רמקולים או אוזניות?

רמקולים זה "ביחד", חוויה משותפת וכמעט מתריסה של: "זה מה שאנחנו שומעים פה, אלו הצלילים שמגדירים אותנו. תתמודד". אוזניות זו חוויה אחרת לגמרי. פרטית, כמעט סודית. כאן אני מגדיר את הטריטוריה הנפשית המופרדת שלי מהעולם הסובב, בלי להתיימר לכבוש אותו. בשני המקרים, המוזיקה פועמת בנו. בכל אחד מהם, בקצב אחר. יוסי בבליקי כותב מלונדון
רמקולים או אוזניות?

האוויר היה מזרחי

בשנות השמונים המאוד לא עליזות, כשהיינו חיילים סדירים בקשר אגד 215 תותחנים, חלק מאיתנו אהבו מזרחי, חלק פופ, וחלק רוק. אלה שאהבו מזרחי שמעו את חיים משה, משה גיאת ואלי לוזון בקולי קולות ברדיו טייפים ניידים, או ברדיו של הג'יפ עם כל הדלתות פתוחות, שכולם ישמעו. החבר'ה של הפופ שמעו לבד בחדרים. לנו היו ווקמן ואוזניות עם קסטות של דיוויד בואי, ניו ווייב, לאונרד כהן, וולווט אנדרגרונד ועוד. המון קסטות העברנו בינינו, אבל בעצם כמעט אף פעם לא שמענו ביחד, באוויר. האוויר תמיד היה מזרחי (להוציא גיטרה שקנינו יחד ב-80 שקל, שלמדנו לנגן בה שירים של ניל יאנג, מאיר אריאל וכל מה שקל לנגן).

מאז גם שאר העולם שבר חזק לאוזניות. אם אתה לא בשוק או בפסטיבל, או בהופעה, או בשרותים של מסעדה (קטע הזוי לגמרי, לשים את הסאונד הכי טוב בשרותים), אין כמעט סיכוי לתפוס מוסיקה באוויר. זה לא בהכרח רע. ומי שלוקה בשכנים עם מערכת קריוקי משובחת, יכול להישבע שזה אפילו טוב מאוד.

אבל בכל זאת, השבוע נחמץ ליבי כשהגעתי ללונדון, לרחובות שהיו פעם חגיגה משכרת של מוסיקה חדשה, כזו שנשפכת מחנויות התקליטים, הבגדים, האוכל ומהמכוניות, ועכשיו מכילים דממה קניונית מהוגנת ומאורגנת. כולם עם אוזניות. המסעדות והבארים מנגנים מוסיקה מהונדסת מהסבנטיז או מהאייטיז, ואפילו הצלילים בקמדן טאון או בשורדיץ' עברו סדרת חינוך והכשרה של הסבר פניך לכספו של התייר ואל תבהיל אותו עם מוסיקה חריפה או חדשה רחמנא לצלן.

רק לא חדשה. זה מבהיל עד כמה קשה לחוות מוסיקה חדשה בלונדון החדשה.

רמקולים או אזניות?

רמקולים זה ביחד. החוויה המשותפת. המסיבה. יש בזה גם סוג של אמירה מתריסה: זה מה שאנחנו שומעים בזמן הזה ובמקום הזה. אלו הצלילים שמגדירים אותנו. זאת הזהות הנפשית המשותפת שרווחת כאן. רוצה לבוא לכאן? תתמודד איתה.

אוזניות זו חוויה אחרת לגמרי. פרטית. כמעט סודית. זה לא סתם שהמכשירים החלוציים שאפשרו שתי סטים אוזניות על מכשיר אחד, לא תפסו. כאן אני מגדיר את הטריטוריה הנפשית המופרדת שלי מהעולם הסובב. אני לא מתיימר לכבוש אותו והוא לא יכול להשפיע עלי. ובעיקר, אני יכול להתרכז באופן טוטאלי כמעט בעצמי. בחוויה שלי. להדבק במוסיקה.

אגב, הרבה מאוד אנשים שמסתובבים בתל אביב ובלונדון עם אוזניות, מקשיבים לאלבום הבא והמתהווה שלהם עצמם. רגע או חודש או שנה לפני שהוא משתחרר ל"אוויר" העולם…

*

מסיבת אוזניות?

לא מבין בזה. לא השתתפתי. ביזאר. חייב לנסות את זה פעם.

הדם הוא הנפש היא המוסיקה

אחת האמירות הקטגוריות המקראיות שהכי ריתקו אותי תמיד, נמצאת כאן בפרשת השבוע "ראה": הדם הוא הנפש.

אני מוותר כאן רגע על הדברים הפשוטים ועל זה שברור ומתברר שאפשר לדעת המון על האדם דרך הערכים של הדם שלו כפי שמתבררים בבדיקת דם מעמיקה, כולל פרמטרים מכריעים בקביעת המצב הנפשי שלו.

אני רוצה ללכת למקום אחר וללמוד משהו מסעיר במיוחד מדיני איסור אכילת הדם של הבהמה כפי שמביא רש"י בפרשה (ועזבו רגע טעם וריח, ואת זה שרק מהמחשבות על להכניס דם של מישהו אחר לפה שלי אני מתחייב לצמחונות לשני העשורים הקרובים). בואו נלך להלכה: איזה דם אסור לאכול? כמובן את דם השחיטה, זה שאיתו יוצאת נפשה של הבהמה, את "דם התמצית" המתמצה מן האיברים, את הדם ה"בלוע באיברים". אבל זה רק בתנאי שהוא זז במקומו בתוך האיבר, אם אני יודע שהוא נשאר בלוע באיבר, הדם לא נאסר באכילה.

השאלה מדוע דם האברים שלא זז ממקומו לא נאסר באכילה, מולידה הנחה מטלטלת לגבי מהות הזהות שבין דם לנפש כפי שתופסת אותה התורה, מהות שקשורה בתנועה, ובמוסיקה החד פעמית שפועמת בגוף של כל יצור ויצור. שהרי אנחנו מגדירים חיות כתנועה, ואת הנפש כסוג של אור או מחולל פנימי שכלוא בגוף, אבל נפש היא גם תנועה. ראו הביטוי הנפשה.

אז דם שווה תנועה, ונפש שווה תנועה, וזה מקום הזהות בין הכימיה לגורם הנסתר שמניע אותה. התנועה. הפעימה. המוסיקה. לכן דם שלא זז ממקומו אינו בגדר דם, כי דווקא זרימת הדם ופעימת הלב במקצב ובתנועה המיוחדת שלו, מהווה את השיקוף של החיות והנפשיות והחד פעמיות של החיים עלי אדמות. זה הרישום. אלה התווים של מנגינת החיים.

ואת רישום התנועה, את מנגינת הבהמה, את הדם, אסור לאדם להכניס לתוכו משתי סיבות:

א. המנגינה של כל יצור היא מקודשת לזמן וליצור החד פעמי שהתחוללה בתוכו.

ב. הרישום הזה מקהה ומבלבל את התנועה הפנימית המיוחדת שלי.

בחזרה לרמקולים מול אוזניות

על רקע ההבנה החדשה שמחזור הדם שלי הוא בעצם המוסיקה שאני מהווה בעולם, אפשר להעריך מחדש את המילים אוזן ואיזון, ואת ההאזנה למוסיקה, ולצליל ולמקצב, כחוויה מקדמת של בלנס נפשי וכימי משופר. אפשר גם לתאר מכאן את החוויה הקולקטיבית של האזנה משותפת ב"אוויר" כשילוב והאחדה של כמה "מנגינות גוף", ואת ההאזנה באוזניות כפעולת איזון של אותה מנגינה פנימית, שפועמת בכל אחד בנפרד.

אז איך אתה מעדיף לשמוע את המוזיקה שלך?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *