"כולם אמנים. כולם אומרים שירה. אלפי ורבבות אנשים צעירים ומבוגרים, שחורים ולבנים, גברים ונשים, ואפילו רובוט אחד בחולון, מסתובבים ממש הערב מתוסכלים עד לציפורניים כי אף אחד לא קורא, מקשיב, צופה, או מכיר, ביצירת המופת שלהם. בפסגת חייהם. ובכל זאת לאן אמנות יכולה ללכת?

כי אנחנו צריכים אותה. אנחנו כלום בלי עשרה בטלניות ובטלנים שכותבים, או מלחינים, או מציירים את הכלום, למען כלום, ובלי לדעת כלום. אנחנו צריכים זרימה שוטפת של נתונים שעדיין אין להם שם וצורה מוסכמת. השירה, או השיחה הזו, ממילא זורמת לנו בגוף, ובין גוף לגוף. השאלה מה עושים איתה, כי ברגע שהשיחה הכמוסה הזו מתרגמת לאמנות של העולם הישן, אני עומד על במה ואתם מקשיבים, משהו בה מתעקר".

(יוסי בבליקי, אתר ליבא)

יוסי בשנים האחרונות הוא הרבה יותר ממוזיקאי. למרות שהוא עדיין מופיע, ומופיע מצוין, במידה רבה אפשר להגיד שהוא העביר את המוקד שלו מן הבמה אל הקהילה, אל אינטראקציות מופלאות שלו עם אנשים, או במילותיו (למרות שמתכתחילה לא כתב אותן על עצמו) הוא "נשטף לתוך החיים".

בתכנית למוזיקאים בה השתתפתי בה לפני ארבע שנים, בגלגול קודם של "בית ליבא", הוא היה אחד ממעבירי סדנאות האמן יחד עם אהוד בנאי, אביתר בנאי, אביב גדג' ואחרים. את הסדנא פתח בהומור עצמי אופייני: "ההבדל המרכזי ביני לבין שאר מעבירי הסדנאות פה, הוא שאני לא 'הצלחתי'…", מאותו רגע בסדנה יוסי הצליח לקחת אותי, בפעם הראשונה זה זמן רב, למסע מרחיב תודעה. למעשה, מכל סדנאות האמן שהיו באותה תכנית, זו כמעט הסדנה היחידה שהפכה לי את הקרביים. מה שגרם לי לתהות על מה אנחנו מדברים כשאנו אומרים את המילה "הצלחה".

זמן רב תהיתי מה בין המוזיקה החרוכה והקודרת לעיתים של יוסי לבין הדמות הלבבית, מלאת החן ואוהבת האדם שהתגלתה מולי בכל פגישותינו. נפגשנו בלילה על ספסל בכיכר מסריק. השאלה הראשונה שלי אליו, על המפגש שלו עם המוזיקה, לקחה אותנו די מהר למתח הזה.

"אני מונע מאיזה כאב מאד קדמון. גדלתי בבית עם הורים ומשפחה מדהימה, הייתי אהוד בחברה, מחונן, שחקן כדורגל טוב. אבל כלום לא היה טוב לי. מגיל שנתיים-שלוש זה כך. שום דבר לא היה טוב לי. כמו שחסר איזה איבר, היה חסר לי פריים. ידעתי שיש משהו מעבר, מעבר לסיפוק, רציתי להיות ב'מעבר'… אני תמיד אומר בעקבות זה – אל תזלזל אף פעם באדם שאומר שלא טוב לו".

הדיבור של יוסי קשה מאד לתמלול. כשהוא מוצא משל או ביטוי שמוצא חן בעיניו, הוא חוזר עליו בערנות ובהתלהבות. בשאר הזמן נראה שהמח שלו תר אחרי משלים ושפה חדשה, הוא מעולם לא נח במוכר.

יוסי המשיך ותיאר את האלמנטים שנתנו לו מענה מסויים לכאבו:

"חיפשתי משהו מגיל מאד צעיר, איזה קסם. בגיל שש התחלתי להתפלל, הייתי יושב על המטה ומדבר עם אלוהים, זה הניח את דעתי קצת. אחר כך נכנסה המוזיקה. הייתי קצת לפני גיל ההתבגרות, בגיל שתים עשרה, והייתי חולה מאד, עם חום נושק לארבעים. אבא שלי המלך טיפל בי וטיפל בי ושום דבר לא עזר. בשלב של ייאוש, הוא לקח את הרדיו מהסלון ושם ליד המיטה שלי.
תוך שעה הייתי על הרגליים, כמו שמצאתי איזה פריים חסר! יכול להיות כזה קסם?! שירים כאלו, שמדברים על החיים, ויש בהם איזה סוד? התבהר לי שיש מעבר לשובע, מעבר לסיפוק, ידעתי שיש משהו מעבר! היה שלב, לפני כמה שנים, שהתרחקתי מאלכוהול, שעוזר להקהות את החושים, ופתאום חזר לי היוסי הזה עם הבכי וההצפה, אפילו מהיופי והטוב שבעולם.

בגיל מאוחר יותר הגיעו גם ספרים, ועוד דיבורים עם אלוהים (פעם דיברתי איתו הרבה יותר)".

רציתי לבקש מיוסי לספר על אחד השירים שלו, בזיקה למה שהוא מתאר, בדיוק באותו רגע הוא הקדים אותי ושלף את המשפט מתוך השיר "שניפגש בלילות": "ואיך קורה ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר"

"יש את הפלא הזה, ששני אנשים מתחילים לעבוד יחד סביב איזו ראיה משותפת. אחרי הדיבור עם אלוהים, המוזיקה והספרים הגיע גם החיבור עם אנשים. יש אנשים שאתה רואה בעיניים שלהם שהם 'לא פה', כאילו גם הם תרים אחרי ה'מעבר', באופן דומה לאיך שאני תרתי אחריו ואז יכול לקרות חיבור מדהים, מוזיקלי, רוחני, תרבותי. ופתאום יש להקה"

מכאן יוסי עבר לתאר דברים שנדמו כתיאור של חוויות מיסטיות, חוויות של ידיעה בלתי מוסברת.
המילים המובילות היו ידיעה והקשבה, גם לעצמנו אבל גם לאנשים אחרים:

"תכונת ההקשבה היא הדבר הבא. מי שמקשיב באמת הוא חומר חי. חי את החירות.
בתקופות בהן הקשבתי באמת, אפילו את המוזיקה הייתי יכול לזרוק"

אני יושב ומקשיב ליוסי, ולמרות שמורי לימדו אותי לא להכניס את עצמי לתמונה כשאני מקשיב, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי: "ואיך זה ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר".

השירים שדיברו אלי:

אל שירו המפורסם יחסית של יוסי ולהקת פונץ' "ונדמה שישוב" הגענו מתוך שיחה על עולמו היהודי. יוסי התפלל ושמר שבת, כמידת היכרותו עם מצוות אלו, החל מגיל צעיר ובמקביל לעשייה מוזיקלית. שילוב זה היה באותה תקופה, סוף שנות השמונים וראשית התשעים, מאד לא מקובל. עד היום יוסי מלהטט בין העולמות, וחבריו החילונים, אני יכול להעיד, לא חשים את עולמו הרוחני והדתי כמחסום בפניהם. אתה יכול לראות אותו יושב בבר כאחרון הבוהמיינים, ויום אחרי כן מנחה לימוד בבית הכנסת סקרנביץ' – שהוא בעצמו סוג של מעבדה לרוח ולאוכלוסיה אינטגרטיבית.

תהיתי עמו בקול רם האם בשירים שלו, אי אז בשנות השמונים והתשעים, נכנסו אלמנטים מעולמו הרוחני והדתי. הזכרתי את "ונדמה שישוב" והיה נראה שיוסי נוטה להסכים. חיפוש הקסם, הסיבוב הגבוה, עליהם דיבר יוסי קודם, הדהדו במילות השיר. אך יותר מכל תפס אותי בשיר שהגאולה בו היא במילים "הוא יזכה בה במילה אחת/ מזמן כבר מילים לא נגעו בה". מילים בעולם המיסטי הן בדרך כלל מחסום, השתיקה היא ההתגלות. יש משהו רדיקלי ברעיון שיש מילה אחת שיכולה לזכות ברעיון של התגלות דרך ה"יש" ולא רק דרך "האין", שיש מילים ומעשים ממשיים שיכולים להחזיק המון. יש בזה משהו מאד יהודי בעיני.

הילדים עוד מחזיקים בכוח
ונדמה שמתקדמים לאט
כבר שבועיים מסתובב גבוה
ייקח אותה ויברח
ונדמה שישוב

באה שעה שהתכוון לפגוע
להפוך קוסם של לילה אחד
כבר שבועיים מסתובב בלי כוח
ייקח אותה ויברח
ונדמה שישוב

בין לבין העיר סגורה עכשיו
תלמידים שלו יושבים בה
הוא יזכה בה במילה אחת
מזמן כבר מילים לא נגעו בה

הילדים עוד מחזיקים בכוח
ונראה שהתעייפו מזמן
כבר שבועיים מסתובב גבוה
ייקח אותה ויברח
ונדמה שישוב

אל השיר "ונדמה שישוב" צירפתי את "זמן רפואה". שיר חדש יחסית, שקשור בעיניי באופן הדוק למאמר של יוסי איתו פתחתי. יוסי ציין בשיחה שהוא חווה בשנים האחרונות מעבר מ"דרמה" לאלמנטים יותר "קרים", שפחות צורכים את הדרמה, את החום, את הצעקה. שיר זה הוא עדות נפלאה לכך במילים ובמוזיקה:
"האדם הבא לא יוכל לסבול/ שמישהו אחר נופל ברחוב שלו/ את זה פשוט הוא לא יוכל לסבול/ וכך בעיר/ וכך במדינה/ וככה כל הלילה/ וככה כל השנה/ זמן רפואה"

יש משהו מאד מתאים ליוסי בצמד המילים "האדם הבא". נראה שיוסי חותר באופן די עקבי לאורות המקיפים, שעדיין לא התגלו, ומסמנים את השלב הבא בתודעה האנושית.

את השיר מהאלבום שלי לא היה קשה לבחור. המילים של "קול ברור" הדהדו בצורה חזקה את השיחה בינינו:

"הדאגה הגדולה/ שהכל התחיל בגללה/ עם הסוד ששווה כל כאב
מחכה שתמצא בשבילה/ קול ברור מאחורי הצעקה/
רוח ארוכה ומקום להקשיב/ זה הקול שמעיר אותה לרחמים"

אני חושב שיוסי הלבבי של היום הוא לא רק הילד הלבבי, המקובל בחברה שבמקביל חש איזה כאב וחסרון בלתי מוסברים. הלבביות והאהבה של יוסי דהיום הם גם תולדה של אותם כאב וחיסרון. יוסי חותר אל המעבר בזכות אותו כאב, בזכות אותו חסרון. ועכשיו הוא עושה את זה גם עם חברים ותלמידים, ואני יכול להעיד – באופן מלא חן ואהבה.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר