לא רק דרכים אבודות

האם ייתכן לעשות "יחסי ציבור" שמבוססים על מפגשים יוצרים, שיש בהם הקשבה ושיח, במקום החצנה של העצמי בעוד כותרת של עיתון? הזמר והיוצר אורי וייל יצא למסע עומק יהודי-ישראלי, של מוזיקה ומילים, עם האנשים שעוררו בו השראה והשפיעו על יצירתו. הוא קרא לו "תחנתרבות". פוסט מבוא למסע
לא רק דרכים אבודות

כאשר רעיון מגיע מכמה כיוונים שונים, כנראה שצריך לבדוק אותו.

כבר הרבה זמן שאני רוצה "לצאת לאור" עם המוזיקה שלי. למעשה, האלבום שלי מוכן לגמרי כבר כמה שנים, אבל משום מה, כל מעטפת היח"צ שקשורה ב"להוציא" אותו, עוררה בי התנגדויות עזות.

לא מדובר על פחד מחשיפה, או חשש לא להצליח, פשוט האקט הזה של לעמוד בכיכר העיר ולהכריז  "תקשיבו לי" הרתיע אותי.

חשבתי לעצמי מתי השמעתי לאנשים מוזיקה והיה "קסם" בחדר. גיליתי שהמקרים בהם זה קרה היו כאשר שישבתי עם אנשים במעגלים, שוחחנו, הגענו לעומקים, ולפתע עלה הצורך לנגן ולשיר. כך התחיל להתבשל לו רעיון רדיקלי למדי: האם ייתכן לעשות "יחסי ציבור" שמבוססים על מפגשים, הקשבה ושיח, במקום החצנה של העצמי בעוד כותרת של עיתון?

בעזרת אנשים טובים בדרך, הפורמט התחיל להתגבש: מסע של שנה ברחבי הארץ, מסע של מפגשים, כתיבה ומוזיקה במהלכו אפגוש את האנשים שהכי מעניינים אותי היום ברחבי הארץ, אנשים מעוררי השראה, חלקם הגדול מורים שלי, וחלקם אנשים שהיה לי איתם בעבר מפגש כלשהו שנגע בי והותיר טעם של עוד.

אפגוש, אאזין, אכתוב על המפגשים, ובסופו של דבר נביא משהו מהמפגש המיוחד הזה גם ל"במה". אני כותב בגרשיים "במה" כי כנראה בהרבה המקומות זו לא תהיה במה רשמית. זה יהיה סלון, אולם קהילתי, בית מדרש (דתי או חילוני), חדר ישיבות של ארגון חברתי, כיתה או חצר… כל מקום שיסכים לקבל אותנו.

לדעתי יש איזו בשורה ישנה-חדשה במדיום כזה של "הופעה". משהו שנשכח במופעים המלוטשים והגדולים, שיש בהם פעמים רבות אלמנט מסויים של ניכור ואבדן המהות האמיתית של מפגש בין יוצר לבין מאזינים.

אני מכוון לקהל שמחפש את התעוררות הלב. לא סתם נחתתי פה, באתר "ליבא".

יש כאן, בארץ הזאת, אנשים נפלאים העוסקים ביצירה, אנשים שלדעתי היו ראויים לככב בראש המהדורות, יוצרים שאני מוכן בחפץ לב לשלם בשביל להקשיב להם, הרבה יותר מאשר מלרוב הפרצופים שרואים על המסך בתקשורת המיינסטרים. הם האנשים שהייתי רוצה לתת להם במה כתרבות ישראלית ראויה. אני רוצה להיפגש איתם ולכתוב עליהם. אני מאמין שהגיע הזמן להפעיל את המדיה הקיימת ברשותנו לנו כדי לחשוף לעולם את הקולות הייחודיים והמופלאים האלו.

אני לא הולך לתמלל ראיונות.
השיחות העמוקות ביותר לא קורות כאשר המדיום הוא "ראיון". הנחתי את תפקיד המראיין בצד, והחלטתי לצלול במפגש לתת מודע האישי והקולקטיבי. בינתיים זה מוכיח את עצמו, אחרי ארבעה מפגשים כאלו, הגענו למקומות שלא חשבתי שאגיע. בכתיבה שלאחר המפגש אני לוקח את הנקודות שהותירו עלי רושם בשיחה, מתעד ומפתח אותן.

חלק גדול מהאנשים שאני פוגש חיים ומדברים היטב את המרחב "הסוצילוגי" הישראל: דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה, ימין ושמאל. בוודאי תוכלו גם למצוא דברים שהם כתבו או שכתבו עליהם בהקשרים כאלו. גם אני מכיר היטב שדה זה. אבל מכיוון שהמסע הזה מחובר למוזיקה, היה לי ברור שהתוכן צריך לצלול עמוק יותר. אל המקומות האחרים, של החלום, הגעגוע, הצעקה, הכאב, התקווה.

בדרך כלל בתקשורת כשמדברים על "ראיון עומק" מקבלים דרמות, סיפור אישי או משפחתי עם נגיעות טראגיות: מוות,מחלה, גירושים וכו'. בשיחות שאתעד כאן אני מניח שיהיו גם כאלו, אך העיקר יהיה עומק מסוג אחר – חוויות מעצבות, מחשבות והרהורים, רעיונות ורגשות שמלווים את האמנות או את העשייה החברתית והקהילתית.

זו גם ההזדמנות להגיד תודה רבה לאנשים טובים שליוו אותי בדרך לגיבוש הרעיון:

שלג בן שטרית, מור דהן ודניאל מרכוס שעזרו בייעוץ אסטרטגי וההפקתי, יוסי בבליקי על הייעוץ הנפשי, וכמובן דינה אברמסון, שהייתה שותפה מלאה בגיבוש הרעיון, וממשיכה ללוות בהפקה ויח"צ.

נתראה במהלך המסע!

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *