטיסים לאחד הלהיטים של פסטיבל הפרינג' העצום שמתחולל כאן מדי אוגוסט. קבוצת סטודנטים מלבבת ומושכת לב מהמגמה המקומית לאופרה, שמעזה לשיר, לרקוד, לחבק ולקמט למשך שעתיים וחצי מסעירות, את קומפני של זונדהיים. מקום קטן. צפוף שאי אפשר להזיז אצבע בלי להשפריץ טיפות של ג'ין אנד טוניק על הברכיים של האיש עצום המימדים והחייכן, כמו הירח בסיפור של מיק אינקפן, שמימיננו. זאת הפעם העשירית (הראשונה היתה בניו יורק 1972) שהוא רואה את קומפני, והוא נרגש וחי ושר עם הסולן הגינגי הצרדרד שמוציא את הנשמה על הסולמות הפתוחים והאופראיים הללו.

הג'ינג'י לא מתאים לשיר את זה. יש לו קול טוב לפולק, והוא עולה לפלצטים מרשימים, אבל מול מפלצות המיוזיקל שבדרך כלל שרים זונדהיים, כל מה שנשאר לו וללהקת הטיפוסות והטיפוסים המאוד מגוונת שרוחשת סביבו, זה להתפוצץ מרגש ומתשוקה. על כל טיפת זיעה שהאנשים המאוד צעירים הללו שפכו על הפרטיטורות המסנוורות האלה של זונדהיים, הקהל החזיר בטיפת דמעה ותשואות של כדורגל.

למחרת כשדיברנו על זה

הסכמנו שאם מפרקים את הלהקה הזאתי לגורמיה, כלומר לזמרות-רקדניות- שחקניות-זמרים בלה בלה בלה, נשאר מעט מאוד איך להסביר למה נהנינו כל כך. אבל הם היו מאוד ביחד ומאוד בתוך זה, וכנראה זו הסיבה שדווקא כל מה שהיה לא סגור ולא עשוי, ואפילו לעיתים מזייף בפינות, עבד כל כך לטובתם ולטובתנו. כמו עם ילדים, זאת תמיד החולשה שמובילה בדרך אל הלב. אבל בשביל שהיא תגיע לשם, היא צריכה באמת להתכוון ולהאמין שהיא הולכת להגיע לשם.

ואם כבר חולשה

אז טיול, או כל יציאה מאיזור הנוחות, הוא זמן ומקום מושלם בשביל לפגוש את החולשות שלך. צריך לעשות את זה מדי פעם. אז הנה לפניכם ובעיקר לפני (…) רשימת החולשות שדגתי עד כה. בבליקי חולשות מודל קיץ 2017:

  • זחוח מדי לגבי זמנים. תמיד נדמה לי שיש לי זמן, לכן לא לוקח בחשבון עיכובים או תקלות, ואז נאחז פאניקה כשהן קורות.
  • אמיץ מדי בשעה חמש, חרדתי מדי בשעה שבע. צריך להתחל לאזן את זה.
  • האנגלית שלי. צריך לעשות איתה משהו.
  • כרטיס ויזה שחוק לא מעיד על שום דבר חכם או אלגנטי, והוא עשוי להפסיק לתפקד בדיוק כשאתה צריך אותו.
  • אותו דבר לגבי להגיע לעיר עתיקה עם נעלי נשף שקנית בשבוע שעבר.
  • הגיע הזמן לעשות רמונט רציני של היחסים בין טכנולוגיה חדשה לביני בכל מה שנוגע לדברים שהתחוללו בין 1999 ל-2017. זה לא מגניב כמו שזה פתטי.

    ויש עוד אבל למה להלאות. הנה משהו בעניין פרשת השבוע, ואם הייתי רוצה לעשות ספר רב מכר מהרעיון שמובא בפרשה לגבי הכוח של החולשה כשהיא גלויה ולא מוסתרת, הייתי קורא לו:

חכמת העקבים

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם…". כך פותח משה את פרשת עקב במה שנראה כמו עוד אחת ממשוואות הברכה והקללה שהוא מעמיד בספר דברים.

אבל רש"י עומד מיד על הבעיה הלשונית, כי המינוח "עקב" מבטא תגובה של ההווה למה שקרה בעבר, ולא תנאי לעתיד. לכן מגיע לפירוש דרשני משהו, ש"עקב תשמעון" זו דרך קטגורית לאיך לשמוע את מצוות השם, או לאיך לפתוח את הברכה.

והדרך היא לשמוע ולשמור "מצוות שאדם דש בעקביו".

כלומר לתת דגש על מצוות שאנשים לא מחשיבים. אם אנחנו תופסים את התורה כתבלין נגד יצר הרע, כלומר אגואיזם בשפתנו, אז מצוות שאדם דש בעקביו הן כאלה שבאות כנגד תכונות או תשוקות או דחפים והרגלים שלא בא לי לוותר עליהם, להתעמת מולם או אפילו להודות בהם, והמפתח אל השפע הרוחני והגשמי שמשה מוסר כאן הוא לגשת ישר אל החולשה. להודות בה, לחשוף אותה, ואז לעבוד איתה.

אבל המילה עקב מחזיקה גם עוד אינפורמציה מלבד הדברים המוחבאים מתחת לנעליים. עקב זה גם להבין מאיפה אתה בא, מהן היכולות שלך, מה העקבים יודעים עליך, על העבר, ועל הפסיעות שעשית עד הנה. כלומר, זה רק חצי עבודה לפתוח את מה שחבוי בתת ההכרה ורמוס ברגל, בוודאי שצריך אוזן כרויה על זה, אבל בשביל שבאמת יזוז משהו צריך גם לשמוע מתוך מי שאתה ומתוך היכולת העכשווית המסוימת שלך שהביאה אותך עד הנה.

התקדמות אמיתית היא לא דבר כל כך כריזמטי. היא מתנהלת עקב בצד אגודל, ותמיד על המילימטר הבא. בהמשך הפרשה משה יצביע על הגאווה כפקק הכי אפקטיבי שאדם שם על הברכה שיורדת עליו ("כחי ועוצם ידי"… "בצדקתי"… "וידעת כי לא בצדקתך"…). כולם ידעו, יודעים ועוד ידעו את זה, וכמעט כולנו נכשלים בזה. זה לא סתם כל כך קשה שלא להתגאות, כי יש לנו נטייה טבעית לראות את עצמנו כיחידה שלמה. ובאמת נבראנו יחידה שלמה. אבל את זה שהיחידה השלמה הזאתי נמצאת איפשהו בעקב של היחידה הקוסמית הממש שלמה, את זה לוקח שנים ודורות וכל תולדות האנושות לגלות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *