השבע עשריה

כך קראנו לעצמנו בתיכון. היינו חבורה של מיליון נערים (שבע עשריה מלשון 17 למרות שהמספר היה דינמי ומשתנה) מצפון תל אביב, משכונת שפירא, מיד אליהו ומסוג של שונות קיומית שמחברת את כל מי שכתוב לו בכרטיס של הנשמה לאהוב, ומתמודד עם זה שלאהוב ממש, זה כלוב ענקי שנפתח כשבא לבעל הבית לפתוח אותו, אם בכלל בא לבעל הבית מתישהו לפתוח אותו. כשאתה צעיר זה נראה כמו סידור לא רע ואפילו מנחם להצטופף יחד בכלוב הזה.

מוסיקה היתה אמונה. הסיקסטיז היו דת. ג'ון לנון היה הכהן הגדול שלה. ג'וני מיטשל הנביאה. והיו גם לד זפלין, ואיאן אנדרסון, וג'ון אנדרסון, והנדריקס, וסטיבי וונדר, וצימרמן, וחנוך, ואריאל, וגידי גוב. ואני יכול למלא את הטור כולו בעוד ועוד שמות של נשים ואנשים שהיו בשבילנו האמת והצדק, היופי והתקווה, הכיף והגאולה, כמו פטי סמית', דני דותן, לאונרד כהן, ג'נסיס, מינגוס, בואי, פאקינג ניל יאנג. עד שהגיעו הקלאש… אבל זה כבר פרק אחר. אני עדיין בפרק שהביטלס והסטונס היו האלוהים שלנו.

מי שפגש את אלוהים פעם אחת כבר לא יוכל להיגמל מזה לעולם. ואנחנו פגשנו אותו יחד, בכתיבה הלבנה של המינגווי ושל סאלינג'ר, בעברית הסודית והצופנת של קניוק, ברומנטיקה של פנחס שדה, בבלוז המהפנט של בילי הולידי. המלך היה בשדה. שים תקליט ואתה שם.

ניסינו סיאנסים. מדבר. סוציאליזם. סמים קלים. הסתובבנו המון. דיברנו ה מ ו ן. רוני היה הראשון. ככה משום מקום הוא הגיע לגימנסיה הרצליה עם כיפה גדולה שחורה ומתריסה על הראש החכם והמבריק שלו. מאז ועד היום הזה אני מעריך שכחמישים אחוז בערך מהחבורה, אולי טיפה יותר, חזרו מתישהו בתשובה במהלך שלושים וחמש השנים האחרונות. לפחות חצי מהם לקחו אחר כך פניית פרסה מהאורתודוקסיה. ברוך למשל, שביום שבו נרצח רבין הוריד את הכיפה מהראש, אבל אני בכוונה כותב מהאורתודוקסיה ולא מהאמונה או מהרצון הברור והפשוט להיות כמה שיותר זמן עם אלוהים. האמת שזה תופס גם לאלה מאתנו שלא עשו את המהלך הדתי אורתודוקסי ממש. אילן, למשל, מנהל בית כנסת בקנדה. דורון עוד חי את שבת בבוקר בבית הכנסת בשפירא.

אם עוד נזכה לעשות פגישת מחזור של מועדון הלבבות הבודדים שלנו, ונשתה מספיק בשביל לקלף שיחה כנה, אני מניח שזה יגיע מהר מאוד לאלוהים. האמת שכל השיחות כשהן מתקלפות הן במובן מסויים שיחות על אלוהים.

הבניין ליד בית הספר היובל

זה הזמן לפתוח ולגלות שעם כל הנטיה הדוסית של החבורה שלי, אחד המוסדות הקשים עלינו, אם לא הקשה ביותר, היה הרבנות הראשית. הרתיעה מהבניין בצפון תל אביב ליד בית הספר היובל, נבנתה עוד לפני שהזוג הראשון בחבורה המבוגרת כבר שלנו, החליט להנשא וביקש מהחברים לבוא לתת עדות ברבנות.

החוויה היתה קשה. מתנשאת. מתנכרת. לגמרי לא מתקשרת, או עושה את המאמץ הקל ביותר לתקשר עם חוויית החיים של זוג תל אביבי צעיר. לי, בתור אדם דתי, היה קשה שבעתיים לשאת את סבלה של בת זוגי ואשתי לעתיד, חילונית, מאמינה אמנם, אבל לא אחת שמסכימה בקלות שידרכו ברגל גסה ועיוורת בערוגת האמונה העדינה שלה.

בקיצור – העדות, המקווה, ההדרכה, כל מה שאמור היה להיות לטוב ולאהבה ולשמחת עולם של זוג שמקים ברית של אהבה וערבות, לא פעל אז כמו שהוא אמור לפעול במציאות כל כך מורכבת, חדשה וסבוכה, של החיים במדינת ישראל המתחדשת.

והמציאות תמיד מורכבת וחדשה, סבוכה ונפיצה. אני הרי לא מגלה כאן משהו חדש. ומתפלל שהרבנות עובדת היום ב-180 מעלות הפוך, עם נישואין וגרושים, גיור וקבורה, וכל מה שבחיינו שניתן תחת סמכותה. אני שומע כל מיני סיפורים, טובים ורעים, לא יודע מה לחשוב, אבל עדיין חושב על זה המון. וכן, אני משוכנע שהרבנות הראשית היא לא המטרד, אלא האתגר המשותף של כולנו. אתגר עצום. הנה רעיון אחד פשוט ולא כזה מסובך שאולי כדאי להתחיל בו:

שופטים ושוטרים

לא מזמן היתה לנו שיחת שישי בערב במשפחה על רבנות ותל אביב. ועלה לי בראש הפסוק שפותח את פרשת שופטים שקראנו בשבת האחרונה:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

די ברור למה לשים שופטים "בכל שעריך" (בכל עיר ועיר). כמו בתי חולים, גם בתי משפט טוב שיהיו זמינים וקרובים ונכונים לשפוט. אחרת הלך עלינו. אבל למה דווקא ששופטים של אותו השבט ישבו על כס המשפט וישפטו את בני שבטם, זה פחות מתבקש לכאורה. ואולי אפילו עדיף שהשופט לא יכיר את הנידונים בשביל שידבק בחוק היבש ולא יטה את הדין.

אלא, שאתה לא יכול באמת לשפוט אדם, אם אתה לא מכיר ומבין את הסביבה, הלכי הרוח והנורמות החברתיות, שמהן הוא בא ומתוכן הוא פועל. נכון, החוקים אותם חוקים, אבל האנשים לא אותם אנשים. כמעט לא הוגן לצפות מאדם שגדל בסביבה וב"שבט" של ש"ס למשל, להבין את הבחורה מ"שבט" לב תל אביב, תוך סשן של פגישה או שתיים. גם להיפך כמובן.

ולכן נראה מהכתוב, ומניסיון חיינו במדינה המתחדשת, שצריכים שופטים ודיינים תל אביביים בנשמתם בשביל לשפוט ולהתקבל בתל אביב. אותו דבר בשאר החלקים והשבטים שמרכיבים את העם. זה חשוב שהמשפט יהיה מקובל.

אותו הדבר עם השוטרים, אגב.

בשביל להבין אותם באמת

כל עניין התקשורת הרגשית בבתי המשפט והדיינות מציץ מעוד ועוד חלקים בפרשה. הנה כאן: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". ורש"י מיד מדייק וכותב ש"על פי" בא לומר שאין דבר כזה עדות באגרת או מייל, כי צריך לשמוע ולהבין את מנגינת הפה, הדיבור והניואנסים החבויים בה. אין דבר כזה להעמיד מתורגמן שיתרגם את העדות, אלא צריך שהשופט ישמע בלשון שהוא בקי ושוחה בה, היישר מפי העד. המון המון אינפורמציה, רוב האינפורמציה אולי, חבויה בתוך ובין המילים שאנחנו אומרים, והשופט אמור להיות מספיק קרוב, בקי ומומחה בהוויית החיים של העדים בשביל להבין אותם באמת.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר