שדרות בן ציון בתל אביב מחברות בין מבנה תיאטרון הבימה והכיר שסביבו לרחוב קינג ג'ורג. עורק מרכזי בעיר. בשעת ערב מוקדמת יורדים בשדרה חברות נערים הרוכבים על סקייטבורד, הם רועשים וחולפים על פני אם וביתה שחוזרות מקניות משותפות בסנטר. לידם בבגדי ספורט כמה מתעמלים ששבים מחדר הכושר וכמה עובדים שנשארו לעבוד על מאוחר ממהרים על האופניים הביתה, לנוח. קצת מאוחר יותר מתחילים לרדת את השדרה המבלים. חבורת בנות חוגגת יום הולדת לאחת מהן, קבוצת תיירים מאטליה מחפשים מסעדה, וזוגות, כל הזמן זוגות עולים ויורדים את השדרה, בדרך לדייט או בדרך לאוזן, לקחת סרט ולשוב הביתה. ובעלי כלבים, גם הם כל העת יורדים ועולים, משחררים את הכלב לשיטוט קצר בדשא, נותנים לו לשחק לרגע עם כלב אחר וכבר ממהרים לחזור.
וגם זוג מוזר למראה יושב על אחד הספסלים. אצל כל אחד מהם מונח בחיק ספר עב כרס, הם מביטים בו, ואז מתחילים לדבר, נדמה שהם מתווכחים, או מנסים להסביר משהו זה לזה, לרגע נראה שהם זנחו את הספר וכבר הפליגו למקום אחר, מרוחק יותר, דנים אולי על החיים שלהם, על מה שעבר עליהם לאורך היום, על המשפחה, על התוכניות לעתיד. כמה מהעוברים בשדרה מביטים עליהם. חלקם בעניין ובסקרנות, אחרים בתמיהה, אחדים אפילו בעוינות, לעתים נדירות מישהו עוצר לידם ומתעניין, לעתים עוד יותר נדירות מישהו מבקש להצטרף. הם לומדים בחברותא, כלומר, אנחנו לומדים, אני ומי שנקרא לו בשם צנעת הפרט ר'.
מהי חברותא, מה כל כך חשוב בה עד שטבע רבא את האמירה "או חברותא או מיתותא" או חבר, או מוות. הוא אמנם טבע את זה ביחס לחוני המעגל ובדידותו אבל האמירה הזאת הפכה לנקודת המוצא של תרבות הלימוד היהודית. חברותא, כי אתה לבדך מוגבל, כי האדם לבדו רואה דרך מקום אחד, זווית אחד, סיכום אחד של זיכרונות ופנים וחוויות וידע. כי אדם אחד לבדו נוטה לחטוא בביטחון עצמי מוגזם, במחשבה שהוא העולם, בביטחון שהוא הבין, שהוא יודע, שהכול סוכם. חברותא כי העולם, כפי שניסך זאת הפילוסוף הגרמני הגל , בנוי על דיאלקטיקה, על תזה, אנטיתזה והשלם, או הסינתזה. כלומר, כדי להתקדם, כדי להתפתח, כדי להשתנות אנחנו זקוקים לחיכוך בין אלמנט אחד לאחר, בין מחשבה לרעותה, בין אדם לאדם.
לכן התעקשתי עם ר' ללמוד ברחוב, בשדרה, לעיניי העיר, מול החיים. כי אם נרחיב לרגע את המחשבה על החברותא, על השלם, הרי שכל מה שאנחנו מביאים קדימה, כל פעילות שלנו מולידה משהו, מיילדת כוח החוצה, ומול אותו דבר עומד הניגוד שלו. הלימוד שלנו, בעבורי, על שדרות בן ציון עומד מול הפיצוציות שמוכרות חוברות מלאות עירום ומול כרטיסי הביקור של מקומות מופקרים, הלימוד עומד מול התנועה הממהרת מעונג לעונג. הלימוד שלנו, מבחינתי, עומד בלב תל אביב ומציע לה משהו מול מה שיש בה. הוא מבקש לפגוש את העיר, הוא לא מוכן להסתתר מפניה, להדחק אל בתי הכנסת ובתי המדרש, להפוך את עצמו למקום מבודד שכמו אומר – ויתרתי כבר על מי שבחוץ – נותר רק להפיח אש מדי פעם בזרדים.
לא מכיוון שאני רוצה שמישהו ילך בעקבותינו, אין פה יחסי ציבור ליהדות ולא רצון להפיץ בשורה אלא רק הידיעה שמשהו חייב לגעת במשהו כדי שהחדש ייוולד. אנחנו לומדים את התנ"ך ביחד, התחלנו מבראשית וכיום, לאחר חמש שנים, אנחנו בעמוס, מתקרבים אט אט אל פסגת ההר. ובמשך השנים הללו השתנינו והתבגרנו וחלפנו דרך בתים ותחנות חיים. לר' נולדו עוד שלושה ילדים, והוא עבר מבית קטן לאחד גדול יותר ואצלי התחלפו בתים ותואר ראשון ושני ומערכות יחסים. וזו עוד סיבה לחברותא, עוד סיבה ללמוד ביחד. ללוות האחד את השני, להיות עדים, ולא רק עדים אלא גם מדריכים האחד של השני כי יש בנו עיוורון תמידי לגבי עצמנו, מה מוביל אותנו. יש בנו תחושה שקרית של צדק תמידי וצריך מישהו מבחוץ כדי להגיד, תראה, פה אתה טועה ופה אתה עומד לפני בור.
אבל יש עוד משהו, כולל ורחב יותר שהחברותא מלמדת, לא רק על הצורך של האדם אלא על נקודה מרכזית בתפיסת העולם היהודית, נקודה שאותה אנחנו מבקשים להדגיש בערבים על הספסל בשדרות בן ציון. קיום רוחני אינו דבר הנעשה רק בינך לבין עצמך. כן, שם אולי, בקצה כול יום ובתחילתו חוגג חשבון הנפש, אבל לצד אותה בדידות ישנו מרחב קהילתי וחברתי הומה. וכאן, בשדרות בן ציון אפשר להכפיל את המרחב הזה, כי לא רק שאנחנו מקיימים האחד למען השני את השותפות הרוחנית, את הכניסה והיציאה מן הטקסט הקדום לעבר החיים שלנו אלא שאנחנו גם מבקשים שברשות הרבים, בחלל המשותף, בלב העיר תקום אותה שותפות שבין הלימוד, הרוח לבין הבילוי והחיזור והשיטוט והיום יום. התורה לא נועדה לריצה מבוהלת לפינת החדר ושם לפתוח בה בבהילות וסגירות , מגוננים על הדפים ומגניבים מבט מפוחד לעבר הסביבה, להפך, הקהילה והשכונה והעיירה היו בית הגידול של היהדות. ביחד, בכיכר המרכזית וברחובות.
